לפני ערעור לפי סעיף 10 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים בניידות מיום 3.6.20, הפועלת מכוח ההסכם בדבר גמלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המשיב (להלן ובהתאמה : "הועדה"; "הסכם הניידות").
יתר על כן. עיון במימצאי הועדה מחד, ובהסכם הניידות מאידך, מעלה כי המערערת אכן אינה סובלת מאף אחד מהליקויים המנויים בהסכם הניידות (שיתוק; קטיעה; קשיון; נקיעות; מפרקים מדומים; הגבלת כושר תנועת המפרקים בגפיים התחתונות או החלפתם; קיצור גפה; תהליך אי ספיקה בעורקי הגפיים התחתונות; הפרעות במערכת הלימפה; קומה נמוכה), ואף אינה סובלת מליקוי תיפקודי זהה לליקוי התיפקודי המופיע ברשימת הליקויים המנויים בהסכם הניידות.
סעיף י' להסכם הניידות שעניינו "פגם מולד" קובע כי: "מומים מלידה שממצאיהם מקבילים מבחינה אנטומית לאחד הליקויים המפורט לעיל, יחשבו לעניין זה כליקוי עצמו".
הועדה אמנם קבעה כי המערערת סובלת ממום מולד – סקוליזיוס, אלא שהממצאים הרפואיים מהם היא סובלת, אינם מקבילים מבחינה אנטומית לאף אחד מהליקויים המנויים בהסכם הניידות.
...
לעניין זה ראו את האמור בבר"ע 46663-07-10 יוסף בן צבי – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 15.9.10):
"אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה הוועדה היתה מחוייבת לערוך לו בדיקה קלינית, מקום שסוגיה זו מצויה במתחם שיקול דעתה הרפואי-מקצועי של הוועדה באופן מובהק, ובית הדין לא יתערב".
אף אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה קביעת הוועדה אינה עולה בקנה אחד עם מסמכים רפואיים אחרים שהונחו בפניה.
במקרה שלפני, שוכנעתי, כאמור, כי הוועדה ביססה את קביעתה על תלונות המערערת, על ממצאי בדיקתה הקלינית, ועל המסמכים הרפואיים שהונחו בפניה, ומשכך, לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטתה.
סוף דבר
הערעור נדחה.