ערעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי בעניין תאונת דרכים

בקשת המבקש ליתן לו רשות לערער על החלטת בית משפט השלום (כב' הש' צ. גרדשטיין פפקין) מיום 8.10.20.

במסגרתה נתקבלה בקשת המשיבה להתיר לה הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן- המל"ל) באשר לנכותו כתוצאה מתאונת דרכים מיום 21.7.16.

שיקול הדעת הניתן לערכאה הדיונית בכל הקשור לסוגית ההיתר להבאת ראיות הוא רחב ביותר וערכאת העירעור תיטה שלא להתערב בו, בודאי כאשר עסקינן בהחלטה המתירה את הבאת ראיות, כפי שמצאנו בדבריה של כב' הש' י. וילנר ב רע"א 4752/20 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ בניהול מגדל חברה לביטוח בע"מ (22.11.20) (להלן עניין פלוני): "לא אחת נקבע בפסיקה כי בית משפט זה ימעט להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בנוגע לבקשות להבאת ראיות לסתור, וכי היתערבות שכזו תיעשה אך במקרים חריגים ויוצאי דופן... הדברים נכונים ביתר שאת ככל שמדובר בהחלטה המתירה הבאתן של ראיות לסתור (ראו: רע"א 7676/13 ספנייב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 8 (14.11.2013); רע"א 7295/16 פלוני נ' הפניקס החברה לביטוח בע"מ, פסקה 7 (13.10.2016); רע"א 5229/19, בפיסקה 7)." (עוד ראו לעניין זה - רע"א 7676/13 ספנייב רבו נ' הראל חברה לביטוח (2013) ; רע"א 7295/16 פלוני נ' הפניקס החברה לביטוח בע"מ, פסקה 7 (2016); רע"א 5229/19 פלוני נ. קרנית ואח' (2019) ורבים אחרים).

...

לא שוכנעתי כי המקרה הנדון נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטת בית משפט קמא, די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.

מעבר לנחוץ אוסיף ואומר כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, ואבהיר - על אף שעל דרך הכלל הבאת ראיות לסתור תותר אך ורק במקרים מיוחדים כאשר הדבר נדרש למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו (רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (2013); ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה (1990); בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ (1985)), ועל אף שככלל ראוי כי הערכאות הדיוניות תקמצנה במתן היתר להבאת ראיות לסתור על מנת שלא ייהפך החריג לעיקר, הרי שהובהר כי כאשר עולים אצל הערכאה הדיונית סימני שאלה וספקות באשר לקביעות ומסקנות הוועדה הרפואית תיטה הכף לבירורם נוכח תכליתו הראשונית של כל הליך שיפוטי - בירורה של האמת (ת"א (מחוזי – יר') 14825-07-10 סמי קרוט ואח' נ' סחורי ג'יהאד (2013); רע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2014) (להלן- עניין רוטמן); רע"א 6812/06 תייר נ' עטיה (2007)).

מכלל האמור - הבקשה נדחית.

לפניי בקשת התובע להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בנוגע לפגיעתו בתאונת דרכים מיום 7.3.2010.

על החלטה זו הגיש התובע ערעור לבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, שהשיב לועדה הרפואית לעררים, שקבעה כי לא נותרה לו נכות.

כך גם מקום בו נמצא כי בהחלטת המוסד לביטוח לאומי קיים חסר משמעותי, כהיעדר היתייחסות לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין המצב הנפגע.

...

הנתבעת טענה, כי התובע עמד בפני שלוש וועדות שונות, הגיש ערר לבית הדין האזורי לעבודה, וכולן הגיעו לאותה מסקנה, שלא נותרה לו נכות בגין התאונה ומאחר שלא הצביע על טעמים כבדי משקל, אין לאפשר לו להביא ראיות לסתור ויש לדחות את בקשתו.

נקבע, כי תהא נטייה להיעתר לבקשה מקום בו בפני הועדה לא הונח חומר מהותי, כגון מסמכים בנוגע למצב בריאותי של הנפגע שקדם לתאונה (רע"א 6812/06 ניקול תייר נ. ויקטור אטיה ואח' לא פורסם, ניתן ביום 20.2.07).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בשים לב להלכות דלעיל, החלטתי לדחות את הבקשה.

משכך דין הבקשה נדחית.

בקשת המבקשת לתת לה רשות לערער על החלטת בית משפט ברמלה (כב' הש' ד. גוטליב) מיום 7.2.22 במסגרתה נדחתה בקשתה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לנכות המשיבה כתוצאה מתאונת דרכים מיום 3.10.18.

...

לאחר עיון בבקשה ובתגובה, החלטתי לקבלה וליתן רשות לערער ואף לדון בה כבערעור.

אכן לאדם ההדיוט שאינו בקי בתורת הרפואה נראה, לכאורה, כי הדברים רחוקים ואינם קשורים זה בזה ואולם ברי כי בהתייחס למאמרים שהובאו על ידי המבקשת ראוי כי תינתן התייחסות מומחה רפואי לדבר, דבר הנחסר בבדיקת הועדה הרפואית של המל"ל. אינני מקבל את טענות המשיבה כי המסמכים המצורפים ע"י המבקשת ישנים וכי התלונות בהם אינן רלבנטיות, מאחר ועניין זה, שעניינו בקשר הסיבתי, ראוי שיבחן כדבעי ומעת שהועדה הרפואית לא עשתה כן ראוי למנות מומחה אשר יבחן את הדברים.

מכלל האמור אני סבור כי היה מקום בנדון לתת היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל באשר לנכותה של המשיבה בתחום האורתופדי ע"י מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה. התיק מוחזר, אפוא, לבית משפט קמא לצורך מינוי מומחה בתחום האורתופדי לקביעת נכותה של המשיבה בתחום זה כתוצאה מהתאונה.

בפסק הדין נדחה ערעור העותר על החלטות המוסד לביטוח לאומי בעיניינו, משנמצא כי העירעור הוגש בשיהוי ניכר, מבלי שניתן לכך הצדק סביר.

ביום 23.9.2018 הגיש העותר ערעור לבית הדין האיזורי לעבודה, על החלטת המל"ל, שבגדרה נקבעה לו נכות זמנית, בעקבות תאונת דרכים שגרמה לו לפגיעה גופנית.

...

לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, באנו לכלל מסקנה כי יש לדחותה על הסף, וזאת מבלי צורך להיזקק לתשובה מאת המל"ל. ראשית, דין העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי הניכר שדבק בהגשתה-שלה, למעלה מ-3 חודשים לאחר שניתנה החלטת בית הדין הארצי לעבודה.

"אילו היתה קיימת אפשרות לערער על פסק הדין, ב'גלגול שלישי', ו[העותר] היה פונה בשלב כה מאוחר לבית המשפט, היה ערעורו נדחה מן המרשם לאלתר. הגשת עתירה, ודאי אינה מצדיקה יחס מועדף. הטעם העיקרי לקציבת מועד להגשת ערעור, נובע מעקרון סופיות הדיון, ומהצורך בוודאות משפטית. על הפונים לבית המשפט לדעת, כי ההתדיינות לא תימשך עד אין קץ" (בג"ץ 1459/21 טיקוצ'ינסקי נ' בית הדין האזורי לעבודה ת"א-יפו, פסקה 12 (25.3.2021)).

על כן, דין העתירה להידחות על הסף – והיא נדחית בזאת.

בהחלטתו, מושא ההליך שלפני, דחה בית משפט קמא בקשת המבקשת, להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, בעיניין דרגת הנכות מעבודה שנקבעה למשיב בעקבות תאונת דרכים שארעה בתאריך 16.1.2022, ואשר הוכרה גם כתאונת עבודה.

הדבר בא לידי ביטוח בהחלטת שניתנה ברע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (08.04.2013): "נמצא, שאת בקשת המבקשות להתיר להן להביא ראיות לסתור יש לקבל לא רק מהטעם שלא עמדו בפני הועדות הרפואיות נתונים על שינויים אפשריים במצב המשיב מאז התאונה, אלא גם כיון שעובדה זו נבעה מהתנהלות המאופיינת בהסתרת מידע מצד המשיב. אין די באמירה לפיה בידי הועדות הייתה האפשרות לאסוף חומר בעצמן. חובת תום הלב המוטלת על מי שמבקש להסתמך בתביעתו על נכויות שנקבעו לו על-פי דין, מחייבת אותו לגלות מיוזמתו לרשות המוסמכת מידע העשוי להיות רלבאנטי להחלטה בעיניינו." (ההדגשה לא במקור) כפועל יוצא מהדברים שלעיל, העירעור מתקבל, והחלטת בית משפט קמא תבוטל.

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) כאמור, החלטתי לקבל בקשת המבקש למתן רשות לערער על החלטת בית משפט קמא מתאריך 7.12.2023, ודנתי בעירעור כאילו הוגש על פי הרשות שניתנה.

...

לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים, הנני מחליט להפעיל סמכותי לפי תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, ולדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער, והערעור הוגש לפי הרשות שניתנה.

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) כאמור, החלטתי לקבל בקשת המבקש למתן רשות לערער על החלטת בית משפט קמא מתאריך 7.12.2023, ודנתי בערעור כאילו הוגש על פי הרשות שניתנה.

(ב) הנני מקבל את הערעור, והנני מבטל החלטת בית משפט קמא מתאריך 7.12.2023 (לרבות חיוב בתשלום הוצאות שהושת על המבקש).

(ה) הנני מחייב את המשיב לשלם למבקש הוצאות משפט, בשתי הערכאות, בסכום כולל של 10,000 (עשרת אלפים) ₪, בצירוף מע"מ כחוק.