ערעור על החלטת ביטוח לאומי בדבר אי הכרה בתאונה כתאונת עבודה

עניינו של העירעור – החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 7.12.2020, אשר קבעה למערער דרגת נכות יציבה בשיעור של 19% מיום 1.3.2015, בהתייחס לתאונת עבודה מיום 2.9.2012.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה והחבלה שהוכרה – "חבלת כתף ימין". עקב הגבלותיו נפסל רישיון הנהיגה שלו על רכב משא או מונית והוא לא יכול לשוב לעבודתו כנהג אוטובוס.

מבקש את תשומת לב הועדה להלכה הפסוקה בדבר אי התאמת סעיף ליקוי בעיניין הצלקת.

כאשר דן בית הדין בעירעור על החלטת ועדת ערר שעניינה דיון בעקבות פסק דין מחזיר, תהא הבקורת השיפוטית מוגבלת לבחינת השאלה – האם הועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר, אם לאו (עב"ל (ארצי) 53609-12-10 זכריה עודי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 17.2.2014).

כפי שנקבע גם בב"ל 38103-10-17 דוד דורון נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 20.12.2018) (להלן – "עניין דורון") ובב"ל 25307-11-19 פנחס מכלוף אלמקייס נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 18.5.2020), לא ניתן לקבוע סעיף מותאם בעיניין זה: "נוכח מימצאי היועץ המומחה אף קביעתו להעניק 1%, אינה מנומקת ואינה ברורה, ועל כן גם הועדה מצאה שלא לאמצה והעניקה למערער נכות בשיעור 5%. בקביעה זו של הועדה נפלו שני פגמים, הראשון כאמור הנו העידר ההנמקה, ואילו הפגם השני יסודו בכך ששעה שהועדה הגיעה למימצא בדבר צלקת, הרי שבמקרה זה אין הועדה יכולה להעניק סעיף ליקוי מותאם, אלא את סעיף ליקוי 75(1)א או סעיף ליקוי 75(1)ב במלואו." (עניין דורון, פס' 9) כפי שהיטיב לנמק זאת ב"כ המערער, לא ניתן למדוד את רמת הכאב או את רמת הכיעור של צלקת במדד מתמטי ולא ניתן לכמת את שיעור הכיעור באחוזים כפי שלא ניתן לקבוע קיומו של "חצי הריון". המחוקק קבע את השיעורים שהועדה יכולה לקבוע, ולא בכדי לא בחר דרגות שונות (קל, בינוני, קשה), כפי שקבע בפועל בפגימות אחרות.

...

הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

משכך, ומאחר שהוועדה לא מילאה פעמיים את הוראות פסקי הדין המחזירים, שוכנעתי שהוועדה נעולה בדעתה וכי יש להשיב את עניינו של המערער לוועדה בהרכב אחר.

רקע ותמצית טענות הצדדים – המערערת, ילידת 1989, נפגעה ביום 21.2.2018 בתאונת דרכים, שהוכרה כתאונת עבודה.

לפי המשיב יש לדחות את טענות המערערת בדבר אי קבלת התעוד מפרופ' בוסקילה שכן הוא חורג מהמסגרת הדיונית שהתוותה בפסק הדין המחזיר.

דיון והכרעה – סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, מסמיך את בית הדין לידון בעירעור על החלטה של הועדה הרפואית לעררים בשאלות משפטיות בלבד, ועל-פי הפסיקה נידרש בית הדין לבחון אם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או היתעלמה מהוראה המחייבת אותה [עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד, 213].

בשולי הדברים אוסיף, כי אין בידי לקבל את טענת המערערת כי יש ללמוד לעניינינו מפסק הדין בב"ל (איזורי ת"א) 57543-03-19 פלוני - המוסד לביטוח לאומי (29.09.2019).

...

" לאחר חוות דעת זו התכנסה הוועדה ללא נוכחות המערערת ובהסכמתה וקיבלה את חוות דעתה של ד"ר עמית-וזינה כך שהערר נדחה.

בשולי הדברים אוסיף, כי אין בידי לקבל את טענת המערערת כי יש ללמוד לעניינינו מפסק הדין בב"ל (אזורי ת"א) 57543-03-19 פלוני - המוסד לביטוח לאומי (29.09.2019).

סוף דבר – משלא מצאתי טעות משפטית בהחלטת הוועדה, הערעור נדחה.

ביום 23.01.19 נפגע המערער בתאונה שהוכרה על ידי המשיב כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

יש לדחות טענות המערער בדבר אי ביצוע מבחנים של אינוורזיון.

ההלכה המחייבת, כפי שנפסקה בעיניין דולאני (עב"ל 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי, מיום 26/9/17) קובעת, כי לבית הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, הסמכות להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן, וזאת בהתקיים "טעם מיוחד" להארכת המועד.

סוף דבר לאור כל האמור, העירעור מתקבל באופן חלקי, כך שעניינו של המערער יוחזר לועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), בהרכבה מיום 02.08.21, על מנת שתבהיר, באופן מנומק ומבוסס, את קביעתה כי "מימצאי בדיקת הועדה בכל הקשור לתנועות הקרסול, אינו קשור לשבר עצמו" ותשקול בשנית, האם אין בממצאים אלה בכדי להעניק דרגת נכות למערער.

...

מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות, מן הנימוקים שלהלן: הערעור הוגש באיחור ניכר שכן מכתב המשיב נשלח למערער כבר ביום 13.08.21 ואילו הערעור הוגש לבית הדין רק ביום 22.11.21, קרי באיחור בין יותר מחודש ימים מעבר למועד הקבוע בתקנות.

על כן, נדחית בקשת המערער להעביר את עניינו לדיון בפני ועדה רפואית לעררים בהרכב חדש.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור מתקבל באופן חלקי, כך שעניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), בהרכבה מיום 02.08.21, על מנת שתבהיר, באופן מנומק ומבוסס, את קביעתה כי "ממצאי בדיקת הוועדה בכל הקשור לתנועות הקרסול, אינו קשור לשבר עצמו" ותשקול בשנית, האם אין בממצאים אלה בכדי להעניק דרגת נכות למערער.

המשיב ישלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 1,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים.

תאונה זו הוכרה כתאונת עבודה כאשר הפגימות שהוכרו הן שבר בחוליה עמוד השדרה הצוארי וחבלת ראש.

ביום 16.8.21 נערכה למערער בדיקה קלינית על ידי יועץ פסיכיאטר לועדה, ד"ר רומנוב (להלן – היועץ) אשר קבע למערער נכות בשיעור 0% בהתאם לפריט ליקוי 34 (ב)(1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

היועץ בתחום הנפשי ערך למערער בדיקה קלינית, אשר בסופה קבע כי מצבו של המערער תואם 0% נכות, כיוון שאין למערער תסמינים פוסט טראומתיים דכאון מג'ורי ו/או פסיכוזה ואף המסמכים אליהם הפנה המערער, תומכים בקביעה זו. היועץ קבע בהחלטתו כי קיים פער בין המצב התיפקודי האוביקטיבי לבין תלונות המערער וכי המערער חזר לעבודתו לאחר 4 חודשים מיום התאונה.

לגבי הטענה בדבר אי התאמה בין פריט הליקוי למצבו של המערער, אין נושא זה נתון לבקורת שיפוטית שהרי זוהי ליבת סמכותה של הועדה.

סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, מסמיך את בית הדין לידון  בעירעור על החלטה של הוועדה הרפואית לעררים בשאלות משפטיות בלבד, ועל-פי הפסיקה נידרש בית הדין לבחון אם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או היתעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד, 213).

לתיק בית הדין הוגש תעוד רפואי בדבר מעקב קבוע של פסיכיאטר, ד"ר אקים גיישין, החל מחודש לאחר התאונה עד למועד היתכנסות הועדה ואף אחריו.

...

לטענת המשיב, דין הערעור להידחות משאין הוא מצביע על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה.

אין בידי לקבל את עמדת המשיב לפיה היעדר התייחסות לתיעוד הרפואי אינו עולה כדי פגם משפטי.

על אף האמור, לא ניתנה כל התייחסות לטענה זו וגם מן הטעם הזה שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטתה.

אשר על כן, דין הערעור להתקבל.

27.3 סך של 7,500 ₪ מאת הנתבעת 1, בגין הגשת העירעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי שלא להכיר בתאונה כתאונת עבודה.

מן הכלל אל הפרט לגופו של עניין, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כאמור לקבל את הבקשה לתיקון כתב התביעה ולעניין זה יאמרו הדברים שלהלן: ראשית, הבקשה הוגשה בשלב מקדמי של ההליך ההליך מצוי בשלב מקדמי.

...

בהתאם לכל האמור לעיל, הבקשה לתיקון כתב התביעה מתקבלת.

לעניין זה אציין כי איני בטוח כי הדרישה בכתב התביעה המקורי לחייב את הנתבעות בתשלום בגין "תביעת הפלת"ד" אינה כוללת בתוכה את הדרישה לחייב גם בגין התשלום התכוף ו/או ענף הניידות שהינו על פניו חלק מתביעת פלת"ד. כך או כך, בשים לב לכל האמור לעיל וכן לשלב בו מצוי ההליך, ליעילות הדיונית השואפת לסיים את כל המחלוקות שבין הצדדים בהליך אחד, אני מתיר לתובעת לתקן את כתב התביעה.

סוף דבר הבקשה מתקבלת.