בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר-נבון) מיום 25.12.19 ב-רער"צ 60488-12-19, בה נדחתה בקשתה של המבקשת לפטור מאגרה על בקשת רשות העירעור שהגישה על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ 516855-09-17, לפיה נדחתה בקשתה של המערערת להפחית את שיעור התשלום החודשי שעליה לשלם למשיבה בגין החוב נשוא תיק ההוצאה לפועל.
בית-משפט קמא דחה בהחלטתו מיום 2.1.2020 את הבקשה החוזרת, אך הוסיף, כי בהתאם למסמכים הבודדים והחלקיים מאד שצורפו (בנגוד להוראות המפורטות בתקנות), אין המבקשת עומדת בתנאים אשר בתקנות בתי-המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות"), והורתה למבקשת לשלם את האגרה עד 5.1.2020.
ודוק: תקנה 14(ד)(1) הנ"ל מדברת על החלטה של בית-משפט בדבר פטור מאגרה, אך לא על החלטה שניתנה בנוגע לשיעורו של צו התשלומים.
...
על-יסוד כל האמור לעיל, סבורני אפוא, שראוי להעמיד לרשות המבקשת הזדמנות נוספת להגיש לבית משפט קמא תצהיר משלים, בצירוף תיעוד ואסמכתאות, שיענה על כל הנדרש בהתאם לתקנה 14(א) של תקנות האגרות, וכן בהתאם לכל המפורט בפסיקת בית-המשפט העליון, שאליה הפניתי לעיל.
התוצאה מכל האמור לעיל היא שהחלטות בית-משפט קמא מיום 25.12.19 ומיום 2.1.2020, מבוטלות.
בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ולפיה סברתי שיש מקום ליתן למבקשת הזדמנות נוספת להגיש לבית משפט קמא תצהיר משלים בצירוף תיעוד מתאים, כנדרש בתקנות האגרות ובפסיקת בית-המשפט העליון, אני מורה שלא יהא צו להוצאות.