רקע עובדתי
ביום 18.2.2020 הגיש המבקש את תביעתו לבית הדין האיזורי, במסגרתה עתר נגד החלטת פקידת התביעות המוסד, אשר דחתה את תביעתו לפי סעיפים 151-154 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), לקבלת פיצוי תאונות אישיות בגין תאונה שארעה לו עת החליק על קרח המוסווה בשלג ביום 27.1.2019, ואשר השביתה את המבקש מעבודתו לתקופה בת 43 ימים (להלן – התאונה).
כמפורט לעיל, בקשה זו נדחתה, תוך שבית הדין האיזורי קבע כי "משעסקינן בעירעור על החלטת פקיד התביעות, אין מקום לבירור החלטת ועדת התביעות, קל וחומר במישור העובדתי". המבקש אף הגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטה הראשונה, בה הדגיש את הפגיעה שתגרם לו כתוצאה מהחלטה זו, נוכח העובדה כי חברי וועדת התביעות שבקש את זמונם, הם העדים היחידים מטעמו.
יפים לכאן הדברים שנקבעו ברע"א 368/13 הרשות הפלסטינאית נ' אירנה ליטבק נורז'יק ואח' (23.4.2013), אודות יתרון הערכאה הדיונית באשר לקבלת החלטות דיוניות:
"החלטות בית משפט קמא, מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ואין דרכה של ערכאת העירעור להתערב בהחלטות כגון דא... לערכאה הדיונית יש יתרון מובנה על פני ערכאת העירעור, כמי שמכירה את הנפשות הפועלות ואת התיק על כל הקפו, לעומת ערכאת העירעור הנדרשת אך ל'פלח' מצומצם של התיק בדמות החלטה ספציפית המובאת בפניה במסגרת בקשת רשות ערעור. לא הרי השופט הדן בתיק ואשר יושב 'בשורה הראשונה' של הדיון, כשופט ערכאת העירעור המרוחק יותר מהמגרש הדיוני... לכן, וכעניין שבמדיניות, אני סבור כי יש ליתן לשופט הערכאה הדיונית 'מרחב תמרון' במסגרת האוטונומיה הניהולית של התיק, בהיותו הפורום הנאות לקבלת ההחלטות הדיוניות והטכניות בכל הקשור לניהול התיק"
כך באופן כללי וכך גם באופן פרטי, ביחס להחלטות הנוגעות לדחיית זמונם של עדים (ראו למשל בר"ע (ארצי) 54806-12-18 פנחס תורתי - המוסד לביטוח לאומי (25.12.2018)).
בכל הנוגע לשאלות המשפטיות המתעוררות בהליך, לרבות השלכות תשלום פדיון ימי מחלה במהלך תקופת העבודה על הזכות לדמי תאונה – צדק בית הדין האיזורי בקביעתו כי עדות של חברי ועדת התביעות של המוסד אין בה כדי לתרום לבירורן.
...
שכן, פעולת הפדיון מבטאת פעולה נקודתית "ולא פעולה עתידית מתמשכת".
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, כמו גם בחומרים הנוגעים לעניין בתיק בית הדין האזורי הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המוסד.
יפים לכאן הדברים שנקבעו ברע"א 368/13 הרשות הפלסטינית נ' אירנה ליטבק נורז'יק ואח' (23.4.2013), אודות יתרון הערכאה הדיונית באשר לקבלת החלטות דיוניות:
"החלטות בית משפט קמא, מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות כגון דא... לערכאה הדיונית יש יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור, כמי שמכירה את הנפשות הפועלות ואת התיק על כל היקפו, לעומת ערכאת הערעור הנדרשת אך ל'פלח' מצומצם של התיק בדמות החלטה ספציפית המובאת בפניה במסגרת בקשת רשות ערעור. לא הרי השופט הדן בתיק ואשר יושב 'בשורה הראשונה' של הדיון, כשופט ערכאת הערעור המרוחק יותר מהמגרש הדיוני... לכן, וכעניין שבמדיניות, אני סבור כי יש ליתן לשופט הערכאה הדיונית 'מרחב תימרון' במסגרת האוטונומיה הניהולית של התיק, בהיותו הפורום הנאות לקבלת ההחלטות הדיוניות והטכניות בכל הקשור לניהול התיק"
כך באופן כללי וכך גם באופן פרטי, ביחס להחלטות הנוגעות לדחיית זימונם של עדים (ראו למשל בר"ע (ארצי) 54806-12-18 פנחס תורתי - המוסד לביטוח לאומי (25.12.2018)).
סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.