ערעור על החלטות ועדת סיעוד לגבי ניצול שואה

התובע יליד 1934, אלמן, ניצול שואה, מתגורר לבדו.

טענות היתיישנות התביעה שלפנינו מתייחסת לשתי החלטות בנוגע לזכאות התובע לגימלת סיעוד – הראשונה (שלגביה נטענה היתיישנות) מיום 4.12.17, שמבוססת על ההחלטה של הועדה המייעצת מיום 30.11.17.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

...

על כן, אנו סבורים כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה מיום 30.11.7 בנוגע לזכאות התובע לקצבת סיעוד.

על כן, המסקנה של הוועדה היא כי אינו מסכן את עצמו או אחרים כאשר נשאר לבדו – 0 נקודות.

לסיכום נוכח האמור, יש לדחות את תביעות התובע.

התובעת זכאית לגימלת סיעוד, בהקף של 22 שעות שבועיות ונוסף על כך היא זכאית ל-9 שעות שבועיות מטעם הקרן לרווחת ניצולי השואה.

בקשה לדחייה על הסף בסעיף 233 לחוק הביטוח הלאומי נקבע: "על קביעת המוסד לפי סעיפים 225(א1) עד (ד) ו-(ז) או 225א(ד) ניתן להשיג לפני מנהל תחום הגימלאות במוסד, שיחליט בהשגה שהוגשה לו בתוך 21 ימים". תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (ערר על החלטת ועדה מקומית מקצועית) התשמ"ח- 1988 קובעות (תקנה 2) כי "ערר על החלטת ועדה מקומית (להלן – הערר) יוגש תוך ששים ימים מהיום בו נימסרה לעורר ההחלטה נושא הערר". ההחלטה התקבלה על ידי התובעת בסמוך ליום 1.2.17 והיא פנתה ללשכה לסיוע משפטי רק ביום 9.11.17, לאחר שהמועד להגשת הערר חלף מזמן.

הועדה גם בחנה את כישורי הנכד, גילו ועסוקו העקרי (סטודנט) וכן את הצהרתו הלא נכונה לגבי העידר קרבה משפחתית בינו ובין התובעת בדווח לחברת הסיעוד.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

...

לכן, דין התביעה להידחות על הסף.

לסיכום לאור האמור לעיל ולפי החלטת הועדה, הנכד לא יוכל לשמש כמטפל לגב' חביב כי אין לו מיומנויות נדרשות לטיפול באישה במצב מורכב ובפרט שאינו מסוגל לתת את כל שירותי הסיעוד שלהם נזקקת כלומר, טפול אישי וסביבתי, ולפי דבריה של גב' חביב כל שירותי הסיעוד מבוצעים על ידי ילדיה מדרגת קרבה ראשונה וזאת בניגוד לאמור בחוק.

לסיכום נוכח האמור לעיל, אנו דוחים את תביעת התובעת.

בפסק דינו דחה בית הדין ערר שהגישו המערערות על החלטת יושב ראש הועדה המייעצת הפועלת מכוח "נוהל הועדה המייעצת לשר להארכת רישיונות ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומנטריים מיוחדים" (להלן – "הועדה המייעצת"), לדחות על הסף את בקשת המערערות להארכת רישיונה של המערערת 2 כמטפלת סיעודית של מערערת 1, זאת מהטעם שכבר נתנה למערערת 2 ארכה לצורך טפול במטופלת אחרת.

המערערת 1 היא אזרחית ישראל, ניצולת שואה, בת 91 כיום.

(2) שר הפנים ימנה ועדה, ברשות שופט בדימוס או מי שכשיר להיתמנות לשופט בית משפט שלום, אשר תייעץ לו לעניין החלטות לפי פסקה (1); הועדה תשקול, בין השאר, את עמידתו של העובד הזר בתנאי רישיונו בעבר ותבחן חוות דעת לגבי עבודתו בישראל.

...

ואולם, משעה שהתבקש מתן פסק דין בתיק אין מנוס מנתינתו, זאת בהתאם להוראות הדין.

עם זאת, בשל מצבה של המערערת 1, ובהינתן הקושי שבמציאת מטפל חלופי בתקופה זו של התפשטות נגיף הקורונה, אני סבור שיש לתת למערערת 1 ארכה משמעותית לצורך התארגנות למציאת מטפל חלופי.

אשר על כן, הערעור נדחה.

בפסק הדין נדחה ערר שהגישו המערערות על החלטת הועדה המייעצת הפועלת מכוח סעיף 3א(ב1)(2) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

כאמור בעירעור, המערערת 1 היא אזרחית ישראל ילידת 1928, ניצולת שואה המתגוררת בגפה.

בנוסף נטען כי נפל פגם בפסק הדין משום שלא נבחנו טענות המערערות לפיהן היה מקום להאריך את רישיון הישיבה של המערערת 2 מכוח סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל שעניינו "נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק, לתרבות, לספורט או לחברה". לדברי המערערות, קיים חשש ממשי שהמערערת 1 לא תאפשר למטפל סיעוד זר אחר לטפל בה וניתוק הקשר ביניהן יהיה כרוך בפגיעה עמוקה במערערת, עד כדי חשש ממשי לשלומה ולבריאותה.

...

אינני מקבלת טענה זו. אף ששיקול הדעת למתן היתר להעסקת עובדי סיעוד צומצם בעקבות תיקון מס' 32, הרי שלא מדובר בתיקון ששינה את נוסח סעיף 3א(ג1) כהוא זה. התיקון אף לא שינה את הגיונה של פרשנות הסעיף על פי דעת הרוב בעניין בואנו, כי מדבר הוא בנסיבות ייחודיות בהן תרם העובד הזר תרומה ייחודית בעלת היבט ציבורי, להבדיל מעובד זר שמסייע בפתרון פרטני של עניינו של אדם כזה או אחר שלו זכויות אישיות ייחודיות, כנטען (ראו והשוו עמ"ן (מינהליים י-ם) 29282-09-18 **** נ' מדינת ישראל – משרד הפנים – רשות ההגירה והאוכלוסין )21.5.2019)).

חוקיותם של תנאי סף המגבילים את שיקול דעת שר הפנים במתן היתרים הוכרה והודגשה בשורה ארוכה של פסקי דין, לרבות בפסק הדין שהוזכר לעיל בעניין בואנו, שם שלושת חברי המותב היו תמימי דעים בסוגיה זו: ראו סעיפים 26 עד 35 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה, אליהם הסכימו יתר חברי המותב), כך שגם דין טענה זו להידחות.

הערעור נדחה איפוא.

לפני ערעור על החלטת משרד הבריאות מימים 19.12.21 16.1.22 ו-30.3.23[footnoteRef:1] במסגרתן נקבע כי רנטת BEG, קצבה המשולמת למערער מממשלת גרמניה בשל נזקים שנגרמו לו בתקופת השואה, לא תלקח בחשבון במבחן הכנסותיו לצורך קביעת גובה ההישתתפות העצמית במימון אישפוז סיעודי כרוני.

דיון והכרעה החלטת ועדת הערר הארצית ממרס 2022, במסגרתה נקבע כי יש לכלול את רנטת BEG כחלק מהכנסתו השוטפת של המערער לצורך קביעת שיעור ההישתתפות העצמית במימון האישפוז הסיעודי היא, כאמור, ההחלטה האחרונה שניתנה בעיניינו, ומשכך, היא ההחלטה העומדת לדיון במסגרת הליך זה. החלטה זו, ניתנה, כאמור, על ידי ועדת הערר הארצית במשרד הבריאות (להלן – ועדת הערר) והיא החלטה מנהלית.

מסקנת הדברים היא, איפוא, כי בנגוד לטענת המערער, הוראות חוזר המנכ"ל, וכפועל יוצא מכך, החלטת ועדת הערר, לפטור מקורות הכנסה מסוימים ולא אחרים, לא נעשתה באופן שרירותי, כי אם בהתבסס על חוק ההטבות לניצולי שואה, במסגרתו קבע המחוקק, ולא משרד הבריאות, איזה גמלאות לא תיחשבנה כהכנסה לעניין תשלומי חובה או מיסים.

...

טענת המערער כי דין התביעה להתקבל מן הטעם שהעלות הכרוכה בקבלת הערעור היא זניחה, וכי אין היא בעלת השלכת רוחב, דינה להידחות.

הצדדים לא טענו בעניין זה. ואולם, אף אם עניין לנו בהחלטה של שר שהואצלה למנכ"ל שהתקין את חוזר המנכ"ל עליו מלין המערער במסגרת הליך זה, ו/או בסמכות של שר שהואצלה לוועדת הערר, הרי שמעבר לכך ששאלת תוקפו של התיקון לחוק היסוד תלויה ועומדת בבית המשפט העליון בימים אלה, ממילא, נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי אין יסוד לטענה המייחסת להחלטה מושא הליך זה חוסר סבירות קיצוני.

סוף דבר התביעה נדחית.