ערעור על החלטת ביטוח לאומי להחזיר תיק לוועדה רפואית

הועדה נשוא העירעור היתכנסה מכוח פסק הדין שניתן ביום 28.2.19 (בתיק ב"ל 44498-12-18) ובו ניתן תוקף להסכמת הצדדים שלפיה: "ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה עניינו של המערער יושב לועדה לשירותים מיוחדים בהרכבה מיום 14.3.21 על מנת שתעיין במסמך סיכום האשפוז ממרכז בריאות הנפש באר יעקב. תאריך שיחרור 10.8.2020, בין היתר לאמור בו בדיון וסיכום "ידוע על התנהגויות קשות על רקע החמרות במצבו הנפשי, כולל תוקפנות פיזית כלפי סובבים וגם ניסיונות לפגיעה עצמית, ביניהן ניסיון אובדני קשה במיוחד לפני כשנה וחצי..." ותבחן האם יש בכך כדי לשנות מהחלטתה בסעיף השגחה (7).

הכרעה החלטת הועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האיזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995.

משהוחזר עניינו של המערער על ידי בית הדין לועדה לעררים בצרוף הוראות, על הועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה לועדה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה ( ראו: דב"ע נא/0-29 מנחם פרנקל - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כד' 160).

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

כאמור, לא זו בלבד שבקשה להארכת מועד לא הוגשה מטעם המערער, אלא גם כאשר הופנה המערער לעובדת האיחור, לא טרח לציין כל סיבה לעיכוב בהגשת הערעור וכאשר טען בהמשך כי האיחור נבע מחמת עיכוב בקבלת הפרוטוקול, התברר כי גם ממועד המצאת הפרוטוקול חלפו למעלה מ-60 הימים הקבועים בדין כאשר לא ניתנה כל סיבה גם לאיחור זה. בענייננו, משהיה המערער מיוצג ואין חולק כי החלטת הוועדה הומצאה גם לב"כ המערער, משלא הוגשה כל בקשה להארכת המועד, משלא נטען, ולו בדוחק, כל טעם מיוחד שניתן בגינו להאריך את המועד ולא הוצגו כל נסיבות אוביקטיביות המצדיקות את האיחור, וכאשר, אין מניעה שהמערער יחזור ויגיש תביעה חדשה ככל שישתנו הנסיבות (בשם לב לכך שהוועדה הסתמכה על מכתב רופא הקהילה ולא על מסמך האשפוז), כך שלא נסתם הגולל על האפשרות לקבלת הזכות בעתיד (כשבשלב זה מקבל המערער גימלה בשיעור של 50%) – אין מנוס מדחיית הערעור.

בנסיבות העניין, משנדחה הערעור בשל האיחור בהגשתו מחד ולאור הפגם שנפל בהחלטת הוועדה מאידך, מצאתי כי ראוי הוא שכל צד יישא בהוצאותיו.

שנית, הילכת מרגוליס מורה "לנכות במידה ונמצאים ממצאים מוכחים קודמים לתאונת העבודה והתואמים סעיף מסעיפים הליקויים ובשעור הקבוע באותו סעיף". נימוקי הועדה עומדים בסתירה מוחלטת לנפסק בהילכת מרגוליס ולכן "אין להתפלא מכך שהועדה ניסתה להיתחמק ממנה ולטעון שאינה רלוואנטית". המערערת מבקשת מבית הדין לקבוע כי אין לאור ההיסטוריה של התיק, כי עניינה לא יוחזר לועדה, אלא כי בית הדין יתקן את הפגם המשפטי באשר לנכוי ויקבע כי למערערת נכות בשיעור של 15% בע"ש צוארי.

יש ותעודה רפואית ישנה, שאינה משקפת עוד את מצבו של הנפגע, תדחה במילים קצרות או אף מהנימוק שהנאמר בה אינו משקף יותר מצב קיים, ויש והועדה הרפואית לעררים תדרש, כדי לסתור מסקנה שבחוות דעת אחרת, להקדיש דיון מעמיק ומפורט בסוגיה הנדונה, הכל לפי המקרה“ (דב"ע לב/120-0 צבי מנחם - המל"ל, פד"ע ד' 73).ב הלכה פסוקה היא "משהוחזר עניינו של המערער לועדה, עם הוראות, יהיה על הועדה להתייחס אך ורק לאמור בפסק הדין" (דב"ע נא/29-01 מנחם פרנקל - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כד 160) (להלן: הלכת פרנקל).

בעיניין זה אמר בית הדין הארצי בהלכת פרנקל כי: "דרך המלך של החזרת ענין לוועדה רפואית היא החזרתה לוועדה שבדקה את המבוטח, ורק במיקרים נדירים, בהם עולה חשש של ממש כי הוועדה תהא "נעולה" על החלטתה הקודמת, או שהרכבה אינו נאות, מועבר הענין לוועדה בהרכב אחר" .

...

מכל האמור לעיל – לא נפל גפם בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים והיא פעלה בהתאם לפסה"ד המחזיר, הן בתחום האורטופדי והן בתחום הנוירולוגי.

למעלה מן הצורך יובהר כי אף אם בית הדין היה מגיע למסקנה כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, היה מקום, לכל היותר להחזיר את עניינה לוועדה בהרכב אחר, ולא לקבוע את שיעורי הנכות שלה.

סוף דבר: הערעור נדחה.

ההליך הנוכחי לאור תוצאת ההליך בארצי, פנה המערער למוסד לביטוח לאומי ביום 8.7.20 בבקשה להשיב את עניינו לועדה הרפואית לעררים כדי שתיבחן בשנית את הפעלת תקנה 15.

ביום 4.8.20 השיב פקיד התביעות למערער כך כי "לא ניתן להחזיר את התיק לועדה הרפואית ולדיון בתקנה 15 שכן הועדה מיום 14.10.18 מנמקת את אי הפעלת התקנה לאור הממצאים שתוארו בבדיקה ולא דנה לעניין ירידה בכנסות. בנוסף, מדובר בהחלטה חלוטה עליה לא הוגש ערר. לאור זאת לא ניתן לכנס את הועדה לעניין תקנה 15". ביום 1.9.20 (כ-7.5 חודשים לאחר מתן פסק הדין בארצי), הגיש המערער "כתב תביעה" בו הוא ציין את החלטת פקיד התביעות לא להשיב את עניינו לועדה.

דיון והכרעה השאלות שבמחלוקת הנן: מהו סוג ההליך שלפנינו? האם יש לסלקו על הסף מחמת האיחור בהגשתו? ככל שהתשובה לשאלה הקודמת היא שלילית – האם יש להשיב את עניינו של המערער לועדה הרפואית לעררים? סיווג ההליך – תביעה או ערעור? כאמור, טענת המוסד בעיניין זה שמדובר בהליך ערעור על וועדה רפואית ולפיכך יש למנות את המועד להגשת ערעור על החלטה לפי תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז-1977 (תקנות המועד להגשת ערעור).

...

אין לאפשר לעקוף את המועדים הקבועים בדין לערעור על החלטת ועדה רפואית בדרך של העברת ההחלטה לפקיד התביעות.

יחד עם זאת, מצאנו טעם לפגם וחוסר תום לב בהתנהלות המשיב בתיק זה. נזכיר כי התיק סווג מלכתחילה כערעור והמוסד הוא זה שביקש לשנות סיווג ההליך מערעור על החלטת ועדה רפואית לתביעה נגד החלטת פקיד התביעות.

סוף דבר הערעור מתקבל במובן זה שעניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים לצורך בחינת הפעלת תקנה 15 לאחר התייעצות עם ועדת רשות אשר תשים לב לשינוי שחל בקביעת בסיס השכר משכר המינימום לשכר כפי שנקבע בפסק הדין הארצי.

ביום 21.3.21 השיב המוסד לביטוח לאומי כי הועדה מיום 3.2.21 נתנה החלטתה ועל כן לא ניתן להחזיר את התיק לועדה הרפואית.

הפגם המשפטי היחיד שנפל בהחלטת הועדה הוא העדר היתייחסות מפורשת לטענת המערער לאימוץ נכויות אשר הועלה במסגרת הערר ואולם, משעל בסיס ההלכה הפסוקה אין מקום לאימוץ הנכויות, הרי שאין מקום להחזיר את ענינו של המערער לפתחה בעיניין זה. משזו מסקנתי, די באמור על מנת לדחות את העירעור בעיניין זה. עם זאת וביחס לסמכותה של הועדה לעררים לידון בטענות שלא נטענו כלל בפני הועדה הרפואית אציין את הדברים הבאים: סעיף 122 (א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "הרואה עצמו נפגע מהחלטה של רופא או של ועדה רפואית, רשאי, בתנאים שנקבעו, לערור עליה לפני הוועדה הרפואית לעררים." ההוראה המקבילה בתקנות מס הכנסה היא תקנה 18 (א) הקובעת כי: "הנכה או הנציב רשאים לערור על החלטת הוועדה בדבר אחוז נכותו של הנכה בפני ועדה רפואית לעררים (להלן - ועדה לעררים), תוך 45 יום מהתאריך שבו נימסרה להם ההחלטה; העורר ישלם למוסד את הוצאותיו כפי שייקבעו בידי המוסד". תכליתה של הוראה זו היא לאפשר לנכה/מבוטח, ככל שהוא סבור כי נפל פגם בהחלטת הועדה הרפואית, לערער על החלטה זו בפני ועדה לעררים.

...

אין בידי לקבל את טענות המערער שכן בהתאם להלכה הפסוקה הכללים המקובלים בוועדות הרפואיות בעניין נפגעי עבודה הוחלו על וועדות הדנות מכוח הפקודה (ראו עניין מזור) ועל כן, לוועדה רפואית אין סמכות לבטל החלטה של וועדה רפואית קודמת בנוגע לשיעור הנכות או מועד תחולתו וכפי שנפסק בעבל (ארצי) 45534-04-13 אלי עמר נ' מדינת ישראל נ' רשות המיסים (26.1.14): "ועדה מדרג ראשון או ועדה לעררים הדנה בדרגת נכות זמנית או יציבה החל מתקופה מסוימת ואילך, אינה מוסמכת לשנות את דרגת הנכות הזמנית או היציבה שקבעה ועדה קודמת, מדרג ראשון או ועדה לעררים, שהתייחסה לתקופה מוקדמת מזו שאמורה הייתה להידון בפני הוועדה המאוחרת [עב"ל 407/05 שמואל דנה – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (27.2.2006)]. בהתאם לכך, הרי שוועדה אשר דנה במועד תחולת הנכות של מבוטח או של נישום, אינה מוסמכת לשנות את מועד תחולת הנכות שנקבע על ידי ועדה קודמת, כאשר החלטה של ועדה זו הינה סופית וחלוטה." בענייננו, הוועדה לעררים מיום 13.1.20 קבעה למערער דרגת נכות יציבה בשיעור של 85.17% החל מיום 18.4.19.

משכך, בדין קבעה הוועדה כי תחולת הנכויות היא מיום 19.4.19 וטענות המערער לעניין זה – נדחות.

כללו של דבר הערעור נדחה.

בית הדין האיזורי לעבודה באר שבע ב"ל 41924-05-23 04 אוגוסט 2023 לפני: כב' הנשיא השופט צבי פרנקל המערער: בני מאור ע"י ב"כ: עו"ד מאור מורגנשטרן המשיב: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד איהאב סעדי פסק דין

הועדה נשוא ערעור זה היתכנסה ביום 6.3.23 ושמעה את טענות המערער: "דיון הוחזר לועדה בעקבות פסק דין. לעניין נכות זמנית עד 2016 וצמיתה מאז. דרג ראשון דן רק ב2019. אנו מערערים על נושא תעודות האי כושר לתקופה של 2016 עד 2019. מבקש מהועדה לידון בנכויות ולכמת את ההחמרה שנצפתה בתעודות האי כושר ולקבוע נכות זמנית עד למועד וועדה זו ומהיום ואילך נכות צמיתה. אנו מבקשים נכות זמנית על סמך תעודות אי כושר שאני מגיש לועדה – לתקופה 2016-2019, על סמך תעודות האי כושר של שנת 2019". הועדה סיכמה את מסקנותיה: "הועדה היתכנסה מכוח פסק דין בית דין ארצי לעבודה מיום 7.9.22 ופועלת על פיו. הועדה התבקשה להתייחס לתעודות האי כושר שהוגשו על ידי התובע ולכל החומר הרפואי שנימצא בתיק התובע על מנת לבחון נכויותיו מחדש. הועדה שבה ועיינה בתיקו הרפואי ובאישורי האי כושר שהגיש בא כוח התובע ואלו הנמצאים בתיק הרפואי. בתאריך 14.3.16 נפגע התובע בגבו לאחר שבזמן העובדה נתפס לו הגב בתנוחה ממושכת לא נוחה. בביקור אצל אורתופד מיום 25.11.14 מתלונן על הגבלות וכאב בתנועות עמ"ש מתני. הלין אצל אורתופד בקהילה בתאריכים 27.3.16, 17.4.16, 3.5.16, 29.5.16 (לאחר הקלה בכאבים שוב החמרה בכאב בגב), 25.6.19 (החמרה קשה בכאבי גב תחתון, לאחרונה). הועדה עיינה באישורי חופשות מחלה שהוגשו במעמד הועדה. כל האישורים הודפסו בשנת 2019 על ידי רופא מישפחה ולא רופא אורתופד משפטל בעמ"ש מותני ותאריכי האי כושר אינם רלוואנטיים לתאריכים בהם ביקר אצל רופא אורתופד. הועדה שבה ושקלה את החלטתה מיום 18.8.21 וקובעת כי אין מקום לשנות החלטה זו. אין מקום לקבל את אישורי המחלה שמסר ושנתנו כשלוש שנים לאחר התאונה. כמו כן, הועדה עיינה במכתב מרופא תעסוקה ד"ר טייב יצחק, מתאריך 8.8.19 ואינה מקבלת את המלצתו מכיוון שהמלצה זו מופיעה מספר שנים לאחר התאונה, ללא רצף טפולי או ביקורים אצל אורתופד לעניין פגיעה זו. כמו כן מציין ד"ר טייב "הריני להודיעכם כי לאחר שבדקתי את מר מאור בני ועיינתי במסמכים הרפואיים שעמדו בפני..." – ד"ר טייב אינו מציין בדיקה רפואית ואינו מציין אילו מסמכים עמדו בפניו".

...

מנגד טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות שכן הוועדה פועלת בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר, מנמקת את החלטתה ומסבירה אותה כך שגם מי שאינו רופא יכול להתחקות אחר הלך מחשבתה.

לאחר שבחנתי את החלטת הוועדה וכן את טענות הצדדים הגעתי אפוא לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.