ערעור על החלטת בית הדין האזורי בדבר חריגה בשכר עובדי עיריית רחובות

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 21312-10-17 ניתנה ביום 20 פברואר 2019 אלון כהן המערער 1.חברת דואר ישראל בע"מ 2.דוד אביבה המשיבות בשם המערער – עו"ד מור סטולר בשם המשיבה 1 – עו"ד עידן פפר בשם המשיבה 2 – עו"ד אלון גילבוע החלטה

הבקשה סבה על ערעור שהגיש המערער לבית דין זה על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב-יפו (סע"ש 53460-09-12; כב' השופטת שרון אלקיים ונציג הציבור מר יוסף לוין), אשר דחה את תביעתו של המערער על כל רכיביה, והשית עליו הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך כולל של 18,000 ש"ח (להלן: פסק הדין).

בהתאם להוראות הדין וההלכה הפסוקה, צפייה יזומה בפסק הדין, שלא נילווה לה דיוור של פסק הדין על פי אחת מדרכי ההמצאה הקבועות בתקנות, אינה מהוה המצאה כדין (ראו: ע"ר (ארצי) 47788-12-15‏ ‏עמישב שרותים בע"מ - רמי מוסט (21.11.2016) ע"ר (ארצי) 33237-03-17 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – בית בלב (23.10.2017)).

בית המשפט העליון קבע בפסק דין לובנה אבו עוקסה (רע"א 8467/06 לובנה אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, 8.7.2010) שניתן למנות את הימים להגשת העירעור מהמועד בו ניסו להמציא את פסק הדין לידי בעל הדין המערער, אם הוכח כי הוא ידע על פסק הדין בצורה מלאה וברורה, והוכח כי בעל הדין המערער פעל בחוסר תום לב לאור ידיעה זו, עת הוא נאחז או אף משתמש בפגם בהמצאה על מנת להשיג יתרון דיוני החורג מתכלית התקנה.

מהחלטות אשר ניתנו בעבר ניתן ללמוד כי כאשר עבר פרק זמן קצר יחסית בין המועד בו חלף פרק הזמן הקבוע בדין להגשת הליך ערעורי, אם מונים אותו ממועד הידיעה, ועד למועד ההגשה בפועל, הנטיה היא - כאשר לא הוכחו נסיבות קונקרטיות המלמדות על חוסר תום לב דיוני - לאפשר את הגשת ההליך או ליתן ארכה להגשתו (ראו למשל: בש"א 4825/16 פלונית נ' פלונית (7.9.2016) (להלן: עניין פלונית) (כשבוע וחצי); עניין עריית רחובות (ארבעה ימים); עניין בן מוחה (כשבועיים); עניין אלוני (אחד-עשר ימים)).

כללם של דברים, נדחית הבקשה לסילוק העירעור על הסף בשל איחור בהגשתו.

...

חרף האמור שוכנעתי, כי מכלול נסיבותיו של העניין אינן מצדיקות את החלת כלל הידיעה על המערער.

מכל מקום, מדובר במקרה 'גבול' מבחינת חלוף הזמן, בו לא שוכנעתי שקיימת הצדקה מספקת להחיל על המערער את החריג של 'כלל הידיעה'.

כללם של דברים, נדחית הבקשה לסילוק הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו.

האם ניתן להטיל, במסגרת התביעות המאוחדות שבפנינו, אחריות נזיקית על עירית אום אל פחם (להלן "הנתבעת"), בגין מפגעים הקיימים באיזור הנמצא בתחום שיפוטה? זוהי השאלה הטעונה הכרעה בשתי התביעות המאוחדות דנן.

הנתבעת טענה להגנתה כי היא ממלאת אחר חובותיה הסטאטוטוריות בשכונה לרבות בעיניין פינוי אשפה, בדומה לכלל השכונות בעיר, בהתאם לסדר העדיפויות הנקבעים על ידה והמגבלות התקציביות העומדים לרשותה, והוסיפה כי העיר אום אל פחם הנה עיר ענייה, ועיקר תקציבה מורכב מרכיבים קשיחים שלא ניתן להפעיל לגביהם שיקול דעת, כגון חינוך, רווחה, בריאות וכו', והמעט שנותר מיועד לתשלום משכורות עובדים, הוצאות חשמל ומים, פינוי אשפה וכו'.

עמדה זו מתבקשת אף משקולי מדיניות משפטית ראויה, שכן, הזקקות לתביעות מסוג זה באיצטלה של תביעות כספיות גרידא, עלול להציף את בתי המשפט בתביעות דומות, ולגרום לפגיעה בתכנון וניצול המשאבים התקציביים העומדים לרשות הרשויות המקומיות" התובעים הגישו ערעור על פסק הדין, וביום 21.6.16, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, שלפיו קיבלו הצדדים את המלצתו של בית המשפט לביטול פסק הדין והחזרת הדיון בתביעות לבית משפט זה, תוך שמירה על כל טענות הסף של הנתבעת, למעט בנוגע להעדר סמכות עניינית (ע"א 14410-01-16).

לעניין הקף ההתערבות השיפוטית בשקול דעתה של הרשות המקומית בחלוקת תקציבה, נפסק כי קביעת מדיניות כללית והקצאת משאבים על ידי הרשות מצויות בליבת שיקול הדעת המקצועי החסין מהתערבות שיפוטית, וכי לא בנקל יתערב בית המשפט בשקול דעת זה, ראה ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי ואח', פ"ד מח(3), 45), וע"א 2394/18 פלונים נ' משטרת ישראל ואח', (פורסם בנבו, 10.04.2019) שבו נכתבו הדברים הבאים: "כלל נוסף אשר נקוט בידינו בכגון דא הוא כלל הנסמכות (או דוקטרינת הכיבוד, במובן של deference). כלל זה נותן לרשויות שלטוניות חופש פעולה מקצועי בהחלטות הבאות להתאים את אמצעי המנע לתוחלת הנזק. בהחלטות מסוג זה בית המשפט אינו נוהג להתערב, שכן ברוב רובם של המקרים אין זה ראוי שבית המשפט יעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתה המקצועי של הרשות (ראו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994), פסקות 26-21 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר (להלן: עניין לוי); פורת, בעמ' 210-207). קביעת מדיניות כללית והקצאת משאבים על ידי הרשות מצויות בליבת שיקול הדעת המקצועי החסין מהתערבותנו. לא בנקל נמצא התרשלות בהחלטת רשות שעניינה הקצאת משאבים וקביעת סדרי עדיפויות לפועלה למען הציבור (ראו: עניין וייס, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר; עניין לוי, פסקה 28 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר; פורת, בעמ' 212). החלטה כאמור תיחשב לרשלנית רק כאשר היא חורגת באופן ברור ומשמעותי ממיתחם האפשרויות שביניהן רשות מינהלית סבירה רשאית לבחור (ראו: ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ [פורסם בנבו] (19.3.2007); פורת, שם)" דיון חזרה לענייננו.

גם הטענה בדבר אי הצגת הדוחות הכספיים של העיריה שהועלתה על ידי התובעים התבררה כחסרת נפקות, לאחר שהוברר על פי עדותו של מר ג'בארין אשר לא נסתרה, כי הדוחות הנ"ל מפורסמים באתר של משרד הפנים וגם באתר העיריה והם בגדר נחלת הכלל (עמ' 33 ש' 20-18).

התובעים אשר טענו כי נגרמו להם הוצאות ניקיון מוגברות עקב הצורך לנקות את בתיהם בצורה תכופה, ולבצע שטיפה יסודית מדי פעם של הקירות מסביב לבתים, ולנקות את הרחובות הסמוכים להם, לא הוכיחו את טענותיהם ברמה העובדתית, הן לגבי ביצוע עבודות הניקיון המוגברות לטענתם, והן לגבי ההוצאות שהוצאו על ידם בגין כך, ולוּ על ידי הצגת אישורים המעידים על צריכת מים מוגברת מצידם.

...

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, דין התביעות להידחות גם מחמת העדר הוכחת נזק.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את שתי התביעות.

בנסיבות העניין, הנני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 65420-01-15 ע"ע 65430-01-15 ע"ע 65428-01-15 ע"ע 65426-01-15 ע"ע 65424-01-15 ע"ע 65423-01-15 ע"ע 65422-01-15 ע"ע 65421-01-15 ע"ע 65419-01-15 ועוד ניתנה ביום 13 פברואר 2023 משה אטיה ואח' המבקשים 1. עריית רחובות 1. הסתדרות העובדים הכללית החדשה 1. ועד העובדים בעריית רחובות 1. מדינת ישראל – הממונה על השכר המשיבים בשם המבקשים – עו"ד חני דקל-אלבז בשם המשיבה 1 – עו"ד רעות שגיב-גרטלר בשם המשיבות 2, 3 – עו"ד הגר זוסמן בשם המשיב 4 – עו"ד מיכל לייסר החלטה

המבקשים, שיעבדו ו/או עובדים כ"עובדי דור א'" באגף התברואה בעריית רחובות, ניהלו בבית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב תביעות לתשלום הפרישי שכר. התביעות עסקו בעיקרן בדרישתם של המבקשים לתשלום פרמיה לפי הסכם קבוצי משנת 1988; בהכרעה במחלוקת פרשנית בנוגע להסכמים המקומיים, ההסדרים הקבוציים וההסכמים הקבוציים בין הצדדים (ובפרט הסכמים משנת 2003 ו-2008); וכן בדרישתם של המבקשים לתשלום בגין ימי חופשה ובחירה.

בתגובה לבקשה מטעם עריית רחובות, טענה הערייה כי הבקשה חסרת בסיס והוגשה בחוסר תום לב מובהק; כי פסק הדין לא הופר וממילא לא ניתן לחדש הליך ערעור שנמחק; כי בית הדין הורה על מחיקת העירעור בהסכמה וכי במסגרת פסק הדין לא היו התניות או קביעות שניתן להפר.

בתגובת הממונה על השכר נאמר כי לאחר שהציג את עמדתו בהליך בבית הדין, שעניינו היה בתנאי שכר שלעמדת הממונה מהוים חריגות שכר לפי דין; ומשפסק הדין הורה על מחיקת העירעור ללא צו להוצאות וללא התניות - אין בידיו לסייע מעבר לכך.

דברי באי כוח הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 29.12.2015 אינם מהוים חלק מפסק הדין וככל שהמבקשים סברו כי היה על דברים אלה להיכלל בפסק הדין היה עליהם להגיש בקשה לתיקונו במועדים הקבועים לכך בדין.

...

כן טענה העירייה כי לא ניתן לדון מחדש בערעור שנמחק; כי לא מוכרת לעירייה פניה כלשהי של מי מבין המערערים או של נציגות העובדים; כי חמישה מן המבקשים אינם מועסקים עוד בעירייה ואחד נוסף אינו עובד עוד באגף התברואה ועל כן לא ברור האם הבקשה הוגשה על דעתם; כי הבקשה שגויה לחלוטין ולא צורף אליה תצהיר; וכי יש לדחות את הבקשה תוך חיוב המבקשים בהוצאות לדוגמא.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בעמדות הצדדים ובחומר התיק, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

יש לדחות את הבקשה גם מחמת עקרון סופיות הדיון.

בחלוף שבע שנים ממתן פסק הדין הרי שמדובר בפסק דין חלוט שניתן, כאמור, בהסכמה - ואין כל הצדקה "להחיותו". סוף דבר הבקשה נדחית.

השופטת חני אופק-גנדלר לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופט תומר סילורה ונציגי הציבור מר אמיר אופיר ומר **** הרפז; סע"ש 14047-12-17), במסגרתו התקבלה במלואה תביעת המשיב כנגד המערערות ונקבע כי עליהן לשלם לו יחד ולחוד שכר מינימום בגין שבע שנים שלא התיישנו בצרוף תשלום בגין זכויות סוציאליות שונות בסך 492,000 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום 17.12.17.

אשר לטענת המועצה הדתית כי עבד ללא חוזה – גרס כי העדר חוזה אינו מלמד דבר על מהות יחסי העבודה לאור זאת שהצדדים התכוונו לחתום על חוזה העסקה; אשר להנחיה המנהלית משנת 2018, טען כי עד לפרסומה אסור היה להעסיקו כמתנדב כלל ועיקר; אשר לקביעתו של בית הדין האיזורי בדבר קיומה של הבטחה מנהלית, טען המשיב כי מדובר בהכרעה עובדתית שאין להתערב בה במסגרת ערעור, וההבטחות שניתנו למשיב ניתנו כהבטחות שלטוניות כדין מטעם עובדי ציבור במועצה הדתית ובמשרד לשירותי דת; בנוסף טען כי יש לדחות טענות בדבר הסכמתו לעבוד ללא שכר, כיוון שהתנאה על זכות קוגנטית בטלה וכיוון שלא הסכים מעולם להתנאה מהסוג אלא המתין לשכרו.

(ד)(2) ע"ע 39538-05-22 – ערעור המועצה המועצה טענה בערעורה כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין האיזורי מהנימוקים הבאים: בית הדין לא ייחס משקל מספק לכך שהתביעה הוגשה בשיהוי ושחל עליה דין היתיישנות מעת הוצאת המיכרז, והתעלם מנקודה זו הן בהחלטת ביניים שנתן ביום 20.1.2019 והן בפסק דינו בתיק.

גם המשיב חזר על עיקר טענותיו בתגובתו לערעור המשרד לשירותי דת, ולאלה הוסיף המשיב כי המועצה, בדומה למשרד לשירותי דת, ניכשלה בהרמת הנטל המוטל עליה להוכיח שהמשיב איננו עובד ולא עמדה בנוהל המשרד לשירותי דת מיום 10.12.2018 ביחס להעסקת מתנדבים; טענת המועצה שיצאה למכרז באישור המשרד לשירותי דת "הועלתה כעת לראשונה תוך הרחבת חזית פסולה", וכי התכתובות שהציגה אינן מסוגלות ללמד ש"הפנייה בכלל התקבלה" במשרד לשירותי דת. בנוסף, טענת המועצה לפיה המשרד לשירותי דת ידע על פירסום המיכרז ללא תשלום "סותרת גם את עדותו של מר צחי חמדני שהעיד מטעם המשרד"; המועצה נוהגת "מדיניות "איפה ואיפה" מובהקת" ביחס למשיב, כיוון שבמועצה הדתית "הרב שטרית אשר נבחר במיכרז בו הישתתף המשיב ולא קיבל שכר בתחילת כהונתו, מקבל כיום שכר"; המועצה מטעה את בית הדין באשר להבטחה המינהלית כיוון ש"בית הדין קמא קיבל את גרסת המשיב, כממצא שבעובדה, לפיה הוא קיים שיחות רבות עם גורמים שונים במועצה הדתית ובמשרד לשירותי דת (ולא רק בעריית פ"ת) בעיניין שכרו"; אשר למבחן ההישתלבות, בנגוד לטענות המועצה "התפקיד של רב שכונה אינו כולל הישתלבות במערך הכשרות, הקבורה או המקוואות"; אשר להיעדר חוזה עבודה בית הדין האיזורי קבע כממצא עובדתי ש"למרות שלא נחתם הסכם עבודה, הייתה כוונה מצד המועצה לחתום עם המשיב על הסכם כזה (סע' 122 לפסק הדין)", וממילא חוזה עבודה אינו תנאי מחייב להכרה באדם כעובד.

שאלה דומה התעוררה גם בע"ע 3090-11-10 אהרון אדלר נשר - מועצה דתית ירושלים  (30.4.2013)(להלן: ענין המועצה הדתית ירושלים)), שם נידון עניינו של הרב נשר ששמש כעשרים שנים רב של בית כנסת ושל מספר רחובות בשכונת קרית משה.

לטעמנו, במקרה דנן לא הובאה כל הצדקה, ובודאי לא פורטו נסיבות מיוחדות וחריגות, לחיובה של המדינה בתשלום שכרו של המשיב וזכויותיו הסוציאליות.

...

גם אם בסופו של יום שוכנענו שלא ניתן לתת לסוגיה מענה בדרך של קביעת יחסי עובד-מעסיק בדיעבד, הרי ששאלה זו ראויה למענה מוסכם ומכובד.

(ז) סוף דבר שני הערעורים מתקבלים, ופסק דינו של בית הדין האזורי מבוטל.

משהערעור העלה שאלות ראויות לדיון, ובשים לב לתקופה הארוכה בה מילא המשיב תפקיד תורני-רוחני בקהילתו כמתנדב ללא תמורה בצידו– לא מצאנו מקום לחייבו בתשלום הוצאות משפט.

השופט רועי פוליאק בקשת עיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל-אביב (השופטת חנה טרכטינגוט ונציגת הציבור גב' חנה קפלניקוב; ס"ע 30576-09-14) מיום 1.8.17, בו נקבע כי בין המשיב 1 לבין המבקשת, עריית רחובות (להלן – העיריה), מתקיימים יחסי עובד – מעסיק, חרף העסקתו באמצעות המשיבה 2 (להלן – רשת חוויות), וכי יש, לפיכך, להכיר במשיב כעובד העיריה, ללא קביעות, מיום תחילת העסקתו, ביום 1.3.09.

הבקשה וטענות הצדדים: העיריה הגישה ערעור על פסק הדין, במסגרתו היא תוקפת את כלל קביעותיו של בית הדין קמא ובכלל זה הכרה בקיומם של יחסי עבודה לגבי מי שלא מונה כדין בהתאם להליכים הקבועים בדין לקבלת עובד עיריה, וכן הזכויות הכספיות הנובעות ממצב תאורטי בו הפך המשיב לעובד קבוע בעיריה וזכאותו לתשלומים נוספים בהתייחס לתקופות בהן שולם לו שכר חורג, בנגוד להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב.

בקשר לכך נטען, בין היתר, כי הוכח שהעסקתו של המשיב על ידי רשת חוויות נעשתה במסגרת מיקור חוץ אותנטי וכי העיריה כרשות חינוך המקימה פקוח ופעילויות שאין בהם כדי להקים יחס עבודה בינה לבין המשיב; למרות הקביעות לפיהן המשיב לא היתקבל בהליכים הקבועים בדין לצורך קבלה כעובד עיריה, וחוקת העבודה אינה מקנה למלווי הסעות מעמד של קביעות, נפסקו לטובת המשיב זכויות עובד עיריה בהתאם לחוקת העבודה; גם אם ייקבע כי המשיב היה עובד העיריה, הוא לא זכאי לזכויות רטרואקטיבית ממועד תחילת העסקתו, בשים לב לכך שהתביעה הוגשה רק בשנת 2014; אם דמי ביגוד אינו תשלום שניתן לפדיון, הוא גם אינו ניתן לחיוב רק על סמך הקביעה לפיה המשיב היה עובד העיריה, ומכל מקום פסיקת תשלום רכיב זה יוצרת חיוב כספי רטרואקטיבי שגוי ומוטעה; משעה שנקבע כי למשיב בוצעו תשלומים כמעין פיצוי בגין אובדן שעות העבודה שלא בוצעו בפועל- תשלומים שאינם משולמים לעובדי העיריה ומהוים חריגת שכר אסורה- היה על בית הדין להורות על קזוז תשלומים אלו אל מול התשלומים שנפסקו לטובת המשיב בגין ביגוד; בקביעת עידכון ימי חופשה היתעלם בית הדין מהגבלת הצבירה החלה על עובדי הרשויות המקומיות, כך שלא ניתן להסתפק בעדכון פנקס החופשה עד לתקרה של 65 ימים, אלא יש צורך לבחון, ביחס לכל שנה, את מנגנון הצבירה והניצול של ימי החופשה; אין כל בסיס משפטי לפסוק הפרישי הצמדה וריבית מאמצע התקופה בין 7/09 ל- 7/14; משהמשיב הגיע לגיל פרישה, לפי הכללים החלים על העיריה, אין אפשרות להעסיקו כעובד בשרותיה, על כל המשתמע מכך לעניין יישום פסק הדין ולעניין הזכויות הכספיות הנחשבים כחריגה בשכרו של המשיב, הדברים אלו טעונים קבלת עמדת הממונה על השכר.

לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האיזורי לטענות הצדדים ולהודעה שהגישה ב"כ המשיב הכוללת פרוטוקול של ישיבת הערייה, אני מוצא לנכון להשאיר על כנו את הצוו הארעי שניתן ביום 4.9.17, לנוכח סימני השאלה העולים באשר להעסקת המשיב כעובד עיריה, גילו של המשיב והשלכת הגיל על היכולת להעסיק את המשיב כעובד עיריה ואי הבהירות כתוצאה מהחלטת העיריה על העברת כלל מערך ההיסעים למיקור חוץ.

...

כפועל יוצא מכך, הגיע בית הדין למסקנה כי יש לראות בעיריה כמעסיקתו של המשיב.

בנסיבות אלה, כך לטענת העיריה, יש הצדקה להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, וכן לצרף לערעור את הממונה על השכר ומשרד הפנים.

עם זאת, הנני מורה, כי יתקיים בפני, ביום 2.11.17, בשעה 11:00 דיון מקדמי בערעור, לאחריו תינתנה, במידת הצורך החלטה לגוף הבקשה והחלטה בבקשה לצירוף הממונה על השכר להליך.

סוף דבר –הצו הארעי נותר על כנו עד למתן החלטה אחרת.