ערעור על החלטת בית המשפט שלא להאריך מעצר בגין תקיפה חמורה

במהלך ספטמבר 2017 נעצרה המערערת עקב תקיפת המערער ופציעתו כך שניזקק לטפול בבית חולים, ובהמשך הועברה לטפול פסיכיאטרי באישפוז.

במסגרת זו התבקש שירות המבחן לבחון את שאלת הרשעתה, ואף כי המליץ שלא להרשיעה ולאפשר את המשך שיקומה בארץ בהליך הטיפולי שבו החלה, בית המשפט לא מצא לנכון לאמץ את ההמלצה, והרשיע אותה בשל חומרת העבירות והאנטרס הצבורי.

בית המשפט גזר על המערערת מאסר בפועל (שסיימה לרצות עם תקופת מעצרה טרם גזר הדין), מאסר על תנאי למשך 3 שנים וקנס.

עוד קבע בית הדין בהחלטתו כי: "ככל שחולקים העוררים על ההחלטה מיום 3.2.22 יגישו ערר כפי זכותם, ויבהירו במסגרתו האם ומדוע לא המציאו את המסמכים שנדרשו מהם ביום 26.12.21 והאם ביקשו מהמשיב להאריך להם את המועד להמצאת מסמכים". נגד פסק הדין מיום 31.01.2022 וכנגד ההחלטה מיום 10.02.2022 הוגש ביום 17.02.2022 העירעור שלפניי.

לאחרונה עמדתי בפסק דין אחר על הנוהג הנפסד של הרשות לקבל בנגוד להחלטות בית המשפט ובמהלך היתנהלות פעילה של ערעור על החלטה קודמת, החלטה חדשה הכוללת נימוקים שלא נכללו בהחלטותיה הקודמות, ולטעון כי משהתקבלה החלטה חדשה דין העירעור להמחק והמערערים רשאים לתקוף את ההחלטה החדשה בהליך נפרד מחדש, של ערר פנימי, ערר לבית הדין לעררים וערעור נוסף לבית המשפט המינהלי ככל שיבקשו ויצליחו לעמוד בכך (ראו עת"מ (תל אביב-יפו) 9213-01-22 אוולין סוריאנו נ' רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים (נבו 23.03.23)).

...

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי בנסיבות המקרה שלפניי מוצדק להסתפק במסמכים שהומצאו על ידי המערערים לאורך ההליכים כולם ולא לדרוש מהם מסמכים או ראיון נוספים שלא יוסיפו לביסוס התשתית העובדתית הנדרשת.

בנוסף, לאור התמשכות הקשר בין בני הזוג מאז שנת 2016 ברציפות למרות המשבר הקשה שעברו, שנראה כי אף העמיד אותם במבחן ומעיד על חוזקו של הקשר, אני סבורה כי תוצאה מידתית וסבירה מצדיקה את קיצור משך הזמן של בחינת כנות הקשר לפי נוהל ידועים בציבור, כך שהמערערת תקבל אשרה זמנית א/5 בהתאם לוותק מאז הגשת הבקשה לכתחילה, והתהליך המדורג יימשך לקראת סיומו במהלך שנת 2024.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל.

בתי המשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 34109-08-23 בפני: כב' השופט אלכסנדר רון תאריך: י"ג תשרי תשפ"ד, 28 ספטמבר 2023 בעיניין: 1. סיביליה אושר גרינברג 2. ג'ורג' קבלן 3. יסמין גרינברג ע"י ב"כ עוה"ד אופיר, ויינשטיין המערערים נ ג ד מדינת ישראל – רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) / עו"ד גזאלי המשיבה פסק דין

לא חלפו אלא חדשים ספורים, וביום 25.10.13 נעצר המערער על ידי משטרת ישראל, לאחר שניפתחה כלפיו חקירה בגין תקיפת בת זוג, איומים, קבלת דבר במירמה, זיוף, היזק לרכוש, פגיעה בפרטיות ושהייה בלתי חוקית.

ביום 8.1.17 ניתנה החלטת המשיבה הדוחה את הערר הפנימי; ביום 11.1.17 הוגש ערר 1170-20 לבית הדין לעררים כנגד החלטת המשיבה; ביום 16.1.17 נמחק ערר 3573-16 וביום 6.2.17 הוגשה בר"מ 2293-02-17 על החלטת בית הדין לערר לדחות את בקשת המערער למתן צו ביניים למניעת הרחקתו.

ביום 26.7.21 נערך לשניים ראיון; ביום 5.8.21 ניתנה החלטת המשיבה הקובעת כי הוחלט להאריך את רשיונו של המערער בחצי שנה נוספת, בכפוף להקפדת 15,000 ₪.

בהחלטה נקבע, בין השאר, כי: "לאחר בחינת כלל נתוני הבקשה וכן את ההרשעות הכבדות כנגד המבקש אשר בגינן הורשע ונידון ל – 9 חודשי מאסר בפועל ו – 3 חודשי מאסר על תנאי, וכאשר תקופת מאסר על תנאי טרם תמה. ואף נקבע כי בחומרת העבירות אשר עבר המבקש קיימת מסוכנות לשום הציבור... הוחלט לדחות את הבקשה מטעמים פליליים..". ביום 7.7.22 הוגשה בקשה לעיון מחדש; ביום 28.8.22 הוגש ערר 3585-22 ובקשה לצוו ביניים המונע נקיטת הליכים כנגד המערער.

...

ביום 15.2.17 ניתנה החלטת כבוד השופטת נאוה בן אור, בה נפסק כדלקמן:- "לאחר ששקלתי את הבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים שלא ליתן צו ביניים בעניינו של המבקש ואת תשובת המשיבה לבקשה זו, החלטתי כי דין הבקשה להידחות.

הדיון בערר כבר התקיים ממילא, ובכך מיצה המבקש את זכותו להיות נוכח בו. נוכח האמור מסקנתי היא כי אין הבקשה מעוררת עניין המצדיק מתן רשות ערעור ודיון בה לגופה.

על יסוד כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

תמצית העובדות המערער, יליד שנת 2001, נעצר ביום 7.11.2022 מכוח צו מעצר שפוטי, ונחקר בחשד למעורבות בשורת תקריות: ארועי אלימות כלפי ערבים תושבי ישראל שארעו ביום 13.10.2022 בשכונת שייח' ג'ראח' בירושלים; ארועי אלימות ויידוי אבנים כלפי פלסטינאים, ביום 19.10.2022 באיזור הכפר חווארה (במהלך ארוע זה הותקף גם כוח צבאי שהגיע למקום); ארועי אלימות כלפי פלסטינאים, בימים 21.10.2022–22.10.2022 באיזור גבעת רונן; והובלה והכוונה של אחרים לבצע פעולות אלימות כלפי ערבים תושבי ישראל ופלסטינים.

המערער הכחיש את המיוחס לו ומעצרו הוארך ביום 8.11.2022 לצרכי חקירה ביום אחד, עד ליום 9.11.2022.

בית המשפט המחוזי ציין כי החומר החסוי וההסברים שקבל על אודותיו, מלמדים על מעמדו של המערער; על הובלה והכוונה של אחרים לבצע פעולות אלימות כלפי ערבים תושבי ישראל ופלסטינים; על כך שאירועי האלימות שבגינם נעצר כאמור ביום 7.11.2022, הם שוליים ביחס למכלול המידע החסוי בעיניינו; על אינדיקאציות להפרות חוזרות ונישנות מצידו של צוים שהוצאו נגדו והגבלות שהיה נתון להן בעבר – מה גם שהמערער הורשע בעבר בעבירות של הפרת הוראה חוקית; על הדחיפות בהוצאת הצוו, בהיתחשב במכלול הנסיבות הקשורות במערער; ועל קיומה של "הסלמה מסוימת", אשר מצדיקה לנקוט צעד דראסטי יותר מאלו שננקטו נגדו בעבר.

המערער מדגיש כי בזמן הוצאת הצוו, הוא היה נתון להגבלות שאינן חמורות – הרחקה מאיזור יהודה ושומרון, למעט מקום מגוריו, ומעצר בית לילי – כך שנכון היה להחמיר את ההגבלות נגדו, טרם נקיטת האמצעי של מעצר מינהלי.

דיון והכרעה סעיף 2(א) לחוק קובע כך: "היה לשר הביטחון יסוד סביר להניח שטעמי ביטחון המדינה או ביטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר, רשאי הוא, בצו בחתימת ידו, להורות על מעצרו של האדם לתקופה שתצויין בצו ושלא תעלה על ששה חדשים". ענייננו, כאמור, בעירעור על החלטת נשיאת בית המשפט המחוזי שניתנה לפי סעיף 4 לחוק, הקובע כי מי שהוצא בעיניינו צו מעצר כאמור בסעיף 2 לחוק, יובא לפני נשיא בית משפט מחוזי, אשר מוסמך לאשר, לבטל או לקצר את צו המעצר.

...

בענייננו, בחנתי בכובד ראש את החומר החסוי שהוצג כאמור לעיוני במעמד צד אחד, קיבלתי הסברים והבהרות, ונחה דעתי כי החומר מבסס היטב את הצורך במעצרו המינהלי של המערער, על מנת למנוע פגיעה בביטחון המדינה או הציבור (בפרט, אני מפנה לסעיף 17 בחומר החסוי).

נוכח כל האמור, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערעור נדחה אפוא.

לפניי בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מאתמול, יום 16.2.2023 (עמ"י 39870-02-23; השופטת פ' נויבירט), שבה קיבל בית המשפט ערר שהוגש על ידי המשיבה (להלן: המדינה) על החלטת בית משפט השלום מאותו היום (מ"י 37743-02-23; השופטת ש' לארי-בבלי) והורה על הארכת מעצר הימים של המבקש עד ליום ראשון, 19.2.2023, בשעה 11:00.

בתום הדיון ניתנה החלטת בית המשפט, שבמסגרתה עמד על כך ש"קיים חשד סביר למעורבות [המבקש] בעבירות הנחקרות (רכישת/החזקת נשק שלא כדין, תקיפת סתם בן זוג, איומים וכן תקיפה הגורמת חבלה של ממש)", וקבע כי קיימות בעיניינו של המבקש עילות מעצר של מסוכנות ושל חשש מפני שבוש הליכי החקירה.

אשר לטענה שעניינה בהסכמות שהושגו בין הצדדים בבית משפט השלום, דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי שציין בהחלטתו כי אין בעצם השגת ההסכמות – גם אם בית משפט השלום נתן להן תוקף בהחלטתו, וגם אם הושגו לאחר המלצת בית המשפט – כדי לייתר בחינה של סבירות ההחלטה על ידי ערכאת העירעור.

ברם, לא הובהר מדוע בבדיקת המסרונים כשלעצמם יש כדי להפיג את כלל החשדות החמורים כנגד המבקש; מה גם שדומה שההוראות האופרטיביות שניתנו על ידי בית המשפט אינן בהכרח עולות בקנה אחד עם צרכי החקירה, אף לא עם האפשרויות המעשיות שעומדות בפני הרשות החוקרת.

...

בית המשפט נעתר לבקשה ועיכב את הביצוע עד לשעה 13:30 באותו היום.

לאחר עיון בבקשת רשות הערר, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

סוף דבר, בקשת רשות הערר נדחית.

בבית המשפט העליון בש"פ 2573/23 לפני: כבוד השופט א' שטיין המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: חאפז מחאמיד בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 בשם המבקשת: עו"ד ורד חלאוה בשם המשיב: עו"ד ג'מאל מחאמיד ][]החלטה

מדובר במעשי תקיפה חמורים, ואיני רואה סיבה לפרטם.

ביום 23.2.2023 דחה בית משפט זה (השופט נ' סולברג) את בקשת המשיב למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (ראו: בש"פ 1592/23 מחאמיד נ' מדינת ישראל (26.2.2023)).

...

דין הבקשה להתקבל.

לאחר שבחנתי את שני אלה ונתתי את דעתי על המסוכנות הנשקפת מהמשיב וכן על כך שמדובר בהארכת מעצר ראשונה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים – נוכחתי לדעת כי נקודת האיזון בין צרכיו של ההליך הפלילי, מצד אחד, לבין ההגנה על חירותו של המשיב, בעודו חוסה בצלה של חזקת החפות, מהצד השני, טרם הוסטה לכיוון מציאת החלופה למעצרו בכלא.

אשר על כן, אני מקבל את בקשת המדינה ומאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 12.4.2023, או עד למתן פסק דין בת"פ (שלום חדרה) 21965-07-22, לפי המוקדם.