ערעור על החלטת וועדה רפואית לעררים על נכות צמיתה

במסגרת התביעה הועלו גם טענות בנוגע להחלטת ועדה רפואית לעררים מיום 31.1.20, אשר קבעה לתובע אחוזי נכות זמנית בשיעור של 20% החל מיום 1.6.19 ועד ליום 31.8.19, ודרגת נכות יציבה בשיעור של 0% החל מיום 1.9.19.

ביום 30.10.19 הגיש התובע ערר על החלטה של ועדה רפואית מדרג ראשון שבמסגרתו טען: "לא היתה היתייחסות בועדה למצב הנשימתי כתוצאה מהפגיעה. נשלח אליכם תיפקודי ריאה המעידים על המצב, כמו כן עדיין קיימים כאבים חזקים וירידה תפקודית בעבודה..." (העתק הערר צורף כנספח א לכתב ההגנה, העתק דו"ח ועדה רפואית מיום 12.8.19 צורף כנספח לסיכומי התובע).

ביום 3.2.20 קיבל התובע הודעה מהנתבע על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 31.1.20 בעיניינו נוכח תביעתו לגמלת נכות – פגיעה בעבודה מיום 17.3.19 בה נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 20% החל מיום 1.6.19 ועד ליום 31.8.19.

נקבע כי החל מיום 1.9.19 לא נותרה לתובע נכות צמיתה.

את טענות התובע נגד החלטת הועדה היה עליו לטעון במסגרת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (אשר לכאורה לא הוגש) – ולא במסגרת תביעה נגד החלטת פקיד התביעות מיום 20.1.20.

...

לאחר שבחנו את טענות הצדדים והמסמכים שהוצגו לפנינו אנו סבורים שדין התביעה להידחות.

משכך, התביעה כנגד ההחלטה של פקיד התביעות נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית.

בתקנה 37 לתקנות נקבע כך: "עברו ששה חדשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת נכותו של נפגע, אף אם נקבעה לתקופה קצובה, רשאי רופא מוסמך לבקש קביעה מחדש של דרגת הנכות והוראות תקנות אלה יחולו בשינויים אשר הענין מחייבם." בנושא שיקול הדעת שעל הנתבע להפעיל בעת יישום תקנה זו, נפסק בעב"ל (ארצי) 17592-03-13 יוסלבסקי – המוסד לביטוח לאומי, 26.11.14 (ההדגשות במקור – ד.ו.): בעיניין שליבו [דב"ע (ארצי) מג/98 – 0 עובדיה שליבו – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז 211 (1984)] נפסק כי "לאותו דיון מחדש צידוק, אם חל שינוי בנתונים ששמשו לקביעה קודמת", אם כי אותו שינוי "אינו חייב להיות נתון מוכח בפני הרופא המוסמך, ודי שבידיעתו המקצועית ובניסיונו יהיה כדי לשמש יסוד סביר שחלוף הזמן הביא לשינוי". כן נקבע כי "עצם העובדה שמקנים את הסמכות לרופא מביאה למסקנה, שהכוונה היא שהסמכות תופעל משיקולים רפואיים". וכי "הסמכות הנתונה בתקנה 37, ככל סמכות אחרת, צריך שתופעל משיקולים עינייניים, ומהם שיקולים עינייניים עת מדובר בדרגת נכות יציבה, שעל דיון מחדש בה יכול להחליט רופא? שוב אותה תשובה – שיקולים רפואיים, ולא שיקולים שעומדים ביסודו של ערר, ערעור או אף 'רביזיה' של החלטה של ועדה רפואית לעררים או פסק דין של בית דין לעבודה. לאלה דרכים משלהם". (ההדגשה הוספה – ל.ג.).

העולה מן האמור הוא כי כאשר אנו בוחנים אם המוסד פעל כדין בזמנו את המבוטח לבדיקה מחדש בהתאם לתקנה 37, יש לבחון אם ההחלטה לזמן את המבוטח לבדיקה מחדש נתקבלה על בסיס שיקולים רפואיים, שמצביעים על כך שחל שינוי בנתונים ששמשו בסיס לקביעת הועדה הרפואית, ולא על בסיס שיקולים המנחים את המוסד בהגשת ערר על החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון או ערעור לבית הדין על החלטת ועדה רפואית לעררים.

...

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ואת הראיות שהוצגו, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, כפי שיפורט בסעיפים הבאים.

בתקנה 37 לתקנות נקבע כך: "עברו ששה חדשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת נכותו של נפגע, אף אם נקבעה לתקופה קצובה, רשאי רופא מוסמך לבקש קביעה מחדש של דרגת הנכות והוראות תקנות אלה יחולו בשינויים אשר הענין מחייבם." בנושא שיקול הדעת שעל הנתבע להפעיל בעת יישום תקנה זו, נפסק בעב"ל (ארצי) 17592-03-13 יוסלבסקי – המוסד לביטוח לאומי, 26.11.14 (ההדגשות במקור – ד.ו.): בעניין שליבו [דב"ע (ארצי) מג/98 – 0 עובדיה שליבו – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז 211 (1984)] נפסק כי "לאותו דיון מחדש צידוק, אם חל שינוי בנתונים ששימשו לקביעה קודמת", אם כי אותו שינוי "אינו חייב להיות נתון מוכח בפני הרופא המוסמך, ודי שבידיעתו המקצועית ובניסיונו יהיה כדי לשמש יסוד סביר שחלוף הזמן הביא לשינוי". כן נקבע כי "עצם העובדה שמקנים את הסמכות לרופא מביאה למסקנה, שהכוונה היא שהסמכות תופעל משיקולים רפואיים". וכי "הסמכות הנתונה בתקנה 37, ככל סמכות אחרת, צריך שתופעל משיקולים ענייניים, ומהם שיקולים ענייניים עת מדובר בדרגת נכות יציבה, שעל דיון מחדש בה יכול להחליט רופא? שוב אותה תשובה – שיקולים רפואיים, ולא שיקולים שעומדים ביסודו של ערר, ערעור או אף 'רביזיה' של החלטה של ועדה רפואית לעררים או פסק דין של בית דין לעבודה. לאלה דרכים משלהם". (ההדגשה הוספה – ל.ג.).

חיזוק לאמור לעיל ניתן למצוא בנפסק בעב"ל (ארצי) 4895-02-12 שהוזכר לעיל (עניין צוברי), שם נקבע כך: "אי הסופיות של דרגת הנכות הנקבעת מכוח חוק הביטוח הלאומי הינה עקרון יסוד של החוק, וממילא אין 'זכות מוקנית' למבוטח להמשיך ולקבל גמלאות על סמך דרגת נכות שאינה עוד רלוונטית לגביו. כך גם אם נוכה ערכן של הגמלאות המשוערות על סמך מצבו הרפואי בעת בירורה של תביעת נזיקין שהגיש, וגם אם ניתן פסק דין חלוט בתביעת הנזיקין." סוף דבר – התביעה נדחית.

לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 28.12.20 (להלן: "הועדה") אשר קבעה כי למערער נכות נפשית בשיעור 40%, מתוכם יש לייחס 20% למצב קודם.

בדרג ראשון נקבעה למערער נכות זמנית תחילה, ומיום 1.1.15 נקבעה נכות יציבה של 30%.

המערער הגיש ערר על ההחלטה, והחלטת הועדה על הערר היא נשוא פסק דין זה. העירעור בתיק הוגש ביום 13.7.21.

...

הוועדה לא נימקה האם יש קשר בין הפגיעה הקונברסיבית, השיתוקים מהם סובל המערער, לנזק בתאונה זו. לטענת המשיב, יש לדחות את הערעור על הסף מחמת התיישנות, ואף לגוף הדברים.

לאחר שקילת טענות הצדדים, מצאתי כי יש לקבל את הערעור.

סוף דבר, הערעור מתקבל, כך שעניינו של המערער יושב לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), אשר תשקול שנית את ההחלטה בדבר ניכוי אחוזי נכות בגין מצב קודם, בהתבסס על ממצאים רפואיים מוכחים.

ביום 25.8.2021 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון למערער שיעור נכות צמיתה של 20% לפי פריט ליקוי 91(1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – התקנות).

" בהתכנסותה השניה של הועדה ביום 16.8.2022 נקבע כך: "16/8 – לא היתקבל איבחון מש"ה, הועדה עיינה במסמכים הרפואיים הפסיכיאטריים שצורפו וקובעת כי אין שינוי מאחוזי הנכות שנקבעו בדרג א' בגין נכות פסיכיאטרית". ומסקנות הועדה היו "דחית ערר". אשר לטענות המערער כנגד החלטת הועדה מדרג ראשון – כמפורט לעיל, סמכותו של בית הדין לעבודה היא לידון בעירעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים, ולא על החלטת ועדה מדרג ראשון, ולכן איננו נדרשים לטענות המערער כנגד החלטת הועדה מדרג ראשון.

...

שנית, כעולה מפרוטוקול הוועדה בהתכנסותה הראשונה, אליו התייצב המערער בליווי אביו ובא כוחו, אביו של המערער ציין כי יש ברשותו מסמכים רפואיים מתקופת בית הספר וכי המערער "עשה וועדה ב 2015 במשרד הרווחה". לאור דברי אביו של המערער, נקבע בפרוטוקול הוועדה בתום הדיון: "אין מסמכים רפואיים בתקופת בי"ס למרות שאביו טוען שיש מסמכים כאלה, אי לכך הוועדה עוצרת את הדיון האב ימציא את המסמכים + אבחון ממשרד הרווחה הקיים". כעולה מפרוטוקול הוועדה בהתכנסותה השנייה ביום 16.8.2022, אביו ובא כוחו של המערער לא המציאו לוועדה את האבחון ממשרד הרווחה, ולכן החליטה הוועדה: "לא התקבל אבחון מש"ה, הוועדה עיינה במסמכים הרפואיים הפסיכיאטריים שצורפו וקובעת כי אין שינוי מאחוזי הנכות שנקבעו בדרג א' בגין נכות פסיכיאטרית". משעה שהערעור נדחה לאחר שהמערער לא המציא לבקשת הוועדה את האבחון הקיים ולא פנה למשרד הרווחה לאבחון נוסף, אין לקבל את טענותיו כי נפל פגם בהחלטת הוועדה בעניין זה. שלישית, ממילא בהתאם להלכה הפסוקה חוזרי המשיב אינם מחייבים את ועדות הערר והן אינן כפופות להם (בר"ע 54147-11-22 ציון דנינו - המוסד לביטוח לאומי (מיום 11.1.2023)), כך שרק מטעם זה דין טענות המערער בעניין זה להידחות.

לאור כל האמור, הערעור נדחה.

על אף האמור, נוכח מצבו הרפואי של המערער ולאור אופי ההליך, החלטתי שלא ליתן צו להוצאות.

ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי למערער 0% נכות יציבה החל מיום 1.10.2020.

טענת ההתיישנות בתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז-1977 (להלן – התקנות) נקבע המועד להגשת ערעור על החלטת וועדה רפואית לעררים: "ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האיזורי לעבודה תוך שישים ימים מהיום שבו נימסרה ההחלטה למערער; יראו החלטה כאילו נימסרה למוסד ביום שבו נימסרה למזכיר הוועדה שהוא עובד המוסד." מיום 6.8.1987 תק' תשמ"ז-1987 ק"ת תשמ"ז מס' 5047 מיום 6.8.1987 עמ' 1183 ערעור על החלטה יוגש לבית הדין הארצי האיזורי לעבודה תוך שלושים יום מהיום שבו נימסרה ההחלטה למערער; יראו החלטה כאילו נימסרה למוסד ביום שבו נימסרה למזכיר הוועדה שהוא עובד המוסד.

...

לטענת המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד), יש לדחות את הערעור על הסף מחמת התיישנות, שכן החלטת הוועדה נשלחה למערער ביום 25.3.2021 ואילו הערעור הוגש ביום 4.7.2021, והמערער לא העלה טעם מיוחד להגשת הערעור באיחור.

בית הדין האזורי לעבודה באר שבע ב"ל 4628-07-21 26 אוקטובר 2023 7 מתוך 7 לגופו של ערעור למעלה מן הצורך יצוין, כי לאחר בחינת טענות המערער, אני סבור כי דין הערעור להידחות גם לגופו מהטעמים שיפורטו להלן.

אינני מקבל טענה זו. ראשית, בהתאם להלכה הפסוקה "לוועדה רפואית מסור שיקול הדעת באשר להיקף הבדיקות שיש לבצע למבוטח. העובדה כי בחוות דעת שהוגשה לוועדה רפואית מצוינות בדיקות שלא בוצעו על ידה אינה מובילה באופן אוטומטי לקביעה שנפל פגם בהתנהלותה. שכן מרחב שיקול הדעת של הוועדה כולל גם את הסמכות להסיק מסקנות מתוך הנתונים שעולים בפניה אבל גם את הסמכות להכריע איזה נתונים יש לאסוף על מנת להסיק את המסקנות" (בר"ע 7547-07-21 אמסלם – ביטוח לאומי (מיום 8.7.2021); (בר"ע 14058-08-21 המוסד לביטוח לאומי - אסתר אלגזר (מיום 9.8.2021)).

מהאמור עולה, כי ממצאי בדיקה זו לא הובאו בפני הוועדה ולכן ממילא הוועדה לא הייתה יכולה להתייחס לבדיקה זו, כך שלא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה גם בעניין זה. סיכומו של דבר הערעור נדחה הן בשל התיישנות והן לגופו.