ערעור על החלטת המפקח על המקרקעין שלא לפסוק הוצאות משפט

זאת, על יסוד תצהיר מפקח מטעם הועדה המקומית לתיכנון ולבניה – ירושלים (להלן: המפקח) מיום 21.10.2020, שבו צוין כי בסיור אשר היתקיים במקום באותו יום נמצא כי הבניה האסורה טרם הסתיימה, וכי המבנה "לא היה ראוי לאיכלוס", לשון התצהיר.

ביום 2.11.2020 הגישה המבקשת בקשה לביטול הצוו, שבגדרה נטען בעקרו של דבר, כי הצוו הוצא בנגוד להוראת סעיף 221(א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה–1965 (להלן: החוק), שכן המבנה מאוכלס על ידי המבקשת ושני בניה; וכי הוא ממוקם באיזור המיועד למגורים על גבי קרקע פרטית, באופן המאפשר הוצאת היתר בניה עבורו בהמשך.

נוסף על כך מתח בית המשפט לעניינים מקומיים ביקורת על כך שהבקשה לביטול הצוו כוללת "טענות סטנדרטיות מועתקות, חסרות יסוד משפטי או עובדתי". לאור "נפסדות הבקשה", נקבע כי המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 8,000 ש"ח. בפסק דינו מיום 17.11.2020 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעור המבקשת על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים.

זאת ועוד, משעה שאין מחלוקת על כך שהמבנה ניבנה ללא היתר, ומשקבע בית המשפט לעניינים מקומיים כי איכלוס המבנה לתקופה של 30 יום לפני מועד הוצאת הצוו – לא הוכח, הרי שאיני סבור כי עניינה של המבקשת מקים חשש לעיוות דין או אי צדק שבגינם יש להעתר לבקשה למתן רשות ערעור בסוגיה זו. עם זאת, כפי שהבהרתי לא אחת, הטלת הוצאות משפט על נאשם תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד.

...

זאת ועוד, משעה שאין מחלוקת על כך שהמבנה נבנה ללא היתר, ומשקבע בית המשפט לעניינים מקומיים כי אכלוס המבנה לתקופה של 30 יום לפני מועד הוצאת הצו – לא הוכח, הרי שאיני סבור כי עניינה של המבקשת מקים חשש לעיוות דין או אי צדק שבגינם יש להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור בסוגיה זו. עם זאת, כפי שהבהרתי לא אחת, הטלת הוצאות משפט על נאשם תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד.

אשר על כן, אני מחליט ליתן רשות ערעור בסוגית ההוצאות בלבד, ולקבל את הערעור במובן זה שהוצאות המשפט שהושתו על המבקשת בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ­– יבוטלו.

לטענתם, לבית המשפט אין סמכות עניינית לידון בתביעה שכן המפקחת על המקרקעין כבר נתנה החלטה וככל שהתובעים מבקשים להשיג על ההחלטה היה עליהם להגיש תביעה חדשה או לערער לבית המשפט המחוזי אך לא לבקש את אותו סעד מבית משפט בעל סמכות מקבילה.

לטענת הנתבעים, סעיף הבוררות בתקנון העמותה אינו מאפשר מנגנון ערעורי והתובעים יודעים זאת ומעלים טענות בחוסר תום לב; התובעים, המיוצגים על ידי הסיוע המשפטי, מנצלים לרעה את הליכי המשפט שכן אינם נושאים בהוצאות משפט; עצם תביעת התובעים לקבלת סעד הצהרתי שמשמעותו זכות לערער על פסק הבורר עוד בטרם הליך הבוררות, מעידה על רצון התובעים לסלול לעצמם את הדרך לחזור לשערי בית המשפט שידון על פי הדין האזרחי על אף שפסק הבורר הוא על פי הדין הדתי; בסעיף הבוררות בתקנון העמותה צוין במפורש שהבורר יהיה רשאי שלא לנמק את החלטותיו ותנאי זה כשלעצמו מאיין את האפשרות לערער על פסק הבורר שכן בהתאם לסעיף 21א(א)(1) נימוק פסק הבורר הוא תנאי לערעור, מה גם שערעור על פסק בורר מצריך תנאי מפורש וכאשר הסכם הבוררות שותק, לא קמה זכות ערעור.

זו לשונו של סעיף 71ג לחוק: (א) בעל דירה המתנגד להחלטה שנתקבלה כאמור בסעיף 71ב(א), וטוען לפגיעה מהותית בזכויותיו, בעל דירה המבקש מינוי שמאי מקרקעין בהיעדר הסכמה, או בעל דירה החולק על קביעת השמאי רשאי לפנות למפקח בתביעה" בפסיקה נקבע, כי הסמכות לידון בתביעות, מסורה באופן ייחודי למפקח על רישום המקרקעין (ע"א 2111/03 ראובן נ' סופיוב, פ"ד נט(5), 855; בש"א (ים) 8251/07 שטיין נ' קוצר (16.1.2008); תא 37490/01/13 זאבי נ' שפלר (29.12.2013)).

...

אולם מעבר לצריך, אוסיף כי איני מקבלת את טענת התובעים כי היות שהסכם הבוררות נחתם לפני תיקון 2 לחוק הבוררות, הרי שיש לפרש את תניות הבוררות ככאלו הכוללות מנגנון ערעורי על פסק הבורר.

בהעדר חובה הנמקה כיצד ניתן לקרוא לשון הכתוב הסכמה לערעור שלא בא זכרה ואשר אינה אפשרית בהעדר הנמקה? משכך, גם לגופם של דברים, דין התביעה להידחות.

סוף דבר, התביעה נדחית מחמת העדר סמכות עניינית.

במסגרתה של ההחלטה הנ"ל התקבלה בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (הרשם הבכיר א' רגב), מיום 19.7.2022, בת"ט 49221-05-20, תוך התנייתה של הארכה בתשלום הוצאות בסך 3,500 ש"ח על ידי המבקש, לטובת המשיבים.

במסגרת ההסכם הוסכם על ייצוגו של המבקש על ידי המשיבים בעירעור על החלטת המפקחת על המקרקעין, תוך שנקבע כי שכר הטירחה יעמוד על סך 12,000 ש"ח, בצרוף מע"מ כחוק, בחלוקה לשלושה תשלומים.

ככל שבית המשפט סובר כי ראוי לפסוק הוצאות (כתנאי למתן ארכה), שהיחס בינן לבין סכום המחלוקת הוא מהסוג שהתקיים בנסיבות דנן, ראוי שיינתן ביטוי לכך שהקושי המתעורר נשקל ולמרות זאת הוחלט כפי שהוחלט.

...

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובות המשיבים.

מהטעמים שלעיל, דין הבקשה להידחות.

עם זאת, נוכח העובדה שמבחינה נומינלית ההוצאות שנפסקו בדנן אינן גבוהות במידה יוצא דופן, ובהינתן שבעניין סכום ההוצאות (להבדיל מעצם פסיקתן), לא נשמעה מפי המבקש כל טענה, לא מצאתי שיש באמור כדי להטות את הכף בעניננו, ובמסגרת "גלגול שלישי". סיכומו של דבר: הבקשה נדחית, משלא נתבקשה תשובה לא יעשה צו להוצאות.

ערעור על החלטת המפקחת על רישום מקרקעין (ע' מידן בלום) מיום 8.11.23 לפיה דחתה את בקשת המערערים, הנתבעים בפניה למחיקת התביעה, לנוכח היתנגדות התובעות.

לטענתם, מועד זה נדחה לפי תקנה 4 לתקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל [סדרי דין במצב חרום מיוחד], והמועד העומד בעת הגשת הבקשה הוא 9.11.23.

לטענתם היה על המפקחת לשקול שיקולים נוספים בנוגע לצדדים שלפניו ונסיבותיהם, הדרך שבה בוחר בית המשפט לעשות שימוש בזמנו השפוטי יקר הערך ובעלי הדין האחרים הממתינים לתורם לברר את ענייניהם המשפטיים המצריכים דיון והכרעה כיום.

על פי הפסיקה, סילוק על הסף בטרם בירור התביעה הוא סעד קצוני, ואין זו דרכה של ערכאת העירעור להתערב בהחלטה מעין זו של הערכאה הדיונית, למעט במקרים נדירים בהם המנעות מהתערבות עלולה להסב נזק בלתי הפיך למי מהצדדים, או להביא לניהולו של הליך מיותר או שגוי (רע"א 6285/20 טמפלרים בשרונה בע"מ נ' שירת הקרן בע"מ (נבו 23.11.2020)).

...

על כן, לטענתם יש לקבל את הערעור, למחוק את התביעה בכפוף להצהרות המערערים, ולחייב את המשיבות בהוצאות המערערים ושכר טרחת עורך דין.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

המערערים ישלמו למשיבות 2-1 הוצאות הערעור בסך 11,700 ₪.