ערעור על החלטת ביטוח לאומי בדבר זכאות לקצבת ניידות

לפי האמור במכתב המשיב, ובהתאם לתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות), התשל"ז-1977 ("התקנות"), המועד להגשת ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים הוא בתוך 60 ימים מיום קבלת המכתב.

לטענתה, כל שהיתקבל אצלה הוא מכתב המשיב מיום 05.04.2019, בעיניין "דחיית בקשה לקיצבת ניידות". במכתב זה צוין שהמערערת אינה זכאית לקיצבת ניידות הואיל ואין לה רכב ולא נקבע שהיא זקוקה לכסא גלגלים.

בנסיבות העניין, אין בידי לקבל את טענת המערערת שלא קיבלה את ההודעה על החלטת הועדה, שכן ההודעה נשלחה לאותה כתובת שצוינה במכתב הדחייה של הבקשה לקיצבת ניידות.

בהתקיים חזקה עובדתית, המשקפת את ההיגיון וניסיון החיים, שלפיה ככלל דבר דואר שנשלח לפי פרטי מען תקינים, מגיע לנמען תוך פרק זמן סביר (עב"ל 41882-03-14 הרצל צרור – המוסד לביטוח לאומי, מיום 18.05.2015), על המערערת הנטל לסתור חזקה עובדתית זו, ומטיעוניה לא שוכנעתי שהרימה נטל זה. אי לכך, אין מנוס מהמסקנה שהערעור הוגש באיחור.

...

בסיכום ממצאי הבדיקה הנוירולוגית ציינה הוועדה "תחושת מנח תקינה". לסיכום החלטתה קבעה הוועדה: "אי יציבות ברך שמאל צדדית חיצונית וקרע PCL. ניתן ליישם סעיף ד-3 50%. מבחינה נוירולוגית אין נכות". בהתאם לאמור, נקבעה למערערת דרגת מוגבלות בניידות בשיעור 50% לפי פריט ליקוי ד-3, הקובע: "נקע הברך מלווה קרע של שתי רצועות לפחות". טענות הצדדים טענת הערעור העיקרית היא שהוועדה התעלמה ממסמכים רפואיים בתחום הנוירולוגי, לרבות בדיקת EMG, מסמכים של ד"ר אלה שיפרין וד"ר זלדובר, מומחה לסכרת, המצביעים על נוירופתיה מוטורית סנסורית.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובכתב התשובה, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי את דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות, ולא מצאתי טעם משפטי המצדיק התערבות בית הדין בהחלטת הוועדה.

דין הטענה להידחות.

דין הטענה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

ועל כן הוא מערער על החלטת הנתבע לפיה תשלום גמלת הניידות יחל מתאריך 10.7.18.

אומנם, אנו ערים להשתלשלות העניינים בדבר שנויי המועדים לזכאות גמלת הניידות על ידי משרד הבריאות במסמכיה השונים – אשר יש בהם כדי להטעות את המבוטח – ואין לכך מקום.

זאת משנקבע כבר בפסיקה כי בהסכם הניידות יש צד המתקרב לדבר חקיקה בהיותו קשור בטבורו לחוק הביטוח הלאומי (עב"ל 773/08, קלאודיו אלי נ' המוסד לביטוח לאומי, (6.7.09); עב"ל 1365/04, אסתר ארוש – המוסד לביטוח לאומי, (18.10.2006)).

...

אשר לסלע המחלוקת בדבר מועד תחילת זכאותו של התובע לקצבת הניידות, לאחר התכנסות הוועדה הרפואית במשרד הבריאות שבתאריך 15.8.18 – מצאנו לנכון לדחות את התביעה נוכח נימוקי הנתבע בדבר תחולת סעיף 16 להסכם הניידות בענייננו.

נוכח כל האמור - אין להיעתר לתביעת התובע לתשלום גמלת ניידות באופן רטרואקטיבי, בין אם החל מתאריך 11.7.17 ובין אם החל מתאריך 1.2.16, ודין התביעה להידחות.

סוף דבר – התביעה נדחית.

]השופט נ' סולברג: העותרת מוכרת על-ידי המשיב 2, המוסד לביטוח לאומי, כ"נכה" בשיעור 100%, בהתאם להסכם בדבר גמלת ניידות שבין המדינה לבין המוסד לביטוח לאומי (להלן: ההסכם).

בנסיבות העניין, כאשר נקבע על-ידי הועדה כי העותרת זכאית מבחינה עקרונית ל'רכב לאביזרים מיוחדים', ועלות אחזקת הרכב האישי שלה גבוהה מזו של הרכב האחר; בשים לב לסיבה שבגינה בחרה לוותר על 'רכב לאביזרים מיוחדים', ולנוכח העידר השלכות תקציביות רוחביות – יש לקבוע כי היא זכאית לקיצבת ניידות המתאימה לבעל 'רכב לאביזרים מיוחדים'.

ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הארצי לעבודה נדחה אף הוא, לאחר שנקבע כי "לפי ההסכם, לא ניתן לקבל קצבה לפי הרכב 'הגדול' שבו המוגבל בניידות משתמש בפועל, שעה שגודל רכב שכזה חורג מהגודל שאושר על-ידי הועדה. משנמצא כי המערערת [העותרת – נ' ס'] יכולה לעשות שימוש ברכב פרטי שאינו רכב מסחרי [רכב לאביזרים מיוחדים – נ' ס'], הרי שאת הקצבה בגין הרכב הפרטי כאמור יש לשלם לפי גודל הרכב שאושר – הרכב האחר – ולא לפי גודל הרכב שברשותה ושבו היא משתמשת בפועל – הרכב האישי, הגדול מזה שאושר" (פסקה 11 לפסק הדין; ההדגשה במקור).

בתגובתו המקדמית טוען המוסד לביטוח לאומי, כי דין העתירה להדחות על הסף – בהיעדר עילה שבדין להתערב בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה, ומחמת השהוי בהגשת העתירה (כשלושה וחצי חודשים לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין הארצי).

כידוע, בית משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה.

...

בתגובתו המקדמית טוען המוסד לביטוח לאומי, כי דין העתירה להידחות על הסף – בהעדר עילה שבדין להתערב בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה, ומחמת השיהוי בהגשת העתירה (כשלושה וחצי חודשים לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין הארצי).

לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה המקדמית ובפסקי הדין שניתנו על-ידי בית הדין האזורי ובית הדין הארצי, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה נדחית אפוא בזאת.

למערער 80% נכות בניידות ובהתאם לתוספת ג' להסכם בדבר גמלת ניידות זכאי המערער לרכב בנפח 1,800 סמ"ק. קיימת שגיאה בנקודת המוצא של המערער ולפיה קיימת בעיניינו זכאות מוקנית לקיצבה לפי שיעור רכב 2,000 סמ"ק. למערער אין 100% נכות אלא 80% נכות ולכן הסעיף הרלוואנטי בעיניינו הוא סעיף 9 להסכם הניידות ולא סעיף 9א'.

" בערכאת העירעור הדגיש המוסד לביטוח לאומי, כי: "על פי הסכם הניידות יקבע המכון את הרכב המתאים למוגבל בניידות בהתאם לצרכיו הגופניים, הבריאותיים והגבלותיו בנהיגה. למערער נקבעו 50% מוגבלות בניידות, ובהתאם לכך נקבע בתוספת השלישית בהסכם כי הרכב הקובע הוא רכב בעל נפח מנוע של 1300 סמ"ק. המערער לא הציג מוגבלות רפואית או גופנית, המצדיקה שינוי מהחלטת הועדה ואישור רכב אחר תחת הרכב שאושר מסוג יונדאי 10I, ולא הוכח כי החלטתה לוקה בחוסר סבירות או שנפלה בה טעות משפטית.

בסעיף 22(א) להסכם הניידות, נקבע כי "המוסד, בהסתמך על החלטת הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים או המכון, הכול לפי העניין, יקבע אם קיימת זכאות לפי הסכם זה ואת היקפה ויבצע את התשלום בהתאם לאמור בהסכם זה". בקשר להוראות אלה כבר נקבע כי "המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, על שתי ערכאותיו (ועדה לגודל רכב וועדת השגה), הוסמך לקבוע את הרכב והאביזרים המיוחדים המתאימים למוגבל בניידות, בהתאם לצרכיו הרפואיים-שקומיים ולקריטריונים המפורטים בהסכם" (עב"ל 18559-07-10 ואח' המוסד לביטוח לאומי - דועא עומר ואח', מיום 5.11.2009, בפיסקה 35, להלן: עניין עומר).

...

אשר על כן, מכל הטעמים כפי שפורטו, דין הערעור להידחות.

" מן הכלל אל הפרט ביה"ד הארצי דחה את הערעור בפס"ד צברי, אולם אנו סבורים כי המחלוקת דנן הנה שונה מהמתואר בפס"ד. מתוך נימוקי פס"ד צברי ניתן להסיק מסקנות, אשר מובילות אותנו להחלטה שונה בענייננו, ונסביר: בענייננו, אין מחלוקת כי למערער נקבע שיעור מוגבלות של 80% .

סוף דבר: הערעור מתקבל, כך שעניינו של המערער יוחזר לוועדת השגה לגודל רכב, בהרכב חדש, על מנת שתבחן מהו הרכב המתאים למערער במסגרת הסכם הניידות, לרבות בדיקה פיזית מלאה וכוללת של התאמת הרכב העדכני לצרכי המערער.

לפניי ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (ניידות) מיום 4.1.2023 (להלן - ועדת הערר).

המסגרת המשפטית סעיף 10 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 קובע כי החלטה של ועדה רפואית לעררים לפי הסכם הניידות, ניתנת לערעור בפני בית הדין האיזורי בשאלה משפטית בלבד.

הועדה הרפואית לעררים בענף ניידות מוסמכת לקבוע דרגת נכות בהתאם לרשימת הליקויים המופיעים בתוספת א' להסכם בדבר גימלת ניידות שנערך ונחתם ביום ט"ו בסיון תשל"ז (1.6.1977) ובית הדין לעבודה אינו מיתערב בשקול דעתה בנידון זה (עב"ל (ארצי) 10045/95 אברהם הרמן - המוסד לביטוח לאומי (29.7.2003)).

עוד נקבע בפסיקה כי אין בית הדין מוסמך להעניק זכויות למוגבל בניידות מעבר להוראות ההסכם (תב"ע (ארצי) נא/0-9 שלום חדד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג (1) 212 (1991)).

...

המשיב טוען כי דין הערעור להידחות הואיל ואינו מצביע על פגם משפטי בהחלטת ועדת הערר.

גם לאור זאת טען כי יש לקבל את הערעור.

המשיב הגיב לכך ביום 26.2.24 וחזר על עמדתו כי דין הערעור דחייה.

סוף דבר לאור כל האמור והמפורט לעיל, הערעור נדחה.