ערעור על החלטת השהיית הסרת אתר אינטרנט לפי חוק סמכויות אינטרנט

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ב' שגיא) בצ"א 24237-06-18 מיום 28.6.2018, בגדרה נקבע כי הדיון בבקשת המדינה להסרת אתר האנטרנט שבבעלותו של המשיב 1 (להלן: המשיב) בהתאם לסעיף 4 לחוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, התשע"ז-2017 (להלן: החוק) יושהה לתקופה של שישה חודשים.

מסעיפים אלו עולה כי החלטה בבקשה למתן צוים לפי החוק יכולה להתבסס אף על ראיות שאינן קבילות בהליך הפלילי ועל חומר חסוי, וכי רף ההוכחה הנידרש לשם קבלת הבקשה נמוך מהרף הנידרש לשם הרשעת נאשם בהליך פלילי.

...

סעיף 4 לחוק עוסק בסמכות ליתן צו הסרה של אתר אינטרנט, וקובע כלהלן: "מצא בית המשפט כי התקיימה אחת העילות למתן צו הגבלת גישה כאמור בסעיף 2(א), והשרת שעליו מאוחסן אתר האינטרנט נמצא בישראל או שהוא בשליטת אדם הנמצא בישראל או בשליטת תאגיד הרשום בישראל, לא יורה על מתן צו הגבלת גישה או צו הגבלת איתור ויורה על הסרתו של האתר מהרשת, בתנאים שיקבע, אלא אם כן מצא שהסרת האתר מהשרת אינה אפשרית בנסיבות העניין או כי יש טעמים מיוחדים אחרים להימנע מהסרה כאמור". אחת מהעילות למתן צו הגבלת גישה הנזכרות בסעיף 2(א) לחוק היא כי הגבלת הגישה לאתר האינטרנט חיונית למניעת המשך ביצוע העבירה באמצעות פעילות האתר.

לפיכך, אני סבורה כי קביעה גורפת לפיה דיון בבקשה למתן צו יושהה עד לאחר מיצוי החקירה הפלילית מרוקנת את החוק מתוכנו ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתו ועם לשונו.

לנוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי לא היה מקום לכרוך את ההליך למתן צו ההסרה עם סיום החקירה הפלילית המתנהלת במקביל בעניינו של המשיב, וכי היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון ענייני בבקשה ולא לדחותו עד לאחר סיום החקירה.

סוף דבר: הדיון בגוף הבקשה למתן צו הסרה מכוח סעיף 4 לחוק יתקיים בבית המשפט המחוזי בהקדם האפשרי, וללא תלות במועד סיום החקירה בעניינו של המשיב.

נוכח מימצאי הערכאה הראשונה, החלטת השר מגנה על זכותה של ישראל להאבק באיום החרם, מבלי לפגוע בזכות קנויה או באנטרס מהותי של המערער – ומכאן שהיא "נטועה עמוק-עמוק במרכזו של מיתחם הסבירות", ואין מקום להתערב בה. במילים אחרות, די בסמכותו הכללית של שר הפנים כדי להכשיר את החלטתו בעיניין שאקר.

כך, למשל, עידכן המערער, בחודש ספטמבר 2017, על פירסום דוח הקורא, למעשה, למשיכת השקעות מבנקים ישראליים – ובחודש מרץ 2018 דיווח על פעילות האירגון מול מועצת זכויות האדם של האו"ם, בניסיון לקדם גיבוש "List of businesses operating in settlements, who contributes to serious abuses". בחודש נובמבר 2018, בירך שאקר על החלטת חברת Airbnb להסיר מאתר האנטרנט שלה נכסים המצויים באיזור, קרא לחברות נוספות ללכת בעקבותיה – ומסר על פירסום קרוב של דוח שערך האירגון בעיניין ("Bed and Breakfast on Stolen land").

עמדה מאוד מקובלת []בעולם, שכל השטחים הכבושים מ-67', כל []ההתנחלויות זה בכלל במעמד לא חוקי לפי הדין הבנלאומי.

סיכום נסיים, איפוא, בנקודה שבה פתחנו: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, אשר דחה את עתירת המערערים על החלטת שר הפנים שלא לחדש את אשרות השהייה והעבודה של המערער.

...

לדידו, "עצם העובדה שממועד הצטרפותו לא עלו נתונים אודות פעילות כאמור אינה מבטלת את כל פעילותו של הנדון לפני מועד זה (וזאת אף אם לא נתייחס למידע בנוגע לפיפ"א)", ומשכך אין לאפשר לשאקר לשהות בישראל "בכסות של נציג ארגון". בעקבות החלטת השר נמחקה העתירה הראשונה, והוגשה העתירה מושא הערעור הנוכחי – שבה העלו המערערים שורת טענות כלפי חוקתיות, חוקיות, מידתיות וסבירות ההחלטה.

דין טענה זו להידחות.

אשר על כן, ובהתחשב בהבהרות הנחרצות של המדינה לפיה החלטת השר עוסקת אך ורק בעניינו של שאקר – בעוד Human Rights Watch אינו מוגדר ואינו נתפס כארגון חרם – סבורני כי די במכלול התנהלות המערער לאורך השנים כדי לחרוץ את גורל הערעור לשבט.

בשולי הדברים, אוסיף כי מן הנימוקים עליהם עמדו משיבי המדינה (ראו לעיל, פסקה 5) איני מוצא ממש בטענות המערערים בנוגע למידתיות החלטת השר, או קיומם של חריגים לפי סעיף 2(ה) לחוק הכניסה – והן נדחות.

בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי בבסיס שתי התביעות השאלה האם אכן הטעו המשיבות את לקוחותיהן ומבוטחיהן ברכישת פוליסת ביטוח לחו"ל, עת לא יידעו אותם כי ניתן להסיר את רכיב האיתור והחילוץ מהפוליסה ובהתאמה לקבל הפחתה בפרמיה.

עוד נקבע כי הקבוצות המיוצגות בשתי בקשות האישור הן קבוצות זהות וחופפות אחת לשנייה ולפיכך, בירור תביעת רון ייתר לחלוטין את תביעת סבג הנוגע לקבוצת האנטרנט [סעיפים 12- 13 בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"צ 5853-02-22 סבג נ' דיויד שילד חברה לביטוח בע"מ ואח' (22.6.2022)].

עוד טען רון כי הותרת תביעת סבג על כנה תחייב את השהיית ההליך דנן, שכן סבג עצמו יידרש להגיש בקשת אישור מתאימה בהתאם לחלק שהועבר, ולאחר מכן תדרש פספורטכארד להגיש תשובה לבקשה שהוגשה על ידיו, אשר לאחריה יידרש סבג להגיש תגובה לתשובה.

מנגד, סבג מיתנגד לבקשה וטוען כי מחיקת תביעתו תוביל לפגיעה חמורה בחברי קבוצת האנטרנט אשר אינם מיוצגים במסגרת תביעת רון כנדרש, שכן רון עצמו לא עשה שימוש באתר האנטרנט, לא צרף ראיות בקשר עם אתר האנטרנט, ואף ויתר על טענותיו בעיניין זה. עוד טען, כי במסגרת התגובה לתשובות, ויתר רון על קבוצת הרוכשים באמצעות האנטרנט והוא אינו מייצג את עצמו ו/או את חברי הקבוצה בכל הנוגע לעילות הקשורות באתר האנטרנט.

(ב) על בית משפט שאליו הועבר הדיון כאמור בסעיף קטן (א) יחולו ההוראות כמפורט להלן, לפי הענין: (1) לענין בקשה לאישור קודמת שטרם החל הדיון בה – בית המשפט רשאי להורות על צירוף הבקשה לאישור המאוחרת לבקשה לאישור הקודמת ולדון בהן יחדיו, או על מחיקת אחת הבקשות, כולה או חלקה, ורשאי הוא להורות על צירוף או החלפה של מבקש או של בא כוח מייצג, והכל כדי שענינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הטובה והיעילה ביותר; (2) לענין בקשה לאישור קודמת שהחל הדיון בה – בית המשפט רשאי להורות כאמור בפיסקה (1), ובילבד שלא יורה על החלפת המבקש שהגיש את הבקשה לאישור הקודמת או בא הכוח המייצג, אלא אם כן שוכנע שהדבר דרוש כדי שענינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הטובה והיעילה ביותר, והכל בהיתחשב בשלב שבו נמצא הדיון בבקשה לאישור; (3) לענין תובענה ייצוגית קודמת שהוגשה בשם אותה קבוצה, כולה או חלקה – בית המשפט יורה על מחיקת הבקשה לאישור המאוחרת, כולה או חלקה, ואולם רשאי הוא להורות אחרת מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובילבד שלא יורה על צירוף עילות תביעה נוספות או חברי קבוצה נוספים אלא אם כן מצא כי היתקיימו לגבי עילות תביעה או חברי קבוצה כאמור כל התנאים וההליכים הנדרשים לפי חוק זה לשם אישור תובענה ייצוגית; הורה בית המשפט על צירוף כאמור, יראו את החלטתו כהחלטה בבקשה לאישור.

  "הלכה מושרשת היא שערכאת העירעור אינה נוטה להתערב בהחלטות דיוניות שנוגעות לאופן ניהול ההליך, וזאת לנוכח שיקול הדעת הרחב שנתון לערכאה הדיונית בנידון [...] כך בפרט כאשר מדובר בהחלטות שעניינן אופן ניהול בקשות אישור בעניינים דומים מכוח סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות" (רע"א 9878/17 גולדברג נ' רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ, [פורסם בנבו] בפיסקה 10 (14.2.2019)).

בהפעילו את שיקול הדעת הרחב הניתן לו, על בית המשפט לשים את הדגש על טובת הקבוצה וניהול עניינה בדרך הטובה והיעילה ביותר, כאשר לבית המשפט מוקנית הסמכות למחוק את אחת הבקשות, בכל אחת מן החלופות (סעיף 7 בחוק; ע"א 3022/08 סיני ליבל נ' נ.ד. יישום פיתרונות פראקטיים בע''מ (8.4.2010)).

...

ראשית, סבורני כי דבריו הברורים של ב"כ פספורטכארד לפיהם ובין היתר: "... בקשת האישור כוללת את כל מי שרכש פוליסות מסוימות בתקופה מסוימת ללא אבחנה לגבי דרך הרכישה. כל מי שקנה, נקודה.", נותנים מענה גם להגדרה זו, ואף לשיטת המשיבה פספורטכארד, בחברי הקבוצה נכללים כל מי שרכש פוליסות, בכל דרך שהיא, ללא תיחום לפוליסה של חברת ביטוח מסויימת דווקא.

בסיכומם של דברים, סבורני כי בנסיבות המפורטות יש לפעול בהתאם לכלל לפיו יש להעדיף את הבקשה שהוגשה ראשונה בזמן, ולהעדיף את בקשת רון, וזאת בהעדר "נדבך משמעותי" בתביעת סבג, שאחרת יהיה בכך לפגוע בניהול עניינה של הקבוצה בדרך הטובה והיעילה ביותר.

לנוכח כל האמור לעיל, בקשת רון מתקבלת.

היות שפעילות זו עולה כדי פירסום ביודעין של קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, רשאי היה השר לסרב להאריך את אשרת השהייה של העותר בישראל בהתאם לסמכותו בסעיף 2(ד) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, שחוקק בשנת 2017 והמורה כי "לא יינתנו אשרה ורישיון ישיבה מכל סוג שהוא, לאדם שאינו אזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל, אם הוא, האירגון או הגוף שהוא פועל בעבורם, פירסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, כהגדרתו בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011, או התחייב להישתתף בחרם כאמור". ערעור על פסק הדין שהגישו האירגון והעותר לבית המשפט העליון, נדחה ביום 5.11.2019 (עע"מ 2966/19).

בפסק הדין של בית משפט זה מיום 16.4.2019 נקבעו בין היתר ממצאים אלו: · האירגון שאותו ייסד העותר הוביל קמפיין לקידום משיכת השקעות מחברות המרוויחות מנוכחות ישראל בשטחים המוחזקים (פסקה 24); · במאי 2017 סורבה כניסת העותר לבחריין לאחר ש"רצה ללחוץ על FIFA להפסיק לתת חסות למשחקים בהתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות" (שם, הציטוט מתוך עמוד הטוויטר של העותר); · במרץ 2018 התבטא העותר בחשבון הטוויטר שלו באופן שלמעשה היוה תמיכה בפירסום "רשימה שחורה" של חברות בינלאומיות וישראליות הפועלות באיזור (שם); · בנובמבר 2018 ובפברואר 2019 פירסם העותר שורה של התבטאויות שבהן בירך על החלטת חברת "Airbnb" להסיר מאתר האנטרנט שלה נכסים המצויים באיזור, עודד חברות נוספות ללכת בדרך זו, ובהמשך התבטא באשר להפעלת לחץ על חברת "Booking" לנקוט באותה דרך (פסקות 24, 26 ו-54); · בינואר 2019 התבטא העותר באופן דומה בראיונות שנתן לעיתונות (פסקה 24); · בפרסומיו של העותר בעיניין FIFA ובעניין "Airbnb", ההתייחסות לא הוגבלה למשחקי כדורגל שאינם פתוחים לאוכלוסייה המקומית או לפגיעה של נכס ספציפי בזכויות בשל מיקומו או בשל אי-נגישותו לאוכלוסייה המקומית.

...

לאחר שעיינתי בממצאים הכלולים בפסקי הדין משנת 2019 של בית משפט זה ובית המשפט העליון בעניין ביטול אשרת העבודה של העותר בישראל, נוכחתי כי יש בהם לתמוך כנדרש בעמדת המשיב שלפיה פעילותו של העותר בקידום תנועת החרם עולה כדי פגיעה בסדר ובחיים הציבוריים של האזור, וכי ממילא איסור כניסת העותר לאזור שתכליתו מניעת ניצול לרעה של הכניסה לקידום חרם, מצוי בדל"ת אמותיה של סמכות המשיב על פי דיני התפיסה הלוחמתית ועל פי תחיקת הביטחון באזור.

כמו כן, ההלכה שנפסקה בבג"ץ 5666/03 עמותת "קו לעובד" נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד סב(3) 264 (2007), בדבר תחולת דיני העבודה הישראליים על העסקת פלסטיניים באזור בידי מעסיקים ישראליים בהתאם למבחן "מירב הזיקות". מכל המקובץ עולה כי המשיב היה מוסמך על פי הדין הבינלאומי לאסור את כניסת העותר לביקור באזור בשל החשש שהביקור ינוצל על ידו לקידום חרם נגד גורמים הפועלים באזור.

אשר על כן, העתירה נדחית.

עוד נקבע בתקנון ערבים ביחס למהות הכספים שיגבו כי מדובר בצדקה ותרומה: " הכספים אשר יגבו מחשבונות החברים, הרי הם תרומה לקרן שמוקמת עבור היתומים, ובגדר צדקה גמורה ודינם כדין כספי צדקה". תנאים אלה ותנאים נוספים בתקנון ערבים שיפורטו בהמשך הדברים הם בלב בקשת האישור וטענת המבקשים כי מדובר הלכה למעשה בחוזה ביטוח על פי חוק חוזה הביטוח, ובשירותי ביטוח המסופקים על-ידי העמותה שנמנעת ביודעין מקבלת רישיון מבטח וחומקת מהרגולציה בתחום הביטוח.

ההצטרפות לתוכניות אף מוגדרת כחובה דתית על ידי הרבנים גדולי הדור, שדעתם היא דעת תורה, שמפורסמת באתר האנטרנט של המשיבה.

ההסדרים הפסולים והמקפחים הקבועים בתקנון ערבים הם בעקרם אלה: במקרה של חילוקי דיעות בין העמיתים לאחראים על ערבים ישמשו רבני ערבים שאינם חברי עמותה כבוררים מוסמכים שהכרעתם סופית – לעמותה עליונות בקביעת תנאי הבוררות וזהות הבורר שמצוי בנגוד עניינים; לרבני ערבים סמכות עליונה המעוגנת בכל תניות תקנון ערבים, כך למשל סמכות הרבנים להחליט שתגמול שנאסף לא יועבר למוטב, ואף הוראה המתנה את החלוקה הפנימית של כספי הקרן בתוך המשפחה בהסכמה של רבני ערבים - המבוטח או המוטב הסביר מקרב הקהילה החרדית אינו מיומן בעירעור על קביעות הרבנים מטעם העמותה; לרבנים מטעם הקרן גם סמכות לשנות את דרכי הבצוע של הקמת הקרן, סכומי הגבייה וסכומי הקרנות ולהסיט כספי קרן שהמוטב שלה נמצא לא זכאי לקרן אחרת ועוד; הסדר העברת כספי הקרן שנאספו למוטבים הזכאים להם פסול ומקפח שכן לרבני ערבים סמכות גורפת עליונה להשהות או לבטל את העברת הכספים שגויסו למען מוטב רלוואנטי וערבים לפי שיקול דעת הרבנים משאירה את הכסף בחזקתה; החלטת הרבנים לא מוגבלת לקריטריונים ידועים מראש להבטחת טפול שוויוני ומותר לפי התקנון לשנות בדיעבד את תנאי הזכאות של מוטב; העמותה מסייגת את תשלום תגמולי הביטוח בקיומן של נסיבות כלכליות שרירותיות המפורטות ברשימה לא סגורה של מקרים בהם לא תוקם הקרן ליתומים כגון קיומם של ביטוח חיים, תכנית חסכון, השקעה בנדל"ן, בעסק, דירה נוספת מעבר לדירת המגורים, תנאי שהוא מקפח ולרעת היתום.

בנוסף מבוקש לפסוק צוי עשה ואל תעשה קבועים כנגד משיבה המורים לה: לפעול באופן מידי לקבלת רישיון מפקח ולפעול להבטחת ניהול הכספים בהחזקתה לפי דין; להודיע לחברי המשיבה בדבר היותו של החוזה חוזה ביטוח וכי השרות ניתן ללא רישיון; לחדול מצרוף מצטרפים חדשים ומגבייה עד שיתקבל רישיון הפעלת עסקי ביטוח כדין; לשנות את תנאי ההסכם כך שיותאמו להוראות הדין וכן הסרה ו/או שינוי של תניות מקפחות; ובנוסף לחייב את המשיבה בפצוי הניזוקים של הקבוצה והשבת התעשרותה שלא כדין.

...

השאלה הטעונה הכרעה במחלוקת שלפני היא האם יש לדחות את בקשת אישור התובענה כייצוגית שלפני על הסף, מהטעם שלא מתקיים בנסיבות העניין התנאי הקבוע בסעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006 (להלן: "החוק") כנטען על-ידי המשיבה.

יש לשאול לפיכך האם התובענה שלפני היא בעניין שבין הצדדים כעוסק וצרכן שהתקשרו או התכוונו להתקשר בעסקה, והאם יחסי הצדדים כמוסדר בתקנון ערבים מבטאים קשר עסקי שהוא בבחינת "יחסי עוסק- לקוח". כאמור לעיל, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את טיעונם בעל-פה הגעתי למסקנה כי התשובה לשאלה אינה חיובית, וכי התובענה אינה מתאימה להתברר במסגרת הייצוגית, משאינה נכללת בגדר הענייניים שהחוק ייחד להליך זה. להלן יפורטו נימוקי: המסמך העומד בבסיס טענת המבקשים על הפרת חובות המשיבה כמבטחת כלפי חברי הקבוצה שהם מבוטחים לשיטתה, כמו גם הפרקטיקה בה נוהגת העמותה, הוא תקנון ערבים/ערבים בשלמות (להלן: "תקנון ערבים").

בשני המקרים הסממן העיקרי של עשיית החסד והטוב על-ידי מתן התרומה באמצעות העמותה אינו נפגע, ומשכך מערכת היחסים המסדירה קשר זה אינה יכולה להיחשב כמערכת יחסים מהעולם הצרכני המתאימה להתברר במסגרת תובענה ייצוגית על פי החוק, ולפיכך אין מנוס מדחיית בקשת האישור על הסף.

לאור כל האמור לעיל בקשת האישור נדחית והתביעות האישיות של המבקשים נמחקות.