ערעור על החלטת בית המשפט בעניין חומרת העונש בעבירת תעבורה

ההליך בבית משפט קמא; המשיב הורשע, על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, בבצוע עבירות של: גניבה מרכב בצוותא, עבירה לפי סעיף 413ד(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") + סעיף 29(א) לחוק העונשין; חבלה במזיד ברכב בצוותא, עבירה לפי סעיף 413ה לחוק העונשין + סעיף 29(א) לחוק העונשין; הסתייעות ברכב לעבור עבירה בצוותא, עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה (נ"ח), תשכ"א-1961 + סעיף 29(א)לחוק העונשין; פריצה לרכב בכוונה לגנוב בצוותא, עבירה לפי סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין + סעיף 29(א) לחוק העונשין; ונטילת/החזקת רכיב חיוני באמצעי תשלום לא בהסכמת המשלם בכוונה להשתמש בו /לאפשר לאחר להשתמש בו בצוותא, עבירה לפי סעיף 40(ב)(1) לחוק שירותי תשלום, תשע"ט-2019 + סעיף 29(א) לחוק העונשין.

טיעוני הצדדים במסגרת העירעור: טיעוני המערערת המערערת סבורה כי טעה בית משפט קמא עת החליט על ביטול ההרשעה וכי יש להורות על ביטול ההחלטה, להרשיע את המשיב בדין ולהשית עליו מאסר בפועל ולו בעבודות שירות, לצד רכיבי הענישה הנוספים.

הסניגור הפנה לע"פ (חי') 53589-03-23 מדינת ישראל נגד שלמוביץ (מיום 16.11.2023), שבו בית המשפט המחוזי בחיפה דחה, ברוב דיעות, את ערעור המדינה והחליט לא להתערב בהחלטת בית המשפט שהטיל על הנאשם ענישה שיקומית משקולי שקום ונמנע מהרשעתו, תוך קביעה כי "הרשעה בנסיבותיו של המשיב עלולה לפגוע במשיב ובשיקומו ואף לפגוע באנטרס הצבורי שבמקרה זה נוטה לטובת שקומו של המשיב, כפי שקבע בימ"ש קמא". דיון והכרעה לאחר שבחתי את טענות הצדדים, את שני התסקירים של שירות המבחן ואת תיק בית משפט קמא, אציע לחבריי לדחות את העירעור משלא מצאתי מקום להתערב בפסק הדין של בית משפט קמא בעיניינו של המשיב.

בכל הנוגע לשיקולי השקום, הוסיף וקבע בית המשפט העליון באותה פרשה: "נראה כי אכן עשויה להיות השפעה שלילית להרשעתו של המערער על עתידו המקצועי ועל סכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במיגזר הצבורי. נזכיר כי מדובר בצעיר נורמאטיבי, ללא הרשעות קודמות, שפוטר משרותו הצבאי בקבע בעטיו של מקרה מצער זה, ואשר החל בלימודים אקדמאיים במכללת ספיר. לכך יש להוסיף את ההמלצה החד משמעית של שירות המבחן, שגם לה יש משקל, במסגרת כלל השיקולים הרלוואנטיים בנושא זה" המשיב שמשתייך לקבוצת "בגירים צעירים" שקרובה לקטינות, שטרם החל לכתוב את סיפור חייו, וערפל אופף את עתידו, יש לתת לו משקל בעת קביעת מידת ההוכחה לפגיעה החמורה בשיקומו, ומוצדק בנסיבות מיוחדות אלו, להסתפק בדרישה מופחתת.

מכאן נקבע, כי המנעות מהרשעה היא בבחינת חריג לכלל המותיר בידי בית המשפט סמכות להמנע מהרשעה במקרים יוצאי דופן (רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל (12.9.2006)), והיא מיועדת לעבירות שאינן חמורות, ולנאשמים בעלי פוטנציאל שקום משמעותי : "המנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב. תועלת ציבורית זו אין כוונתה, אך מובן הוא, לנטייה אחר דעת הקהל או המיית לבו. היא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השויון והודאות"(ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון , פסקה 6 לחו"ד כב' השופט לוי (23.7.2009)).

...

אך בצד זאת חשוב להדגיש, כי אין פירוש הדבר מתן פטור מהוכחת יסוד זה, ואין להסתפק בהשערות וגם לא בקיומו של נזק כללי שהוא מנת חלקו של כל מורשע בפלילים (ע"פ 5985/13 ‏ ‏הראל אבן נ' מדינת ישראל, פסקאות 6 ו-7 (2.4.14); רע"פ 1240/19 עופר בר לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (24.3.19) יש ליתן משקל לגילו הצעיר של המשיב ואולם: "אין מקום להניח כי כל הרשעה של קטין צפויה לפגוע, מניה וביה, באופן מהותי באפשרותו להשתקם ולפיכך גם לגבי קטין, לא מתייתרת הדרישה להראות כי צפוי לנאשם נזק קונקרטי. זאת, חרף מעמדם של שיקולי השיקום, אשר זוכים למשקל מיוחד במסגרת שיקולי הענישה של קטינים" (רע"פ 2180/14 שמואלי נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (26.4.2014)).

הרי לא המלצה כללית שאינה מנומקת כהמלצה הסומכת על נזק מוחשי מוכח : "בתסקיר שירות המבחן ובנימוק להמלצתו לאי ההרשעה, אין כל התייחסות לנזק קונקרטי שעלול להיגרם למבקש וכל שמופיע שם הוא חשש ערטילאי לקיומו של נזק שהוא מנת חלקו של כל מי שמורשע בפלילים "שעשוי להיפגע בעתיד בגין הרשעה פלילית". גם בפני הערכאות קמא לא הונחה תשתית ראייתית שתוכל לתמוך בטענתו של המבקש כי עלול להיגרם לו נזק קונקרטי"(רע"פ 5949/17 משה אמר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (25.7.17).

נוסף לאמור, אני סבור כי נוכח חומרת העבירות בהן הורשע המשיב הרי לא ניתן להימנע מהרשעה.

במסגרת העירעור מלין המערער על החלטת בית משפט קמא מיום 21/9/21 הדוחה את בקשתו לביטול הכרעת הדין שניתנה בהיעדר המערער עקב אי התייצבותו.

במועד הדיון בעירעור הצהיר ב"כ המערער : " יש כשלים ראייתיים זה נכון שאנחנו לא ציינו זאת בהודעת העירעור ולא בבית משפט קמא, נעשה זאת בפני בית משפט קמא כשיבוטל גזר הדין. ונוכל גם להגיש הודעה על הכשלים בכתב. מרשי מפרנס מישפחה והוא מנייד את אמו החולה, ייגרם עוות דין לגבי שנתיים, הרישיון שלו ייפסל." רק לאחר הדיון שיגר המערער הודעה בה פירוט טענות הכשלים .

אשר לחומרת העונש, אציין כי המערער הורשע בעבירה של נהיגה בהיותו שיכור, שעל פי סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], בנוסף לכל עונש אחר, "פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים.... אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר." בית המשפט העליון כבר פסק לא אחת, כי "... הנהיגה בשיכרות היא מן הרעות החולות שבכביש, שסכנתן בצידן ועלולות לגרום לאסונות, בחינת "מכונת מוות נעה". ההחמרה היא גישת המחוקק, וסטיה ממנה היא חריג, והמחמיר אינו מפסיד.

בית המשפט קמא גזר על המערער את עונש פסילת המינימום המתחייב מהוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה, ולא עלו בפניי כל נסיבות מיוחדות שיהיה בהן כדי להפחית מעונש הפסילה שהוטל.

...

נוכח כל האמור איני סבור כי יצאה שגגה מלפני בית משפט קמא שעה ששפט את המערער בהיעדרו וכאשר לא נעתר לבקשה לבטל את פסק הדין.

עוד אני סבור כי גזר הדין שהושת על המערער מגלם עונש סביר ואין כל עילה להתערב בו. אין בידי אפוא להיעתר לערעור.

בבית המשפט העליון רע"פ 1690/22 לפני: כבוד השופט ג' קרא המבקש: ת'איר מסרי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעפ"ת 36014-12-21 מיום 23.2.2022 שניתן על ידי כב' השופט העמית יורם צלקובניק בשם המבקש: עו"ד דוד גולן ][]החלטה

בית המשפט קבע כי פסק דינו של בית המשפט לתעבורה מנומק ולא נפל בו פגם, כי הטלת עונש של מאסר בפועל על המבקש איננה בגדר "קפיצת מדרגה" וכי העונש אינו חורג מרמת הענישה המקובלת, בשים לב לריבוי העבירות, סוגן וחומרתן המצטברת וכן בהיעדר שקולי שקום.

לטענת המבקש, קבלת תסקיר טרם מתן גזר הדין הייתה משנה את התמונה בכל הנוגע לחומרת הענישה, ובית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את בקשתו מהטעם שהדבר לא נתבקש מבית המשפט לתעבורה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובנספחיה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה) בע"פ 11125-03-23 מיום 14.3.2023 בה נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע רכיב המאסר שהוטל עליו בגזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופטת א' ג'רבי) בגמ"ר 3124-05-15.

טענות המערער המערער טוען כי התנאים לעיכוב ביצוע עונש מאסר שנקבעו בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל (להלן: הילכת שוורץ) – חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב העירעור וסכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנידון; והיות העירעור על חומרת העונש – מתקיימים בעיניינו.

בבואו לבחון התקיימותן של נסיבות מיוחדות וחריגות כאמור על בית המשפט להביא בחשבון מספר שיקולים שנקבעו בהילכת שוורץ שנזכרה לעיל: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; תקופת המאסר שנגזרה על הנאשם; טיב העירעור וסכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנאשם; והשאלה האם מדובר בעירעור על חומרת העונש.

...

יישום השיקולים הללו לנסיבות המקרה דנן מביאה לטעמי למסקנה לפיה יש להיעתר לבקשה.

צירופם של כל אלה מצדיק את המסקנה לפיה יש לדחות את ריצוי עונש המאסר של המערער כדי לאפשר לו, בטרם הוא יתחיל לרצות אותו, למצות את הליכי הערעור ולהעלות בו את כל טענותיו.

לכן, לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר של המערער עד למתן פסק דין בערעור בעניינו.

מבוא; בפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בעכו (כבוד השופטת אסתר טפטה גרדי), מיום 11.5.23, בתיק פ"ל 13256-06-21 (להלן: "בית משפט קמא"), בגדרה דחה בית משפט קמא את בקשת המערער לביטול הכרעת הדין שניתנה בהיעדר המערער מיום 3.5.22, וכן ערעור על גזר הדין שניתן ביום 27.9.23, לאחר טיעונים לעונש.

יודגש, כי הוראות סעיף 240 לחסד"פ חלות רק ביחס לעבירות קלות יחסית ורק בנסיבות בהן בית המשפט החליט שלא להשיט על הנאשם עונש מאסר (למעט מאסר במקום קנס) – ראו ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נגד שרון מנחם (6.1.09); רע"פ 3507/11 יעקב ימין נגד מדינת ישראל (30.6.11); רע"פ 9183/11 הירש נגד מדינת ישראל (7.2.12), שבהם דן בית המשפט העליון בשאלת התכליות וההצדקות העומדות בהסדר הקבוע בסעיף 240 לחסד"פ והקף סמכות בית המשפט לדיון בעיניינו של נאשם בהעדרו, כמו גם תחולתו של סעיף 240 לחסד"פ אף על עבירות חמורות יותר כגון עבירת נהיגה בשיכרות.

...

אני סבור כי מקרה זה, חוסה תחת אותם מקרים בהם, על פי הנוהל, רשאית המשיבה לבקש חילוט הרכב.

על אף המסקנה שהגעתי אליה לפיה ההחלטה לחילוט הרכב בדין יסודה, בהתחשב בעובדה שחילוט הרכב יש בו פגיעה בקניינו של המערער וכי מתפקידו של בית המשפט לבחון קיומו של מנגנון אחר, חלף החילוט, שיש בכוחו להשיג את התכלית שביסוד החילוט, סבורני כי יש מקום לתת למערער אורכה בת 60 יום מיום פסק דין זה, במסגרתה יפעל המערער להמציא אישור מתאים ממוסך מורשה של יצרנית הרכב המראה על ביצוע התיקונים הדרושים והשבת הרכב לקדמותו, בהתאם ועל פי המתווה המוסכם עם המדינה בהליך ע"ח 86618-03-23 מיום 30.3.23.

כפוף לאמור בסעיף 52 לעיל, דין הערעור להידחות.