החלטת בית המשפט המחוזי לאמץ את מסקנת הועדה לגבי המסוכנות אך מתבקשת, לנוכח נקודת המוצא בערעורים על ועדות פסיכיאטריות, שלעיתים רבות היא גם נקודת הסיום: "הבקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט המחוזי על היבטי עבודתה של הועדה, שבמסגרתם נידרשת הועדה למומחיותה הרפואית – ראוי שתהיה מסויגת בהיקפה ובעומקה" (רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פסקה 41 (2.5.2012)).
...
לבסוף קבע בית המשפט המחוזי: "לאחר שהוועדה הפסיכיאטרית בדקה את המערער היא קבעה שביחס אליו קיימת מסוכנות בינונית לעצמו ולאחרים. לא מצאתי כי הוועדה טעתה בקביעה זו ולא מצאתי שלערכאת הערעור קיימת עילה לבטל או לשנות את החלטתה".
ביחס לחלופות לאשפוז הכפוי, ובשים לב לדברי בנו של המבקש לפני הוועדה, הוסיף בית המשפט המחוזי וציין כי: "בצד דחיית הערעור אומר, כי במידה [והמבקש] יציג לבית החולים מקום מגורים שבו יוכל להתגורר אם ישוחרר, וכן מפקחים שיוכלו להשגיח ולפקח עליו ועל קבלת טיפול רפואי לאחר שחרורו, בית החולים יבחן את החלופה שתוצע, ככל שתוצע, וישקול על יסוד הנתונים העדכניים שיהיו מונחים לפני את אפשרות שחרורו של המערער מבית החולים עוד בטרם תחלוף תקופת שלושת השבועות שעליה הורתה הוועדה". על יסוד כלל האמור, נדחה הערעור.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי, שבגדרה מעלה המבקש 3 טענות עיקריות: ראשית, נטען כי "טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי על אף שלא נשקפת מהמבקש מסוכנות עכשווית – עדיין יש להשאירו באשפוז"; שנית, כי "טעה בית המשפט קמא בכך שלא התייחס כלל לעובדה כי מדבריו העדכניים של מנהל המחלקה [...] מצוין כי כיום אין למבקש פסיכוזה פעילה"; שלישית, כי "שגה בית המשפט עת לא התייחס ולא נתן משקל לחלופת אשפוז שקיימת בעניינו של המבקש".
לאחר שנתתי דעתי על הבקשה ועיינתי בחלק מנספחיה – מצאתי כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה מאת המשיבים.
הבקשה נדחית אפוא בזאת.
