ערעור על החלטת אי פסילה של שופטת בתביעת זכויות סוציאליות

השופטת חני אופק גנדלר לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי תל-אביב (השופטת קארין ליבר-לוין ונציג הציבור מר נתן אברהם; פ"ה 66136-11-22) (להלן – ההחלטה), בגדרה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו למניעת פיטוריה.

ביום 28.11.22 נימסר למבקשת זימון לשימוע על ידי המשיב 2 בשל "סיום תקופת החוזה מול רשות שדות התעופה". ביום 29.11.22 הגישה המבקשת בקשה לפסק דין הצהרתי, להשוואת זכויותיה הסוציאליות והעברתה מסטטוס של עובדת קבלן כוח אדם לעובדת ישירה של הרשות.

נציין כי ערעור על החלטת הפסלות לא נתקבל לרישום בהחלטה מיום 2.5.23 בשל הגשתו בחלוף המועד הקבוע לכך בדין.

אשר לסכויי התובענה קבע בית הדין האיזורי כך (סעיף 40): "מבלי לקבוע מסקנות בשלב זה, ניכר כי נידרש בירור עובדתי לצורך בחינת הבקשה להכיר במבקשת כעובדת הרשות. אכן, לא ניתן להיתעלם מכך שהמבקשת עברה מנותן שירותים אחד לבא אחריו במשך למעלה מעשור ומחצה ורק לאחר שעמדה על זכויותיה מול הרשות לא המשיכה להיות מועסקת אצל נותן השירותים הבא. יחד עם זאת המבקשת לא הבהירה כיצד הועסקה על ידי נותני השירותים הנכנסים והאם פנתה לנותן השירותים שזכה במיכרז. במסגרת הסעד הזמני אין מקום לברר זאת שכן ממילא כפי שציינו לעיל, קיימת זהות בין הסעד הזמני לעיקרי ומבוקשת בפועל אכיפת יחסי עבודה כלפי מי שנטען שיש להכיר בו כמעסיק – נושא שלא מבורר ומוכרע במסגרת הליך זמני". אשר למאזן הנוחות נקבע בהחלטת בית הדין האיזורי כך (סעיף 41): "ביחס לנזקיה של המבקשת. הטענה לנזקים אינה ברורה, המבקשת מעלה טענות כלליות, שאינן נתמכות בראיות. ברי כי אדם מפוטר חווה קשיים כלכליים ואף מעבר לכך שעה שנגדע מטה לחמו, יחד עם זאת המבקשת לא פעלה מיד לאחר פיטוריה וכן מבקשת בפועל שייקבע כי הרשות היא המעסיקה שלה, עניין שיש לו השלכה רחבה, במיוחד שעה שמדובר ברשות ציבורית ואין מקום לעשות כן במסגרת סעד זמני. יתר על כן, דוקא בשל כך, הנזק שייגרם לרשות מהיעתרות לבקשה עולה על הנזק שייגרם למבקשת. נזכיר כי המבקשת לא כימתה את תביעתה שהוגשה כסעד הצהרתי בלבד ואין בו תביעה לפצוי כספי כזה או אחר. מקובלת עלינו טענת הרשות כי מתן צו עשה לאכיפת יחסי העבודה בשלב זה של הדיון עשוי לפגוע לא רק ברשות אלא גם לגרום לעיוות ופגיעה באנטרס הצבורי הטמון בתכלית הליכי גיוס עובדים בהתאם לדיני המכרזים להם מחויבת הרשות". בית הדין האיזורי סילק את הבקשה לסעד זמני כנגד המשיב 2 תוך שנימק החלטתו בכך ש"המבקשת העידה לפנינו כי אין לה כל בקשה כלפיו, ועל כן לא ברור מדוע הוכנס להליך הזמני ונגרמו לו הוצאות בשל הצורך להיתגונן בסד זמנים קצר ולהתייצב לדיון.

בפירוט נימוקי העירעור טוענת המבקשת כי שגה בית הדין קמא עת ניסה לשכנע את המבקשת למשוך את בקשתה שאם לא כן תפסקנה הוצאות; העידר היתייחסות לכך שטרם הוגש כתב הגנה על ידי הרשות; לא ניתנה למבקשת האפשרות לשטוח טענותיה או שאלה לא נשמעו בקשב רב; הדיון שנערך לא היה תקין והוגן; החלטת בית הדין קמא סתרה החלטות קודמות; טעה בית הדין קמא עת לא היתייחס כלל לענין חברת החשמל; טעה בית הדין קמא עת מחק את המשיב 2 מהתובענה בעוד שעדין לא השיב על השאלות מדוע פיטר את המבקשת והגם שהוא מעניק שירותים לרשות כקבלן כח אדם.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים.

בנסיבות המקרה שבפני לא מצאתי הצדקה לחריגה מהכלל האמור ולא שוכנעתי שקיימות נסיבות המחייבות התערבות בהחלטתה של הערכאה הדיונית.

סוף דבר – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, בכפוף להערה בסעיף 27 סיפא בעניין זירוז בירור ההליך, ככל הניתן.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים ביום 7.1.20 הגיש המערער תביעה כנגד המשיבה ו-2 נתבעים נוספים בה עתר לתשלום זכויות סוציאליות שונות הנובעות מתקופת עבודתו וסיומה.

ככל שביה"ד יותיר החלטת הרשמת על כנה יש בכך משום מסר פסול שיועבר למעסיקים לפיו אלה יכולים להעסיק עובדים ללא מתן מסמכים הנוגעים להעסקת העובדים והדבר יהווה פגיעה ראייתית שתיזקף לחובת העובדים.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לבצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תדחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

זאת ועוד, עיון בהחלטת הרשמת מעלה כי היא בחנה ושקלה את הזכויות השונות ובהחלטתה עת הטילה על המערער הפקדת ערובה בסך 2,000 בלבד למשיבה 2 תוך איבחנה מהמשיב 1, ערכה כראוי את האיזון הנידרש.

...

סוף דבר אנו דוחים את הערעור.

משהערעור נדחה, איננו נדרשים להמשך הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע, ודינה להידחות.

משנדחה הערעור יישא המערער בהוצאות הערעור בסך 1,000 ₪.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים ביום 24.8.21 הגיש המערער, בעל דרכון אריתראי, תביעה כנגד המשיבה בה עתר לתשלום זכויות סוציאליות שונות הנובעות מתקופת עבודתו וסיומה, לרבות, פיצוי בגין פיטורין שלא כדין וללא עריכת שימוע, הפרשות פנסיוניות, דמי הודעה מוקדמת, אי מתן הודעה על תנאי העסקה ואי הנפקת תלושי שכר כדין.

טענת המערער כי הסכם ההעסקה לא נערך בשפתו מהוה ניסיון פסול למקצה שיפורים לטענותיו.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לבצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תדחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

בכל הנוגע לטענת המערער כי פוטר מעבודתו, כפי שהובהר היטב בהחלטת הרשמת, נטל ההוכחה בכל הנוגע לשאלת פיטוריו מעבודתו מוטל על המערער, אשר נימנע מהצגת כל ראייה בנושא זה. הראייה היחידה שהוצגה היא הראיה אשר הציגה המשיבה בה צוין כי המערער לא פוטר מעבודתו וכי הוא מתבקש לחזור לעבודתו ביום שלמחרת.

...

לאור הדברים האמורים, בשלב זה, סבורים אנו כי המערער כשל מלהראות 'ראשית ראייה' להוכחת טענותיו כלפי המשיבה ואף לא הוצג כל נימוק אחר המלמד כי יש להיעתר לערעור.

אשר לגובה הערבות - בהתחשב בצורך בהבטחת זכות הגישה לערכאות מחד ומנגד זכותה של המשיבה שלא לצאת בחסרון כיס , בשם לב לגובה ההוצאות הנפסקות בבית דין ולאור סכום התביעה, מצאנו לנכון להותיר על כנו את הסכום שנקבע על ידי הרשמת.

סוף דבר דין הערעור להידחות במלואו.

נקבע כי לבית הדין סמכות בינלאומית לידון בתביעה כיוון שעבודת המערערים בוצעה ביישוב ישראלי, וכי אין מקום לבטל את ההחלטה על צירוף הקבלן להליך שכן נוכחותו נידרשת כדי לפסוק ביעילות ובשלמות בשאלות שבמחלוקת.

במסגרת העירעור טענו המערערים כי על סמך מכלול הראיות לרבות היתרי העבודה, וכן מטעמי מדיניות משפטית, יש להכיר במשיבה כמעסיקתם ולכל הפחות כמעסיקה במשותף; כי הקבלן אינו קבלן ביניין ולא הציג די ראיות על מנת להוכיח זאת, ויש לקבוע כי ההסכם בינו לבין המשיבה הוא חוזה למראית עין וכי למעשה שימש כמנהל עבודה מטעם המשיבה; וכי יש להחיל את הדין הישראלי על עבודתם בפרויקט וכפועל יוצא מכך לפסוק לזכותם את הזכויות הסוציאליות שנתבעו על ידם.

המבחן השלישי עוסק בשיקולים הציבוריים העומדים על הפרק, ובפרט - לאיזה פורום "עניין אמיתי" לידון בתובענה, ושיקולי יעילות של מערכת המשפט (גורן, עמ' 89 והאסמכתאות שם; ע"א 300/84 אבו עטיה נ' ערבטיסי, פ"ד לט(1) 365 (1985), סעיף 2 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ברק, להלן: עניין אבו עטיה, שם הותרה בחינת השיקולים הציבוריים ב"צריך עיון"; עניין זריקאת, בסעיף 7; רע"א 7342/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ'INCOMACS Ltd (2.8.12), בסעיף 5 להחלטה; רע"א 928/18 De Neef Construction Chemicals BVBA נ' גילאר בע"מ (15.5.18), בסעיף 20 להחלטה).

משכך, לשיטת המשיבים היה מקום לפסול את תצהירי המערערים ולכל הפחות ליתן לטענותיהם משקל ראייתי נמוך ביותר.

...

שוכנענו כי אין הצדקה להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי, המבוססת גם על התרשמותו העובדתית, לפיה מעסיקם של המערערים הוא המשיב 2 (הקבלן).

באשר לרכיבי התביעה הנוספים, קבענו כי אין להתערב בקביעת בית הדין האזורי כי אלה לא הוכחו לפי הדין הירדני וכי אין להחיל בענייננו את חזקת שוויון הדינים, ומשכך דין התביעה ברכיבים אלה להידחות.

סוף דבר - הערעור והערעור שכנגד נדחים בזאת, ופסק דינו של בית הדין האזורי נותר על כנו.

השופטת לאה גליקסמן לפנינו ערעור על החלטת רשמת בית דין זה, השופטת אפרת קוקה (ע"ע 42271-02-23), שבה התקבלה בקשתה של המשיבה לחייב את המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בעירעור.

בית הדין ציין (בעת הדיון על פיקטיביות תלושי השכר) כי אמנם דמי החגים שולמו כנגזרת של שעות עבודה בפועל לא רק בחודשים בהם חלו חגים, אולם "מדובר בהסדר חשבונאי שאינו פסול כשלעצמו, בהתאם להסכמת הצדדים וככל שבבחינת הרכיב תיתקבל תוצאה לפיה התובע קיבל את התשלום לו הוא זכאי על פי דין". התביעה לרכיבי פדיון החופשה והחזר הוצאות הנסיעה נדחתה על פי הנתונים בתלושי השכר, ומשלא נימצאו טעויות בחישוב שערכה המשיבה ביחס לרכיבים אלה.

בנוסף, גם אם העירעור על שיעור השכר השעתי המוסכם לשכר הוא ערעור על קביעה עובדתית, יש לבחון אם ניתן לקבל בהתייחס לכל רכיבי הזכויות הסוציאליות את שיטת היתחשבנות שהנהיגה המשיבה.

...

דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

בעניין לוקטוש נפסק כי – "גם אם מתקיים נימוק המצדיק חיוב בהפקדת ערובה – אי פירעון הוצאות שהוטלו בעבר על המערער – אין בנימוק זה לבדו כדי לסיים את הדיון בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה. ראשית, יש לערוך איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו בערעור, וזאת על יסוד מכלול הנסיבות במקרה הקונקרטי, לרבות סיכויי הערעור. שנית, ככל שהמסקנה היא שיש מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה, הרי שגם בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לערוך את האיזון הראוי בין זכויות הצדדים". בענייננו, קבעה הרשמת כי נקודת האיזון בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכות המשיבה לגבות את הוצאותיה אינה פטור מלא מהפקדת ערובה אלא היא חיוב המערער בהפקדת ערובה בסכום מתון יחסית – 2,500 ש"ח. גם אם לנוכח טענות המערער ניתן היה להגיע למסקנה אחרת, לא מצאנו כי בענייננו מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בשיקול דעתה של הרשמת ושינוי החלטתה.

סוף דבר: הערעור נדחה.