ערעור על החלטת בית הדין לבקורת משמורת 14.9.2023, בגדרה החליט בית הדין לאשר את צו המשמורת שניתן נגד העותר לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").
בעניינינו, סבורני כי יש צדק בקביעת בית הדין שלפיה המערער אינו עומד באחד התנאים הקבועים בסעיף 13ו(א); זאת שכן, המערער אינו שוהה במשמרת יותר מ 60 ימים ברציפות כאמור בסעיף, ונראה כי אין מחלוקת שהוא אינו עומד בתנאים האחרים.
לעניין פרשנותו הכללית של סעיף 13ו (ב)(2) נקבע בעיניין טומגזי (פסקה 31):
"הפסיקה נדרשה, במספר אמרות אגב, לשיקולים רלוואנטיים לבקורת שיפוטית על החזקתו של אדם במשמורת מכוחו של סעיף זה. בקוים כלליים, צוין כי השמוש בסמכות צריך להעשות תוך איזון מידתי בין כל השיקולים הרלוואנטיים, כדוגמת משך המשמורת, האפשרות להפיג את המסוכנות באמצעים פוגעניים פחות; וההיתכנות המעשית להרחקה אל מחוץ לישראל. כמו כן, נקבע כי אין לראות בהוראה הקבועה בסעיף 13ו(ב)(2) בגדר תחליף לנקיטת הליכים פליליים במקרים המתאימים לכך ..."
מן האמור עולה כי מיצוי הליך פלילי וריצוי עונש פלילי על ידי שוהה בלתי חוקי אינו מחייב בהכרח אי החזקתו במשמרת לפי חוק הכניסה לישראל; עם זאת, הדבר מהוה שיקול משמעותי ונכבד נגד החזקתו של שוהה בלתי חוקי במשמורת לאחר ריצוי עונשו, לצד שיקולים נוספים שצוינו בעיניין טומגזי כאמור, לרבות משך המשמורת, והאפשרות להפיג את המסוכנות באמצעים פחות פוגעניים.
...
בנסיבות אלה, סבורני כי די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הערעור.
כאמור, במקרה שלנו משלא התקיים אחד התנאים הקבועים בסעיף 13ו(א), הרי סבורני אין מקום להידרש לחריג לתחולת הסעיף האמור.
כאמור, סבורני כי כל עוד המשיבה בוחנת אפשרות הרחקתו של שוהה בלתי חוקי בפרק הזמן הקבוע בחוק, ובהעדר חלופה אחרת רלוונטית מהחלופות הקבועות בסעיף 13ו(א), לא ניתן לשחררו ממשמורת; למצער, הנטל המוטל על המשיבה בפרק זמן זה – 60 יום, להמשך אחזקתו של שוהה בלתי חוקי במשמורת, הוא נמוך ביותר; די בהצהרת כוונה לבחינת אפשרות הרחקה או שחרור בתנאים הולמים שמגשימים את מטרת החוק, כדי לתת למשיבה הזדמנות לבחון אפשרויות אלה, כשהשוהה הבלתי חוקי מוחזק במשמורת.
