ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי לרופאים

שנית, ההליכים הערעוריים על החלטות ופסקי דין של בית הדין המשמעתי מותווים בסעיף 70 ו 71 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 ובסעיף 57 ס"ח תשמ"ז מס' 1206 מיום 5.3.1987 עמ' 39 (ה"ח 1808)לכללי לישכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע"ה-2015: בתי המשפט שללו לא אחת את הטענה בדבר הסמכות הנובעת לכאורה מסעיף 21 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים להתערב בהחלטות של בתי דין משמעתיים: ראו בעת"מ 44127-04-13 רז מזרחי נ' ד"ר בעז לב, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות (פורסם בנבו, 28.05.2013) בפיסקה 9: " העותר הצביע על פרט 21 לתוספת הראשונה לחוק, כמקנה סמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה זו. נוסחו של פרט זה הוא: "הסדרת עיסוק – החלטה של רשות לפי הוראות חיקוקים המפורטים בזה: ... (14) פקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981, למעט החלטה לפי סעיפים 44, 47א ו-63 לפקודה". אין בידי לקבל טענה זו. טענה זו נדחתה בעת"מ (י-ם) 961/07 שגב נ' משרד הבריאות (7.8.2008) (כב' השופט מ' סובל) [פורסם בנבו] בנוגע להליכי משמעת לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976, והנימוקים שם יפים, ומקובלים עליי, גם בכל הנוגע לפקודת הרוקחים.

...

שנית, ההליכים הערעוריים על החלטות ופסקי דין של בית הדין המשמעתי מותווים בסעיף 70 ו 71 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 ובסעיף 57 ס"ח תשמ"ז מס' 1206 מיום 5.3.1987 עמ' 39 (ה"ח 1808)לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע"ה-2015: בתי המשפט שללו לא אחת את הטענה בדבר הסמכות הנובעת לכאורה מסעיף 21 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים להתערב בהחלטות של בתי דין משמעתיים: ראו בעת"מ 44127-04-13 רז מזרחי נ' ד"ר בעז לב, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות (פורסם בנבו, 28.05.2013) בפסקה 9: " העותר הצביע על פרט 21 לתוספת הראשונה לחוק, כמקנה סמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה זו. נוסחו של פרט זה הוא: "הסדרת עיסוק – החלטה של רשות לפי הוראות חיקוקים המפורטים בזה: ... (14) פקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981, למעט החלטה לפי סעיפים 44, 47א ו-63 לפקודה". אין בידי לקבל טענה זו. טענה זו נדחתה בעת"מ (י-ם) 961/07 שגב נ' משרד הבריאות (7.8.2008) (כב' השופט מ' סובל) [פורסם בנבו] בנוגע להליכי משמעת לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976, והנימוקים שם יפים, ומקובלים עליי, גם בכל הנוגע לפקודת הרוקחים.

ובעניין דומה נקבע בבג"ץ 6796/14 עו"ד זינגל נ' בית הדין המשמעתי המחוזי (פורסם בנבו, 14.10.2014): "דין העתירה להידחות על הסף אף ללא תגובת המשיב. העתירה דכאן אינה אלא ערעור על החלטת ביניים של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין ומטרתה למנוע גזר דין לאחר הכרעה. בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות של ערכאות שיפוט מוסמכות אחרות (בג"ץ 6137/14 יצחק לוי נ' קו אופ הריבוע הכחול אגודה לשירותים בע"מ, פסקה 6 והאסמכתאות שם (29.9.2014)), קל וחומר על החלטותיו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין. ככלל אין בית משפט זה נזקק לעתירות כנגד החלטותיהם של בתי הדין המשמעתיים המחוזיים של לשכת ועורכי הדין (בג"ץ 7464/97 רון נעים נ' בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין (19.12.97)), והעתירה שבפנינו אינה מצדיקה חריגה מכלל זה.

ס"ח תשס"ח מס' 2160 מיום 3.7.2008 עמ' 600 (ה"ח 388) ועוד בבגץ 7413/11 עו"ד במברגר נ' עו"ד רפאלי, בתוקף תפקידה כאב"ד בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז ת"א (פורסם בנבו, 13.11.2011): בפסקה 3 "דין העתירה להידחות. כבר נקבע בעבר כי לא עומדת לנאשם בהליך משמעתי האפשרות לערער על החלטת חברי בית דין משמעתי שלא לפסול עצמם, שכן אין בנמצא הוראת דין המזכה בזכות זו (בש"פ 8183/98 ברוך נ' וינברג (לא פורסם, 27.12.1998); בש"פ 7888/07 ארבל נ' אנגלסמן (לא פורסם, 18.9.2007); בג"ץ 7925/07 ארבל נ' אנגלסמן (לא פורסם, 19.9.2007)). כן נקבע כי "ככלל, אין בית משפט זה נזקק לעתירות כנגד החלטותיהם של בתי הדין המשמעתיים המחוזיים של הלשכה" (בג"ץ 7464/97 נעים נ' לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (לא פורסם, 19.12.1997).

בנסיבות אלו- ועל רקע מספר ארועי מיילדות במרכז ללידה טבעית בניהולו של המערער, בגינם התעורר יסוד סביר לחשד כי המערער גרם ברשלנות חמורה לפגיעה חמורה ביילוד- הותלה רישיון הרפואה של המערער לפי סעיפים 44א-ב לפקודת הרופאים, ונכון להיום, ולאחר שהוגשו ערעורים על החלטות הועדה לבית משפט זה (ע"ו 4526-07-18; עב"י 5912-12-18; עב"י 31859-05-19) ובקשות רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 6064/18; רע"א 2755/19), עד ליום 13.5.2020.

הוראות מיוחדות החילו את דיני הפסלות גם על טריבונלים פנימיים שונים כדוגמת בתי הדין לערעורים בעינייני משמעת בשירות בתי הסוהר ובמשטרת ישראל (סעיף 96 לתקנות בתי הסוהר (סדרי דין בדיון משמעתי), התשמ"ט-1989, וסעיף 96 לתקנות המישטרה (סדרי דין בדיון משמעתי), התשמ"ט-1989; יגאל מרזל דיני פסלות שופט 379-380 (2006); להלן- מרזל).

...

מכאן, שלא שוכנעתי כי יש בעצם חשיפת הוועדה לאירועים דומים נוספים, בנסיבותיו הקונקרטיות של העניין, כדי לכרסם ביכולת השיפוטית, האובייקטיבית, לשבת בדין.

במכלול הדברים, בשים לב למסמך אליו נחשפה הוועדה, תוכנו ומהותו, ולמשקל שניתן לו בהחלטת הביניים, לא שוכנעתי כי יש בכך כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך המשמעתי בעניינו של המערער ומשכך, לא מצאתי להתערב בקביעותיה.

אשר על כן, הערעור נדחה בלא צו להוצאות.

המערער היה נתון במעצר בית במשך 10 ימים, מעצר רגיל במשך שבוע, והוא מושעה למעלה משלוש שנים, מרפאתו ניסגרה בחודש פברואר 2021, ונוהל בעיניינו הליך פלילי בשלוש ערכאות שהסתיים בהרשעתו, וכן ננקט בעיניינו הליך משמעת במשרד הבריאות לפי סעיף 44 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, ומתנהל הליך משמעתי נוסף במשרד הבריאות לפי סעיף 41(1) של פקודת הרופאים, וכל זאת בנוסף להליך המשמעתי.

באשר לטענה כי בית הדין לא הבחין בין עבירה חמורה לבין עבירה קלה, וציטט מעניין ברקאי שעסק בעבירה חמורה יותר של הפצת חומר תועבה, טוענת המדינה, כי העבירה של החזקת חומר תועבה בה הורשע המערער חמורה דיה במידה המצדיקה, כשלעצמה, את אמצעי המשמעת שהושתו על המערער, וזאת בשים לב לתכלית הדין המשמעתי.

כמו כן, כפי שכבר ציינתי, בית המשפט המחוזי בעיניין רשות מקומית החליט, בין היתר, גם מטעמי ריסון שפוטי, וכשירותו המוסדית של בית הדין למשמעת, לכבד את הכרעתו של בית הדין ולהמנע מלהתערב בשקול הדעת הרחב המסור לבית הדין, ואילו במקרה שבפנינו הגיע בית הדין למשמעת למסקנה, שהעבירה שביצע המערער מחייבת את פיטוריו, ולא ראה לנכון לבכר את נסיבותיו האישיות של המערער.

...

כמו כן, מלין המערער על החלטת בית הדין שלא להיעתר לבקשתו לאסור את פרסום ההליך בעניינו, או לחלופין שלא לפרסם את שמו.

בית הדין הגיע למסקנה, כי מעשיו של המערער רעים וחמורים, ולכן, גם לאחר ששקל את נסיבותיו האישיות ואת כלל טיעוני המערער, לא מצא בית הדין להקל עִמו.

סוף דבר: לאור כל המפורט לעיל, אני דוחה את ערעורו של המערער באשר לאמצעי המשמעת של פיטורים לאלתר משירות המדינה.

אני מקבל חלקית את הערעור לגבי פסילתו של המערער משירות המדינה וממשרד הבריאות, וחלף אמצעי המשמעת של פסילה לצמיתות משירות במשרד הבריאות ובשירות המדינה שקבע בית הדין בגזר דינו, אני קובע כי המערער ייפסל משירות במשרד הבריאות ובשירות המדינה (בחופף) לתקופה של שנתיים.

בנוסף, אני מורה כי המערער ייפסל לצמיתות מתפקיד ניהולי, ומתפקיד הכרוך בטיפול בקטינים, הן במשרד הבריאות הן בשירות המדינה.

יחד עם זאת ציין בית-המשפט המחוזי, בפסק-הדין שבערעור, כי ההחלטה האם להביא לפיטורי המערער, אם לאו, נתונה לנציבות שירות המדינה, וזאת תקבל ההחלטה על-יסוד מכלול הנתונים, כאשר לא ברור כלל עד כמה עצם ההרשעה תשפיע על ההחלטה, בהנתן המעשה שבוצע, דהיינו גם אילו המערער לא היה מורשע, עדיין נתונה היתה הסמכות לנציבות שירות המדינה להגיש תובענה כנגד המערער בבית-הדין למשמעת, ולבקש את פיטוריו.

בהקשר לכך יש לציין כי ההליכים המשמעתיים קיימים בסקטורים שונים, ולא רק בשירות המדינה (למשל לגבי עורכי-דין, רופאים, רואי-חשבון, אדריכלים, וכיו"ב), וגם בהקשר להליכי משמעת בסקטורים אחרים נפסק באשר להיבטים אישיים ולנסיבות אישיות כי: "לכל ההיבטים הללו ישנו משקל ניכר מן הבחינה האנושית, והיה להם בודאי מקום נכבד בשיקולי הענישה הפלילית, ואף יש להם מקום מסוים במסגרת שקולי הענישה המשמעתית. עם זאת, אין הם מכריעים את הכף בדין המשמעתי. מעמדה ואמינותה של המערכת המקצועית בעיני הציבור הם העומדים במוקד כאן, ואין מנוס ממתן משקל מכריע להיבטים אלה מן הטעמים שבאנטרס הציבור..." עיין לעניין זה ב-על"ע 3467/00 הועדה המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' צלטנר (18/2/02).

נאמר בעבר מפי השופט זמיר (ע"ש 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(3) 87, 93) כי המשקל שיש ליחס לנסיבות האישיות של עובד הציבור פוחת בדין המשמעתי - אך עם זאת נאמר גם, כי "בסופו של יום מתבקש איזון כך שתוגשם תכלית דין המשמעת ועם זאת לא יתעלם בית הדין, ובבני אנוש עסקינן, מן הנסיבות האישיות" (עש"מ 2165/08 זיקרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

...

בהקשר לכך יש לציין כי ההליכים המשמעתיים קיימים בסקטורים שונים, ולא רק בשירות המדינה (למשל לגבי עורכי-דין, רופאים, רואי-חשבון, אדריכלים, וכיו"ב), וגם בהקשר להליכי משמעת בסקטורים אחרים נפסק באשר להיבטים אישיים ולנסיבות אישיות כי: "לכל ההיבטים הללו ישנו משקל ניכר מן הבחינה האנושית, והיה להם בוודאי מקום נכבד בשיקולי הענישה הפלילית, ואף יש להם מקום מסוים במסגרת שיקולי הענישה המשמעתית. עם זאת, אין הם מכריעים את הכף בדין המשמעתי. מעמדה ואמינותה של המערכת המקצועית בעיני הציבור הם העומדים במוקד כאן, ואין מנוס ממתן משקל מכריע להיבטים אלה מן הטעמים שבאינטרס הציבור..." עיין לעניין זה ב-על"ע 3467/00 הוועדה המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' צלטנר (18/2/02).

בעניין שופניה, תיאר בית-המשפט בהרחבה כי המורה התכוונה למנוע מפגש אלים בין שני תלמידים, ובית-המשפט מצא לנכון ליתן משקל כאשר בחן את הנסיבות שבהן אירעה התקיפה (עיין סעיפים ל"ג ו-ל"ד לפסק-הדין בעניין שופניה).

לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את ערעור המערער בכל הקשור לאמצעי המשמעת של נזיפה חמורה ופיטורים לאלתר, ומקבלת באופן חלקי את ערעור המערער באשר למשך פסילתו משירות המדינה וממשרד החינוך, כך שמשך הפסילה יקוצר כמפורט לעיל.

סעיף 47 לפקודת הרופאים קובע כי: ערעור על פי צו לפי סעיף 41 הנפגע מצו לפי סעיף 41 רשאי לערער עליו לפני בית המשפט המחוזי תוך שלושה חודשים מהיום שקבל הודעה על מתן הצוו.

כיצד על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו במסגרת דיון בעירעור על החלטות גורמי המשמעת? זוהי שאלה נכבדה.

כב' השופט שטיין עמד על כך בבר"ש 2388/22 שאהין נ' עריית חיפה, בפיסקה 36 לפסק דינו (פורסם במאגרים; 2022) (להלן: עניין עריית חיפה), באומרו כי: מטבע הדברים, התערבותו של בית משפט מחוזי בהחלטותיו של בית הדין – אלו שעניינן עבירות משמעות, ואלו שעניינן אמצעי משמעת – היא מצומצמת ביותר.

...

הוא קבע כי "הוועדה הנכבדה שקלה כראוי את מכלול נסיבות המקרה, התרשמה ישירות מהעדויות ומחומר הראיות, והמלצתה לעניין הרשעת הנקבל במיוחס לו בכתב הקובלנה – מקובלת עליי. גם ההמלצה לעניין אמצעי המשמעת – התלית הרישיון למשך שנה אחת – נראית לי שקולה והולמת, בנסיבות המקרה והשלכותיו על בריאות הציבור" (עמוד 3 להחלטה; נספח 1 לערעור).

מסקנתי היא שיש לזכות את ד"ר רוזנטל מהאישום בסעיף 41(4) לפקודת הרופאים.

נראה לי כי על רקע זה יש להחזיר לוועדה את הדיון בכל הנוגע באמצעי המשמעת המתאים.

התוצאה דין הערעור להתקבל באופן חלקי.