ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 13.3.19, אשר קבעה למערער נכות יציבה ומשוקללת בשיעור 42% (להלן – הועדה), בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – התקנות).
ועדה מדרג ראשון קבעה כי למערער 28% נכות בגין ליקויים שונים, בהם הפרעה נפשית (ציקלוגמיה), חוסר שיניים בשתי הלסתות וכן פגיעה בעמוד שדרה ובברך ימין.
המערער הגיש ערר על החלטת הדרג הראשון.
...
הוועדה לא התייחסה לעובדה כי המערער נוטל טיפול תרופתי קבוע, אינו עובד תקופה ארוכה ואינו מתפקד כלל ולמעשה לא נתנה דעתה לתנאים הקבועים בתקנות בסעיף הנפשי, ואף לא העניקה משקל לקריטריונים אשר צריכים לבוא בחשבון בקביעת דרגת הנכות, כגון הגבלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה בכושר העבודה וכיו"ב.
לטענת המשיב, יש לדחות את הערעור כיוון שהמערער לא הצביע על טעות משפטית שנפלה בהחלטת הוועדה.
"
העובדה שהוועדה לא התייחסה ברחל בתך הקטנה לכל הקריטריונים המצוינים בסעיף אינה מובילה, לבדה, למסקנה כי נפל פגם בהחלטתה, שכן יש לבחון האם ניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה של הוועדה בקביעת פריט הליקוי המתאים ואם החלטת הוועדה סבירה ותואמת את מצבו של המערער, בהתאם לממצאים הקליניים והחומר הרפואי שהוצג.
על כן, דין הערעור להידחות.
סוף דבר - הערעור נדחה.
