ערעור על החלטה שלא לסייג עונש פסילה בתעבורה

לפניי ערעור על קולת העונש ביחס לרכיב הפסילה בפועל בלבד, בגזר דינו של בית משפט לתעבורה בחיפה (כב' השופט אור לרנר) בתת"ע 1915-01-17 מיום 12.9.19 (להלן: גזר הדין).

ביהמ"ש קמא החליט לסטות לקולא מפסילת המינימום – קביעה העומדת במוקד העירעור המנוח בפניי, והשית על המשיב עונש הכולל פסילה בפועל מלנהוג למשך 11 חודשים בנכוי 30 ימי פסילה מנהלית, תוך סיוג הפסילה כך שלא תחול על רכב מסוג "מלגזה" במקום עבודת המשיב ובשעות העבודה בלבד; מאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים באמצעות עבודות שירות ועונשים נלווים נוספים.

...

מקובלת עליי טענת ב"כ הנאשם כי ניתן להמיר רכיב עונשי אחד ברכיב עונשי אחר כדי לאזנם זה בזה (ר' לדוגמא עפ"ת 20234-08-18 סבאח [20.8.18], אליו הפנה ב"כ הנאשם), קל וחומר כאשר הרכיב המבוקש מטעם הנאשם מחמיר הרבה יותר מזה שאותו מבקשים להמירו.

אין לי צורך להרחיב לעניין אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מעונש המינימום, דבר שאינו דרוש להכרעה בערעור זה. קביעתו הברורה של ביהמ"ש קמא, שאין חולק לגביה, שוללת התקיימות נסיבות כאלה - מסקנה שגם מקובלת עלי.

היינו, החמרה ברכיב אחר דרושה לעיתים בשל הסטייה לקולא מעונש החובה וכדי להשיג את האיזון הראוי, ולא כטעם המצדיק סטייה זו. מכל האמור, אני סבור כי ביהמ"ש קמא טעה בקביעת עונש הפסילה בפועל שהינו פחות מעונש המינימום.

לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל כלהלן: תקופת הפסילה מלנהוג ו/או מלקבל ו/או מלהחזיק ברישיון נהיגה תעמוד על 24 חודש חלף 11 חודש, ובאותם התנאים וההוראות שקבע ביהמ"ש קמא (לרבות לעניין ניכוי הפסילה המנהלית וסיוג הפסילה).

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופטת מיכל דוידי) בתיק תת"ע 10220-09-17 מיום 26.2.20, בגדרה דחתה את בקשת המערער להורות על ביטול רכיב הפסילה בפועל ובטול רכיב הפסילה על תנאי שהוטלו על המערער במסגרת גזר הדין מיום 7.1.20.

ביום 7.1.20 ניתן גזר דינו של המערער, גזר דין מפורט ומקיף, בגדריו, נימנע בית משפט קמא מהרשעתו של הנאשם ובתוך כך ביטל את הכרעת הדין שניתנה ביום 19.3.19 והטיל על המערער עבודת של"צ בהקף של 80 שעות, קנס בסך 1,500 ₪ ופסילה בפועל של המערער לתקופה של 60 ימים ובתוך כך סיוג הפסילה כך שלא תחול על נהיגה בכלי רכב מנועי דו גלגלי וכן פסילה מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך 3 שנים.

כל החלטה של הגוף המעניק את הרישיון, בהסתמך על תקנה 15 ב' לתקנות התעבורה, יוכל המערער לתקוף במסגרת המסלול המינהלי, מה עוד שהטלת עונשי הפסילה והפסילה בפועל הם בעלי אופי זמני בהתאם לתקופה שנקבעה בגזר הדין; משכך, מידת הצדק אינה מחייבת כאן העתרות לבקשה גם לו הייתה מוגשת במועד.

...

משכך, המסקנה היא, שכל השגה על הוראות פסק הדין לרבות גזר הדין, צריכה להיות מעוגנת בהליך ערעור שיוגש במועד הקבוע בדין.

על כן, דין הערעור, בהיעדר כל טעות, ובהיעדר כל מסגרת בגדרה יוכל בית משפט קמא לשוב ולעיין בפסק דינו, דינו דחייה.

דין הערעור להידחות.

לפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה חדרה, שניתן ביום 2.10.19 (כב' השופט אלכס אחטר), בתיק פל"א 9405-12-18, במסגרתו נגזרו על המערער 4 חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, 20 חודשי פסילה בפועל, 6 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים, חילוט התחייבות עליה חתם המערער בסך של 10,000 ₪.

השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו והשיקולים והאינטרסים שעל בית המשפט לשקול לצורך החלטתו לא בהכרח זהים וחופפים הם. 26.

באשר לעונש הפסילה בפועל שהוטל על המערער, וחרף העובדה כי בית משפט קמא לא קבע מיתחם עונש לרכיב זה, הרי בחינת העונש במרכיב זה ויתר המרכיבים כמכלול, מלמדים כי אכן העונש הולם את נסיבות ביצוע העבירה.

במסגרת עפת (חי') 56502-08-19 מוחמד חאזם נ' מדינת ישראל, קבעתי ביחס למיתחם העונש בעבירות מסוג זה: "באשר לרכיב הפסילה בפועל אציין, כי בית משפט קמא לא טעה בקביעת מיתחם עונש הפסילה כפי שנקבע בגזר דינו וניתן למצוא בפסיקה מיתחם עונש הנוגע למרכיב הפסילה בפועל, בנוסף לענישה נוספת, הנע בין שנה עד שלוש שנים, (ראו: פל (ת"א) 10492-02-17 מדינת ישראל נ' אמיר חג'ג' ‏ותת"ע 7671-02-18 מדינת ישראל נ' חלילי מוחמד). מכאן ניתן להסיק מסקנה כי עונש הפסילה שהוטל על ידי בית משפט קמא הנו במסגרת מיתחם העונש ההולם את העבירה, ואף על הצד הנמוך. לא מצאתי כל מקום לסייג את הפסילה כפי שעתר המערער, בהיעדר נימוקים ראויים לכך." נקבע בפסיקתנו כי גם כאשר הערכאה הדיונית לא קבעה מיתחם עונש, יכולה ערכאת העירעור לבחון האם העונש שהוטל הולם את נסיבות המקרה והנאשם, מבלי לקבוע מיתחם ענישה, ומשבחנתי את העונש שהוטל, אני סבור כי אין מקום להתערב במרכיב זה של הפסיקה.

...

נאמר כבר לא אחת כי מרבית המורשעים בעבירות תעבורה הם אנשים מהישוב המנהלים אורח חיים תקין ונורמטיבי.

במסגרת עפת (חי') 56502-08-19 מוחמד חאזם נ' מדינת ישראל, קבעתי ביחס למתחם העונש בעבירות מסוג זה: "באשר לרכיב הפסילה בפועל אציין, כי בית משפט קמא לא טעה בקביעת מתחם עונש הפסילה כפי שנקבע בגזר דינו וניתן למצוא בפסיקה מתחם עונש הנוגע למרכיב הפסילה בפועל, בנוסף לענישה נוספת, הנע בין שנה עד שלוש שנים, (ראו: פל (ת"א) 10492-02-17 מדינת ישראל נ' אמיר חג'ג' ‏ותת"ע 7671-02-18 מדינת ישראל נ' חלילי מוחמד). מכאן ניתן להסיק מסקנה כי עונש הפסילה שהוטל על ידי בית משפט קמא הינו במסגרת מתחם העונש ההולם את העבירה, ואף על הצד הנמוך. לא מצאתי כל מקום לסייג את הפסילה כפי שעתר המערער, בהעדר נימוקים ראויים לכך." נקבע בפסיקתנו כי גם כאשר הערכאה הדיונית לא קבעה מתחם עונש, יכולה ערכאת הערעור לבחון האם העונש שהוטל הולם את נסיבות המקרה והנאשם, מבלי לקבוע מתחם ענישה, ומשבחנתי את העונש שהוטל, אני סבור כי אין מקום להתערב במרכיב זה של הפסיקה.

סוף דבר; לאור האמור, הערעור נדחה, למעט בעניין הפעלת המאסר על תנאי כך שיהיה באופן חופף במלואו וכן הפעלת ההתחייבות, הערעור מתקבל בהתאם לאמור להלן: הנני מורה על ביטול הפעלת ההתחייבות שלא הוצגה כראיה בפני בית משפט קמא, ובשל כך הנני מורה על ביטול הפעלת ההתחייבות.

עתירת הנאשם לסיוג הפסילה, לאפשר לו נהיגה ברכב סוואנה לצרכי עבודה, נדחתה בגזר הדין, מן הטעם שהועלתה באופן גורף מבלי לסייגה למקום עבודה מוגדר או בשטח מצומצם, כך שלמעשה העתרות לבקשה משמעה כי הנאשם יהיה רשאי לנהוג ברכב העבודה באופן חופשי וללא כל הגבלה, ובנסיבות אלה יש בסיוג הפסילה כדי לרוקן מתוכן את משמעות ומשקל הפסילה, ולבטל את משמעות הסנקציה ואת האפקטיביות שיש בעונש זה, והסיוג אינו מפחית או מצמצם את מידת הסכנה הנובעת מהנהיגה.

וראו – רע"פ 4265/12 ויטלי איליזרוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.06.2012) בעיניינו של נהג מונית, בוטל סיוג עונש הפסילה כך שלא יחול על מונית בשעות העבודה; עפ"ת (מחוזי חיפה) 1907-12-19 עסבה נ' מדינת ישראל (12.12.19) בעירעור על בית משפט זה אושרה החלטה הדוחה בקשה לסיוג לרכב פרטי לצרכי עבודה; עפ"ת (מחוזי חיפה) 3471-09-12 מדינת ישראל נ' זורין ויקטור (12.3.13) בוטל סיוג והגבלת חלק מתקופת הפסילה לימי סוף השבוע ושעות הלילה בלבד; עפ"ת (מחוזי חי') 22761-12-11 מדינת ישראל נ' ואסף פאעור (פורסם בנבו, 21.02.2012) בוטל סיוג לצרכי עבודה בשעות היום בימי השבוע; עפ"ת (מחוזי חי') 36200-11-10 סרגיי פקוטין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 04.01.2011) נדחתה בקשה לסיוג עונש פסילה לאפשר למבקש לנהוג במשאית כדי למנוע פגיעה כלכלית קשה בעסק, בפרנסתו ופרנסת משפחתו; וכן ע"פ (מחוזי חי') 2725/07 אליאס ראמי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.01.2008) שם נדחתה בקשת הסיוג על אף שדובר בעובד מחשבים שהרכב נידרש לו לביקור במוקמות להם הוא נותן שירות; וראו גם ת"ד (תעבורה ת"א) 5267-07-12 מדינת ישראל נ' ציון יצחק (פורסם בנבו, 25.03.2015) שם נדחתה בקשת הנאשם לסיוג הפסילה כך שיתאפר לו לנהוג לצורכי פרנסה על קטנוע כשליח או מונית כנהג מונית; ותתע (עכו) 3491-06-19 מדינת ישראל נ' שיחי סלימן מחמד, 9.8.20, שם נדחתה עתירתו של הנאשם, נהג מקצועי שזקוק לרישיונו לפרנסתו, לסיוג הפסילה לרכב פרטי.

...

דיון: שקלתי טיעוני הצדדים, ואני סבורה, כי אין בבקשה החוזרת שהוגשה על ידי הנאשם משום נסיבות שונות מהבקשה לסיוג שנדחתה במסגרת גזר הדין; ומדובר עדיין בעתירה גורפת וכללית לסיוג הפסילה לרכב עבודה, מבלי לסייגה למקום עבודה מוגדר או בשטח מצומצם, שכן לא ניתן לקבל את הטענה שאזור גוש דן הינו שטח מוגדר ומצומצם.

מכל אלה, הבקשה נדחית.

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' כדורי) מיום 16.11.2020 בעפ"ת (מחוזי י-ם) 48463-09-20 שלא לפסול עצמו מלדון בעיניינו של המערער.

במסגרת החלטתו הפנה המותב לתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית משפט השלום לתעבורה וציין כי נוכח האמור בו, ונוכח עיכוב צו המבחן "קיים חשש לבצוע עבירה נוספת של נהיגה בשיכרות על ידי [המערער – ע' פ']". אשר לסכויי העירעור, ציין המותב "מבלי שיהיה בכך כדי לקבוע מסמרות, אלא באופן לכאורי בלבד על בסיס הנתונים כפי שהם עולים בשלב זה, לא ניתן לומר כי הסכויים גבוהים במיוחד. לכאורה, אין מחלוקת כי [המערער – ע' פ'] נהג בהיותו שיכור [...] אין זה ברור מאליו כי סברה בדבר הכשרה חוקית של צריכת סמים הצפויה בסברתו של המערער, משמיטה את הקרקע תחת העבירה שביצע". עוד ציין המותב כי הדיון בעירעור קבוע לעוד כארבעה חודשים, ומשתקופת הפסילה המינימאלית הקבועה בחוק עומדת על שנתיים, אין הצדקה לקבל את בקשת המערער לעיכוב ביצוע עונש פסילת הרישיון.

זאת ועוד, עיון באמור בהחלטה מגלה שבית המשפט המחוזי סייג את קביעותיו בהתאם לזהירות המתחייבת בשלב הדיוני שבו נמצא התיק; וכי אין בהחלטה כדי ללמד שדעתו "ננעלה" להכריע נגד המערער.

...

צוין כי "ככלל, אין בדיון מוקדם, כשהוא לעצמו, או בהחלטות ביניים שהתקבלו במסגרתו כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. נקודת המוצא היא, כפי שצוין בהחלטה הנ"ל, כי הקביעות שבהחלטת הביניים הן לכאוריות בלבד, והשופט פתוח לשכנוע". עוד צוין כי קבלת טענת הפסלות משמעה שבכל מקרה שבו נדחית בקשה לעיכוב ביצוע לאחר שנבחנו השיקולים הרלבנטיים תידרש החלפתו של המותב, ולא ניתן לנהל הליך משפטי בדרך זו. מכאן הערעור שלפניי, שבגדרו חוזר המערער, בעיקרם של דברים, על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, באתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות.

הערעור נדחה אפוא.