ערעור על החלטת בית הדין האזורי ירושלים בדבר מינוי כונס נכסים וחיוב בשכר דירה ראוי

העירעור שלפנינו הוא על החלטת בית הדין הרבני האיזורי ירושלים (הרכב ד) שקבע: כונס הנכסים יערוך שומה לדירה, הצדדים ישלמו את שכר השמאי בחלקים שוים.

עולה מדרישות בא כוח הבעל כדלקמן: העברת כספי ההפקדה בסך 30,000 ש"ח לידי המשיב; שמאות הוגנת בנוכחות נציג המשיב; כספי החובות של המשיב למערערת יוצגו בנאמנות עד לבירור; הגדלת חיוב המערערת בתשלום מחצית שכר דירה מהגיע הבת הקטינה לגיל שמונה־עשרה לפי שמאות ראלית של שווי שכר הדירה ולא 2,000 ש"ח שהם סכום לא עדכני.

נדחית בקשת המשיב להצמיד את הסך הנ"ל לשווי שכר דירה עדכני: בחלקו של המשיב מתגוררים ומשתמשים עשרת ילדיו, מן הראוי היה שאם ברצונו לבקש מהם שכר דירה יואיל ויפנה אליהם, אלא ש־2,000 ש"ח לחודש, כאמור, התחייבה המערערת לשלם כשכר דירה ועליה לעמוד בהתחייבותה.

על אף הרצון לחסוך לצדדים כסף אנחנו משאירים על כנו את מינוי כונס הנכסים שמינה בית הדין קמא מאחר שללא מעורבות הכונס נראה שלא יתקדם דבר בתיק זה. דמי הערבות שהפקידה המערערת יוחזרו אליה.

...

נדחית בקשת המשיב להצמיד את הסך הנ"ל לשווי שכר דירה עדכני: בחלקו של המשיב מתגוררים ומשתמשים עשרת ילדיו, מן הראוי היה שאם ברצונו לבקש מהם שכר דירה יואיל ויפנה אליהם, אלא ש־2,000 ש"ח לחודש, כאמור, התחייבה המערערת לשלם כשכר דירה ועליה לעמוד בהתחייבותה.

ההליכים ברקע ההחלטה ביום 10/07/2019 פתח המשיב בלישכת ההוצאה לפועל בחדרה תיק מס' 510816-07-19, למימוש שיעבוד על זכויות המערערת בדירת מגורים ברחוב גבעת שאול 27 ירושלים, הידועה כגוש 30259 חלקה 114 תת חלקה 93 (להלן "הדירה"), עקב חוב שלא שולם למשיב.

לחילופין, ביקשה המערערת להעמיד את הסכום על 8,000 ₪ עד 10,000 ₪, ובתגובה נוספת ציינה, כי שכר הדירה בנכס בו היא מתגוררת מוערך בין 10,000 ₪ עד 12,000 ₪.

לטענת המערערת נודע לה אודות ההליכים רק לאחר מתן החלטה ביחס למימוש המישכון על הדירה ומינוי כונס נכסים, דבר שפגע בזכותה להגנה ראויה.

למערערת יש את היכולת לפרוע את החוב, אך המשיב לא מאפשר לה לעשות כן ממניעים פסולים מאחר שהגישה תביעה נגדו בבית הדין לעבודה.

סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, קובע את הנושאים שעליהם ניתן להגיש ערעור בזכות, כדלקמן: "צוים והחלטות של רשם ההוצאה לפועל, לרבות החלטות בערר לפי סעיף קטן (א) ניתנים לערעור, ברשות שופט בית משפט השלום לפני בית משפט השלום; אולם ערעור על החלטה לפי סעיפים 13, 14, 19, 25, 38(א), 48, 58, 66א(1) ו- (2), 66ה(א), 66ז(ג)(2), 69יב(א), 70(א) ו- 74(א), יהא זכות". בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי סעיף זה כולל רשימה ממצה של עניינים שעליהם קיים ערעור בזכות (ראו: ע"א 8477/16 פול פרץ ברקאי נ' נילי גולדמן (15/01/2017)).

בהקשר זה בית המשפט העליון בעיניין נגולה מנה רשימה (לא סגורה) של שיקולים מנחים שבהם יש להיתחשב בכימות שווי הדיור החלוף כדלקמן [שם, בעמ' 343] "ניתן למנות מספר קריטריונים לעניין הסידור החלוף. אין זו רשימה סגורה ומחייבת, אלא רשימה גמישה ומנחה: יש לבדוק את האפשרות להגיע לסילוק החוב בדרך פחות דרסטית ממכירת בית המגורים של החייב, את יכולת המשפחה להשיג קורת גג לאחר שדירתה תמכר; את מקורות הכנסתה ואת הרכוש והאמצעים העומדים לרשותה; את יכולתה להעזר במקורות מימון חצוניים לרכישת דירה אחרת; את גודל המשפחה ואת צרכיה ההווים והעתידיים; את הנסיבות האישיות המיוחדות של החייבים; את היחס בין גודל החוב שאמור להיגבות מדמי מכירת הדירה לעומת גובה הפיצויים או עלות הסידור החלוף שהחייב צריך לדאוג לו; את היחס בין סכום החוב שייגבה מתמורת הדירה לבין סכום העודף עד מלוא מחירה שיישאר בידי החייב לרכישת סידור חלוף. יש לתת את הדעת לכך שהסידור החלוף אינו חייב להנתן בדירה ב'עין' ואין הוא חייב להיות תואם את הדיור המוחלף על-ידיו, לא בגודלו, לא ברמתו ולא בטיב הזכות הנרכשת. האיזון בין שיקולים אלה ואחרים, כולם או חלקם, לבין זכותו של הנושה לגבות את חובו יקדמנו לקראת התוצאה הראויה בכל מקרה ומקרה". חשוב לציין עוד, כי מוטל לפתחו של חייב, המבקש לפסוק לו את שוויו של הסידור חלוף, הנטל להניח תשתית עובדתית מספקת, ראויה, שתצדד בעתירתו.

המערעת טענה ל"יחודיות" האיזור בו היא מתגוררת, וכי "מגיע לי דירה ברמה כי אני משלמת ואני מרויחה". כב' הרשמת בחנה את נתוניה האישיים של המערערת, את נתוני תיק ההוצל"פ ואת המסמכים שהוגשו מטעם המערערת ומטעם כונס הנכסים לעניין הערכת שווי השכירות.

...

מנגד, טענה המערערת כי יש לדחות את הבקשה בשל כשלים בפתיחת התיק והתנהלות כונס הנכסים.

בנסיבות העניין, אני סבור שלא נפלה בהחלטה נשוא הערעור כל טעות ואין כל עילה להתערב בה. התוצאה היא כי במקרה שלפני, לא הרימה המערערת את הנטל המוטל עליה כי המקרה דנן נופל בגדרי החריג אשר מצדיק התערבות ערכאת הערעור.

סוף דבר לאור כל האמור, אין מקום להתערב בהחלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 28.07.2021 ודין הערעור להידחות.

בנסיבות העניין אני מחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏ 810388/12 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו, הרב אליעזר איגרא, הרב א' אהרן כץ המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד מקסים ליפקין) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רפי שדמי) הנידון: השבת כספים לקופת כנוס – אכיפה ישירה כהוצל''פ ועקיפה, ע''פ פקודת הביזיון החלטה

אם יהיו עיכובים במכירת הדירה, ימנה בית הדין כונס נכסים לצורך זה, וכן ישקול לחייב את הצד המעכב לשלם לצד השני שכר דירה ראוי.

בעקבות סגירת תיק העירעור ובטול עיכוב הבצוע, הוציא בית הדין האיזורי, בתאריך כ"ו במרחשוון התשע"א (3.11.2010), החלטה בו הוא חוזר על החלטתו מיום י"ח בסיוון תש"ע (31.5.2010) ומורה מעתה לכונסת הנכסים להעביר את 500,000 ש"ח שקבע מתמורת האשה אל חשבונו של האיש, וכונסת הנכסים העבירה את הסכום לרשות האיש.

לכן מסקנת הדברים מובילה כי על דרך הכלל כאשר בית הדין אינו רואה צורך מיוחד לחרוג מכלל המקרים של אכיפת חיובים כספיים מכוח פסק דין, הרי שאין סיבה שבית הדין לא יורה לכונס הנכסים או יאפשר לבעל הדין לבצע את מימוש החוב בדרך הרגילה, באמצעות רשם ההוצאה לפועל.

...

] ממשיך בית הדין על פי חלוקת דרכי האכיפה שהתווה, ומסיק מכך לגבי המדרג שבדרכים אלו והותרת הליך ביזיון בית המשפט כמוצא אחרון (ההדגשות אינן במקור): מן האמור לעיל מתבקשת כמו מאליה המסקנה כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בבקשה שבפניו, הן לעניין האכיפה לפי הליכי ביזיון (בגדרי אכיפה עקיפה) והן לעניין מינוי כונס נכסים (בגדרי אכיפה ישירה).

לסיכום: לפנינו מקרה מורכב שבו האיש אינו כופר בעובדה שהוא מחויב על פי דין להחזיר לקופת כינוס הנכסים סכום של 500,000 ש"ח שקבל, אך הוא מצהיר כי אין לו עתה נכסים כדי לשלם את החוב החלוט.

לאור כל האמור לעיל בית הדין מורה כדלהלן: (א) בית הדין מורה לכונס הנכסים לערוך בדיקה מקיפה אודות מצב הנכסים של האיש, הרשומים והגלויים, ולחקור אחר אלה שאינם גלויים ואשר עולה חשד לגביהם כי הם הוברחו והועלמו על ידו.

לפני בית הדין ערעור על החלטת בית הדין האיזורי ירושלים מיום כ"ו שבט תשע"ד (27/01/14) כדלהלן: בית הדין קיבל בקשה למתן פסק דין בעיניין השכירות ומינוי כונס נכסים ביום כ"ג אדר תשע"ג. השאלה הועלתה בדיון בתאריך כ"ה אייר תשע"ג – עמוד 2 שורה 46.

בית הדין פסק בהרכב מלא לחייב את האישה בשכר דירה ראוי ולא במעמד צד אחד, אלא במעמד שני הצדדים והדיון היתקיים על הבקשה הזו.

בהחלטה זו בסעיף 5 חייב בית הדין האיזורי את המערערת בשכ"ד בסך 23,800 ועוד 1,990 שכר שמאות.

טענות ב"כ המערערת לפטור מתשלום שכר דירה בסעיף 6 בהסכם הגירושין קובע: "עם חתימת חוזה זה על ידי הצדדים ו/או ע"י כונסי הנכסים מתחייבת האישה לפנות את הדירה בהתאם ללוח הזמנים שייקבע בהסכם מכירת הדירה." כלומר, על פי ההסכם רשאית האישה להתגורר בדירה עד לזמן הנ"ל, וא"כ אין עליה לשלם שכ"ד. לא הוסכם מעולם על גובה שכר הדירה על דירה זו. אמנם השמאי שנתמנה על ידי בית הדין נתן שמאות גם למכירה וגם לגבי שכ"ד, אך לדברי ב"כ המערערת מעולם לא הוסמך לעשות כן. בטענה זו משתמש ב"כ המערערת גם כטענה לפטור את האישה מתשלום עבור השמאות, מאחר שלדבריו מעולם לא נתבקש השמאי לעשות כן. עוד טען שלא הוצגה כל אישור על התשלום.

אין בידינו "לוח" הקובע את מידת הזמן הנדרשת וכמו שכתבנו הדבר תלוי הן בזמנים המשתנים והן בתנאי ההיצע והביקוש של שוק הדירות ושונות ממקום למקום בבחינת "מעיר לעיר וממדינה למדינה". יש לדעת כי גם כונסי הנכסים זקוקים לזמן בסיסי כדי לבדוק ולהכין את ההליכים הפרוצדורליים של מכירה הנכס ולהגיש את הצעתם לבית הדין ואינם בבחינת עושי פלא למכור נכס "מהיום למחר". על פי הנסיון מהמקרים הרבים העוברים בפני בית הדין הרי שרובם המכריע של מכירת דירה של בני זוג באמצעות כונסי נכסים וכמעט כולם, מסתיימים תוך 3־4 חודשים כאשר חלק הארי מתוכם מסתיימים אף מוקדם יותר עד חודשיים.

...

וכן נראה לי מדברי ספר המפה והלבוש שעל מה שכתב רבנו המחבר ז"ל בלשון רבנו בעל הטורים ז"ל כתבו אף על פי שהוציאו הבעל הבית בע"כ מן הבית והוא דר בו, כנראה דס"ל דשתי המימרות אינן חולקות וצריך עיון" ובהתייחס למקרה הנדון בפנינו, אם כן יש לברר האם במקרה שלפנינו דרש הבעל מן האישה לצאת, ואם ניווכח שדרש האם חל כאן הדין הנ"ל של השו"ע. אלא שתחילה עלינו לברר מהו הטעם של הלכה זו. שהרי ניתן להבין את בסיס טעמה של הלכה זו בשתי דרכים.

לפיכך, מצד הסברא היה נראה יותר כי הבנת ההלכה על פי הדרך הראשונה היא הטעם להלכה זו. בשאלה זו מצאנו דברים מפורשים.

הנה כי כן גם מנקודת מצב זו עדיין אין זה נחשב כאמר לו "צא" ובנידון שבפנינו לא תהא האישה מחויבת לשלם על פי מסלול זה. המסקנה העולה כי אין אפשרוות לחייב את האישה בתשלום עבור השימוש משתי סיבות עיקריות: א) השימוש של האישה בדירה היה באישור וברשות הבעל, ללא שהזכיר דרישת תשלום וכפי שסוגיא זו התבררה לעיל בהרחבה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2630/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האיזורי 3. פלונית עתירה על החלטת בית הדין הרבני הגדול בירושלים שניתנה ביום 7.2.2023 בתיק 1156328/6 בשם העותר: עו"ד שי שמחיוב בשם המשיבים 1-2: עו"ד עופר יעקב בשם המשיבה 3: עו"ד יאיר שיבר ][]פסק-דין

ביום 12.5.2021 קבע בית הדין כי מכיוון שהוחלט זה מכבר שמכירת הדירה אינה דרך הפעולה הראויה במקרה דנן, עומדות בפניו שתי חלופות: (1) קבלת חוות דעת מאקטואר שימונה, על בסיסה תוכל האשה לשקול האם ביכולתה לרכוש את חלקו של העותר בדירה; (2) אם לא תוכל האשה לבצע רכישה כאמור, יהא עליה להמציא לבית הדין את התחייבותו של ערב שיהא מוכן לשלם לעותר מחצית מדמי השכירות עבור הדירה.

בהחלטתו קבע בית הדין כי באופן זמני שכר הדירה יעמוד על סכום של 5,000 ש"ח וכי דמי השכירות החודשיים שעל האשה לשלמם לעותר בגין חלקו בדירה יעמדו, בהתאמה, על 2,500 ש"ח. כן קבע בית הדין כי הערב יפקיד בידי נאמן בית הדין 12 שיקים על סך של 2,500 ש"ח כ"א; כי עם קבלת השיקים על ידי הנאמן, יודיע על כך הנאמן לעותר; וכי עם ביצוע האמור, העותר יפנה את הדירה לא יאוחר מיום 1.3.2022; ובמעמד פינוי הדירה ימסור הנאמן את השיקים לידי העותר.

עוד נקבע כי אם האשה תסרב לקבל את הגט במועד זה, תוצא הדירה למכירה באמצעות כונס נכסים או שבית הדין יחליט לאפשר לעותר לחזור לדירה ולהתגורר בה. בהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 30.10.2022 נאמר כי הצדדים התגרשו בתאריך 15.3.2022 וכי נותרו מספר סוגיות רכושיות להכרעה.

בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, פרט לנסיבות חריגות ביותר כדוגמת חריגה מסמכות, סטייה מהוראות הדין החלות על בית הדין, פגיעה בכללי הצדק הטבעי או מקום בו נידרש סעד מן הצדק ששום טרבונל אחר אינו מוסמך לתיתו (ראו מיני רבים: בג"ץ 7187/22 שטיינר נ' בית הדין הרבני תל אביב, פסקה 4 (22.12.2022); בג"ץ 2272/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (25.4.2022)).

אומנם עולה מפרוטוקולי הדיונים כי תחילה הביע העותר היתנגדות להצעתו של בית הדין, אולם בהמשך שיתף פעולה, פעל לפי המתוה, הציג את עמדתו בעיניין דמי השכירות, התפנה מהדירה בהתאם להוראת בית הדין, קיבל צ'קים מהאשה, ובמשך חודשים ארוכים קיבל את תשלומי שכר הדירה שהאשה שילמה לו. לפיכך, נראה כי על אף הסתייגותו הראשונית של העותר מהמתווה, הרי שבסופו של יום הוא פעל על פיו ולא הביע היתנגדות נוספת להמשך ההליך – וכל זאת, כאשר הוא מודע לכך שהתמורה אותה הוא מקבל מאישה היא הסכמתה לקבלת הגט על-אף שלא נמצאה כל עילה לחייבה לקבל ממנו את הגט.

כך עולה גם מהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 16.1.2023 אשר נוגעת לסמכותו לידון בעינייני הרכוש של הצדדים ("... ובמסגרת העירעור ערך בית הדין הרבני הגדול הסכם בין הצדדים"), וכך הדברים הובנו על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה בהחלטתו מיום 26.1.2023 ("באופן זה הפקיעו [הצדדים] את הסמכות לידון בעינייני הרכוש מידי בית המשפט והעבירו אותה לבית הדין הרבני, תוך הסכמה מכללא שלא לבצע את פירוק השתוף על פי פסק הדין אלא לפעול בהתאם לפסיקת בית הדין הרבני").

...

לטענת האישה וכן לטענתו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, דין העתירה להידחות מהטעם הבא: מניעת פירוק השיתוף בדירה מהווה חלק מהסכמות הצדדים למתווה שהוצע על ידי בית הדין הרבני הגדול.

לאחר עיון בכתובים, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה מבוררת להתערבותנו.

לא נעלמו מעינינו טענותיו של העותר ביחס להחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 17.5.2023, אך אין בכך כדי לשנות מהמסקנה כי הלה הסכים למתווה אשר הוצע על ידי בית הדין הרבני הגדול.

באשר ליתר טענותיו של העותר בעתירה – טענות אלו נטענו על ידו בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי והן יתבררו במסגרת זו. סוף דבר: עתירה נדחית בזאת.