ערעור על החלטת בית הדין להקדשות בדלתיים סגורות

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי), מיום 30.10.2017, בת"א 28603-03-15, במסגרתה נקבע כי ההליך שבין הצדדים יתקיים בדלתיים סגורות ויחול עליו צו איסור פירסום, אך בסוף ההליך ניתן יהיה לעתור לפתיחת הדלתיים ולהיתר פירסום.

...

עוד טוענת המדינה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה מנומקת דיה וגם מטעם זה יש להיעתר לבקשת רשות הערעור ולבטל את ההחלטה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, כולל בקשת המשיבות שהוגשה לבית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבות (המתועדת ממילא בבקשה הנ"ל).

כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, אף אני סבור כי גישה אחרת לעניין סגירת הדלתיים עתידה לעורר מחלוקות רבות במהלך ההליך וכך עשויה להקשות מאוד על ניהולו התקין ואף עלולה לשבשו באופן קשה.

אין ספק כי בבוא העת יידרש בית המשפט לתת דעתו גם לעניין זה. לאור האמור, דין הבקשה להידחות.

וכך היתייחס לענין זה בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו (עמ' 832): "כתבנו בהחלטתנו (בעמ' 107-106 לפרוט') כי גילוי זהותם של אותם אנשים שמסרו למישטרה את המידע המתועד ב- ת11/, מסכן את שלומם של אותם אנשים וכי אין זה המקרה שהצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש שלא לגלותה". עם זאת יודגש, כי החסיון לא חל על עד הראייה; וזה העיד מטעם ההגנה במהלך הדיון.

גם עתירה זו נדחתה ובהכרעת הדין נאמר בענין זה (עמוד 832): "קיימנו בעיניין זה דיון בדלתיים סגורות (עמ' 748 - 750 לפרוט') וביום 30.11.97, לאחר שמיעת קציני המישטרה, נצ"מ בשן ורפ"ק חיים רחמים, הגענו למסקנה שאין מקום לשנות את ההחלטה דלעיל מיום 24.3.97, על פיה אין לחשוף ולהעיד מקורות המידע עליהם נסב הדיון שבפנינו וזאת מתוך החשש לחייהם של המקורות המשטרתיים ופגיעה במערך המודיעין המשטרתי כולו". באי כוח המבקש לא השיגו בכתב העירעור על ההחלטות שלא להסיר את החסיון ושלא להתיר את השמעת מוסרי המידעים (אם כי תוכן המידעים שמסרו נימסר לסניגורים); ואף לא טענו שהמבקש קופח בהגנתו בשל כך. כן לא הועלתה השגה בענין זה במהלך הטיעון בעל-פה במסגרת הדיון בעירעור המדינה.

...

בקשת הסניגורים נידחתה, לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה, שאין זה מקרה שבו "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש שלא לגלותה", כאמור בסעיף 45 לפקודת הראיות.

גם עתירה זו נדחתה ובהכרעת הדין נאמר בענין זה (עמוד 832): "קיימנו בעניין זה דיון בדלתיים סגורות (עמ' 748 - 750 לפרוט') וביום 30.11.97, לאחר שמיעת קציני המשטרה, נצ"מ בשן ורפ"ק חיים רחמים, הגענו למסקנה שאין מקום לשנות את ההחלטה דלעיל מיום 24.3.97, על פיה אין לחשוף ולהעיד מקורות המידע עליהם נסב הדיון שבפנינו וזאת מתוך החשש לחייהם של המקורות המשטרתיים ופגיעה במערך המודיעין המשטרתי כולו". באי כוח המבקש לא השיגו בכתב הערעור על ההחלטות שלא להסיר את החסיון ושלא להתיר את השמעת מוסרי המידעים (אם כי תוכן המידעים שמסרו נמסר לסניגורים); ואף לא טענו שהמבקש קופח בהגנתו בשל כך. כן לא הועלתה השגה בענין זה במהלך הטיעון בעל-פה במסגרת הדיון בערעור המדינה.

הבקשה נדחית.

לפנינו ערעור, לאחר נטילת רשות, על החלטת ראש הרכב בית הדין להקדשות בירושלים, הרב מנחם האגר, בתיק 840577/1, מיום י"ב בטבת התשפ"ב (16/12/2021), לדחות את בקשת המערערים לקיים את הדיון בתביעה בבית הדין האיזורי בדלתיים פתוחות.

וכך קרה, שלמרות שמדובר בהקדש משפחתי לכל דבר ועניין, מונו כנאמנים לו אנשים זרים, תחילה מטעם עמותת "מיישבי ציון" ואח"כ מטעם הקדש ועד נאמני העדה הגורג'ית. לטענת המערערים, בשל העובדה שהתיק היתנהל בבית הדין להקדשות בדלתיים סגורות, המבקשים לא ידעו כלל כי ההקדש של סבתם נדון, כי מונו לו נאמנים, כי הנכס משועבד למטרות שהנאמנים החדשים מטעם העמותה ואחר-כך ההקדש הגורג'י בחרו לקדם.

...

משכך, לא נראה כי קיימת כל סיבה שלא להיעתר לבקשה דנן במלואה.

בית הדין עמד על סתירה הקיימת לעניין קיום דיון בהקדשות בדלתיים פתוחות או סגורות בין חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) ובין תקנות הדיון, והסביר: "דבר ברור הוא שכאשר יש סתירה בין החוק לתקנות הרי שהחוק גובר על התקנות. לפיכך, מכיוון שלא מצאנו נימוק מספיק בבקשת המבקשים כדי לסטות מהאמור בחוק שהדיון יתנהל בדלתיים סגורות לכן בקשתם לקיום דיון בדלתיים פתוחות נדחית". דיון והכרעה אכן, לכאורה קיימת סתירה בין הוראות תקנות הדיון ובין הוראות סעיף 1א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) בכל הקשור לדיון בדלתיים פתוחות או סגורות בענייני הקדשות.

בכפוף לאמור, הערעור מתקבל.

בהחלטתו, הסביר בית משפט השלום, כי מטבע הדברים, על מנת למנוע שבוש של הליך המעצר, ובהתאם להוראות חוק המעצרים, הוצאת צו מעצר נדונה במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות, ומהלך הדיון אינו חשוף בפני החשוד.

לכך יש להוסיף, כי בעיניין אוריך, עסק בית משפט זה בשאלת זכות ההשגה על הוצאת צו לחיפוש במחשב, כאשר לא היה חולק כי הוראת החוק הרלוואנטית – פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 – אינה מעגנת זכות ערר או ערעור על החלטה בדבר הוצאת צו החיפוש האמור.

...

באשר לניסיון העורר להיתלות בעניין אוריך, ציין בית המשפט המחוזי, כי באותה פרשה נקבע בדעת רוב, בסוגיה משיקה, כי החלטה בנוגע לצו חיפוש לא תהא כפופה להליכי השגה בדמות ערר או ערעור; ועל כן, בניגוד לעולה מטיעוני המבקש, פסק הדין בעניין אוריך דווקא תומך במסקנה כי יש לדחות את הערר.

מכאן הבקשה שלפנַי, במסגרתה חוזר המבקש, בשלישית, על טענותיו, לפיהן הוא לא נמלט מהארץ; לא נעשו ניסיונות לזמנו לחקירה; הוא עובר עינוי דין בעטיה של המשיבה; יש לו אינטרס לנהל את ההליך על מנת לשחרר את רכושו התפוס, וכל רצונו אינו אלא "להגיע לישראל כאדם חופשי". עוד טוען המבקש, כי החלטות בתי המשפט קמא מביאות לכך שצו מעצר שהוצא במעמד צד אחד "הינו מעל החוק ולא ניתן לתקוף אותו בשום דרך", דבר המקנה לרשות "חסינות מוחלטת להתנהלות לקויה". דיון והכרעה דין הערר להידחות על הסף, ללא צורך בתשובה מטעם המשיבה.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט יהורם שקד, בתלה"מ 38238-06-22) שקבלה באופן חלקי את בקשת המבקש לקבלת חומרי גלם ששמשו את המומחית מטעם ביהמ"ש לעריכת חוות דעתה.

בנסיבות אלו, חזקה שהמשיבה סברה שמידע שמסרה במסגרת אותו איבחון למומחית, בין אם זה מצא את ביטויו במסגרת חווה"ד ובין אם לאו, רלוואנטי לבדיקת המומחית, צפוי לקבל ביטוי בחווה"ד וממילא לעלות תוך כדי ההליך המשפטי המתנהל בין הצדדים (בדלתיים סגורות).

ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה בהקשר זה, בין השאר תוך ציון הדברים הבאים: "אמנם ברגיל עומדת לבעלי הדין הזכות לעיין בניירות העבודה ובמסד הנתונים ששמשו את המומחה לצורך הכנת חוות דעתו (ע"א 8954/06 ווקף מוחמד ואברהים עבדלרבו מעו נ' האפוטרופוס הכללי, [פורסם בנבו] מיום 26.9.10, פסקה 104; ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר, [פורסם בנבו] מיום 4.7.12, פסקה 31; י' קדמי, על הראיות (חלק שני, 2009) עמ' 778). אולם זכות זו, כמו זכויות דיוניות רבות אחרות, אינה מוחלטת, ופעמים שהיא נדחית מפני אינטרסים חשובים אחרים הראויים להגנה (השוו י' עמית, "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים   מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי (תשס"ח) 247; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט) 198; רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193, 196-195).

...

המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה שכן מעמדת המומחית מטעם ביהמ"ש ניתן להבין שאין עסקינן במקרה רגיל בו מועברים חומרים מצד אחד למשנהו "אלא כי בשל חריגות המקרה וההתנהלות שאליה נחשפה – קיים חשש ממשי לפגיעה אנושה ובלתי מידתית – במידה ויחשפו החומרים הנוגעים לצנעת חייו של הצד השני (קרי: האם). " .

ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה בהקשר זה, בין השאר תוך ציון הדברים הבאים: "אמנם ברגיל עומדת לבעלי הדין הזכות לעיין בניירות העבודה ובמסד הנתונים ששימשו את המומחה לצורך הכנת חוות דעתו (ע"א 8954/06 ווקף מוחמד ואברהים עבדלרבו מעו נ' האפוטרופוס הכללי, [פורסם בנבו] מיום 26.9.10, פסקה 104; ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר, [פורסם בנבו] מיום 4.7.12, פסקה 31; י' קדמי, על הראיות (חלק שני, 2009) עמ' 778). אולם זכות זו, כמו זכויות דיוניות רבות אחרות, אינה מוחלטת, ופעמים שהיא נדחית מפני אינטרסים חשובים אחרים הראויים להגנה (השוו י' עמית, "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים   מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי (תשס"ח) 247; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט) 198; רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193, 196-195).

לאור כל האמור לעיל, אני מחליט לקבל את הערעור באופן חלקי כך שהסעד שהתבקש בס' 2 לבקשתו המקורית של המבקש שהייתה לפני ביהמ"ש קמא (נספח א' לבר"ע) מתקבל והחומרים יועברו מהמומחית מטעם ביהמ"ש .

הסעד לו עותר המבקש בבקשת רשות הערעור שלפניי הוא רחב יותר ( המבקש עותר לקבל כל ההקלטות שלהם בעת הבדיקות ובעת השהות בחדרי ההמתנה) ואיני נעתר לו (משלא התבקש מהערכאה הדיונית) אלא אך להיקף החומר שהתבקש בס' 2 לבקשה המקורית (הגם שיכול ויכלול גם הקלטות כלשהן של בדיקות ככל שההקלטות שימשו את המומחית מטעם ביהמ"ש לצורך עריכת חווה"ד).

בכל הנוגע לחומרי הגלם הנוגעים למשיבה יש לראות החלטתי זו (לאור תוכנה ומשדנתי במסגרתה בהשגות המשיבה כלפי חשיפת החומרים) כהחלטה שיפוטית המתירה למומחית מטעם ביהמ"ש להעביר את החומרים גם מקום בו המשיבה לא תחתום על ויתור סודיות כלפיה.

החלטתי זו לא יכולה להחליף את הסכמתם משעמדתם של אותם צדדים לא התבקשה במסגרת ההליך שהתנהל בביהמ"ש קמא ולא הובאה בהליך זה שלפניי.

סוף דבר הערעור מתקבל באופן חלקי, כמפורט לעיל.