ערעור על החלטה שלא לחייב תושב חוץ להציג ערבות

בקשתו של המבקש החייב בתיק הוצל"פ 01-55820-02-5 ליתן לו רשות ערעור על החלטתה מיום 22.10.19 של כב' רשמת ההוצל"פ מור קרמר, לפיה התירה לשנות את שם הזוכה מיצחק ערבליך לפסיה ערבליך, לבצע את המרת החיוב הדולרי שבפסק הדין לסכום שיקלי – בהתאם להחלטתה מיום 1.2.07 של כב' הרשמת (בתוארה אז) דלית ורד, לחדש את ההליכים בתיק לשם מימוש הערבות הבנקאית ולממשה לטובת הזוכה פסיה ערבליך.

בדיון מיום 15.12.19 סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם וב"כ המבקש אף הציג שני מכתבים ששלח לנאמן של המבקש בפש"ר שעניינם פעולות לקידום ההליכים בתיק הפש"ר לקראת סגירתם ומתווה מוצע לשם כך. כן הוגשה בקשה לתיקון כתב העירעור שעניינו החלטתו של כב' השופט מאיר יפרח הקובע כי פסק הבורר קבע חיוב דולרי ללא תוספת של הפרישי הצמדה וריבית.

בדיון מיקד ב"כ המבקש את טענותיו לנקודות הבאות: הערבות ניתנה להבטחת שובו של המבקש לארץ כדי לידון בטענתו שיש לבטל את הצוו בהיותו תושב חוץ שכן הבקשה לביטול הצוו התבסס על הטענה לפיה המבקש תושב חוץ ואולם לא נקבע דיון ולכן לא ניתנה למבקש ההזדמנות לשוב לארץ.

...

לאחר שעיינתי בכל כתבי הטענות והנספחים ושקלתי את טענותיהם של ב"כ הצדדים החלטתי לדון בבקשה למתן רשות ערעור כבערעור עצמו.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הערעור באופן שהחלטתה המפורטת והמנומקת של הרשמת הנכבדה תשאר בעינה והצדדים יפעלו על פיה.

המבקש ישלם למשיבים את הוצאות הערעור בסך של 6,000 ₪.

תקנה 427 לתקנות קובעת כי: "המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב בדרך האמורה בסימן זה". המערערת טענה כי יש להבדיל בין ערעורה על הכרעה בתביעת חוב שניתנה ע"י המנהל המיוחד, לבין ערעור על הכרעות ביה"מ. אמנם היו מס' ביה"מ שמצאו להחיל דוקא את תקנה 519 (א) לתקנות ביחס לערעור על הכרעה בתביעת חוב ואולם, אני מוצאת להעדיף את עמדת ביה"מ אשר קבעו כי יש לראות בעירעור על הכרעת בעל תפקיד כערעור לכל דבר ועניין ולהחיל את הוראות תקנה 427 (לדוגמא: עש"א 31734-03-14 וורלד קפיטל גרופ בע"מ נ' כנ"ר , פר"ק (חי') 11043-04-16 א.א. בית הבירה בע"מ (בפרוק) נ' נתי טולצ'ינסקי , פר"ק 25583-10-10 עמיר סגל נ' יוסף כרמונה ).

וראה בעיניין זה דברי ביה"מ בעש"א (ת"א) 10312-08-17 עו"ד ארז חבר נ. זולוטוב ואח': "במחלוקת בין שתי האסכולות, נראית לי יותר האסכולה הראשונה. כשבחונים את הליך העירעור על הכרעת בעל תפקיד, יש בו הרבה יותר סממנים של ערעור מאשר סממנים של הליך ראשוני. לכן, יש לקבוע שחלה תקנה 427 לתקס"א וככלל יש לחייב בהפקדת ערובה להוצאות את המערער. החלטת בעל התפקיד בתביעת חוב ניתנת לאחר בחינה מעמיקה ומקיפה של החומר העובדתי שהוצג בפניו והכרעתו מבוססת ומנומקת על ראיות. היא ניתנת על ידו כמי שמחזיק במומחיות ומקצועיות בתחום. חרף העובדה שבמסגרת העירעור על תביעת החוב מובא העניין לראשונה לפתחו של ביהמ"ש, אין מדובר בהליך ראשוני אלא במצב בו הנושא נבחן בפעם השנייה. תקנה 519 עוסקת בהבטחת הוצאות ביחס להליך שבד"כ לא החל להתברר או שבירורו מצוי בראשיתו ולכן מובן מדוע היא פורשה בפסיקה בצמצום רב ונעשה בה שימוש בד"כ במקרים בהם סכויי התביעה קלושים והתובע הנו תושב חוץ, שלא הוכח כי יש לו נכסים בארץ מהם ניתן יהיה להפרע". הינה כי כן, ככלל, יש לחייב בהפקדת ערבון גם בעירעור על הכרעה בתביעת חוב.

יחד עם זאת, כבר בתיק הפש"ר של החייבת נקבע (ראה החלטה מיום 25.3.19),כי החייבת איננה ממצה את פוטנציאל הישתכרותה ונסמכת על קצבת הבעל, ללא כל אסמכתא המצדיקה היתנהלותה זו. זאת ועוד, בעיניין הפקדת ערובה רשאי ואף צריך בעל הדין, לפנות לעזרת קרובי משפחתו ולא מצאתי כי המערערת התייחסה לעניין בבקשתה והמערערת לא פירטה כל מאמץ שעשתה להשגת הסכום שנקבע.

...

אינני מקבלת את טענת המערערת כאילו בעובדה שקיבלה פטור מאגרה,יש כדי להשפיע על שאלת חיובה בהפקדת עירבון.

בעניין זה צודק המנהל המיוחד,כי לא ניתן לדעת בוודאות שהליך הפש"ר יימשך עד תום,או כאילו המערעת תעמוד בסכומים שייקבעו בסופו של של דבר.הפקדת העירבון נועדה להבטחת ההוצאות בטרם ייערך דיון בערעור והצעות החייבת לא יבטיחו מטרה זו. לאחר שעיינתי בטענות המערערת ובטענות המנהל המיוחד ובכדי לערוך את האיזון האמור, אני מורה כי סכום העירבון (אשר מלכתחילה נקבע על סכום נמוך ),יועמד ע"ס של 1,000 ₪ בלבד וניתנת למערערת ארכה לגייס סכום זה (אם באמצעות קרובי משפחה ואם באמצעות מיצוי פוטנציאל השתכרותה כאמור),ולשלמו עד ליום 1.7.19 .

כן נקבע בהחלטה האמורה כי ככל שהחייב לא יחזור לארץ ו/או לא יעמוד בצו התשלומים כסדרו, הערבים יצורפו כחייבים מן המניין בתיק ההוצאה לפועל.

בהחלטת כבוד הרשם מיום 05.06.2018 נקבע כי "משהחייב עומד בצו התשלומים, אני מורה על ביטול ההגבלות אשר הוטלו על החייב, למעט ההגבלה על יציאת החייב מהארץ אשר תיוותר בתוקף". בעקבות בקשה לעיון חוזר שהגיש המבקש במסגרתה עתר לביטול הגבלת היציאה מן הארץ שהוטלה עליו, קבע כבוד הרשם בהחלטתו מיום 02.07.2018 כי "בשים לב לסכום החוב בתיק העומד על קרוב ל-3 מיליון ₪, איני מוצא מקום לבטל ההגבלה על יציאת החייב מהארץ, באופן גורף, אך על סמך ביצוע תשלומים ספורים של 500 ₪ כל אחד. בה בעת, ככל ועותר החייב ליציאה מהארץ במועד מסוים, יפנה בבקשה מתאימה, תוך פירוט מועדי הנסיעה המתוכננת ונסיבותיה, ותנתן החלטה לגופו של עניין". ב-12.07.2018 הוגש ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל וזאת במסגרת רע"צ 29976-07-18.

טענות הצדדים וההליכים בתיק לטענת המבקש, החלטת כבוד הרשם אינה מתייחסת לעובדה שהמבקש הנו תושב חוץ, והתנאים שקבע כבוד הרשם אינם מידתיים.

לעניין זה יוער כי טענות המשיב כי מצבו הכלכלי של המבקש טוב מכפי שהוצג על ידו, מקומן בבקשה מתאימה שתוגש ללישכת ההוצאה לפועל ולא בהליך זה. במועד הגשת בקשת רשות העירעור שילם המבקש 12 תשלומים, כאשר גם לאחר מכן הוא עומד בצו התשלומים ולא נטען אחרת על ידי המשיב.

...

בהחלטת כבוד הרשם מיום 05.06.2018 נקבע כי "משהחייב עומד בצו התשלומים, אני מורה על ביטול ההגבלות אשר הוטלו על החייב, למעט ההגבלה על יציאת החייב מהארץ אשר תיוותר בתוקף". בעקבות בקשה לעיון חוזר שהגיש המבקש במסגרתה עתר לביטול הגבלת היציאה מן הארץ שהוטלה עליו, קבע כבוד הרשם בהחלטתו מיום 02.07.2018 כי "בשים לב לסכום החוב בתיק העומד על קרוב ל-3 מיליון ₪, איני מוצא מקום לבטל ההגבלה על יציאת החייב מהארץ, באופן גורף, אך על סמך ביצוע תשלומים ספורים של 500 ₪ כל אחד. בה בעת, ככל ועותר החייב ליציאה מהארץ במועד מסוים, יפנה בבקשה מתאימה, תוך פירוט מועדי הנסיעה המתוכננת ונסיבותיה, ותינתן החלטה לגופו של עניין". ב-12.07.2018 הוגש ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל וזאת במסגרת רע"צ 29976-07-18.

הערעור נידון בפניי, ובהסכמת הצדדים בדיון מיום 01.01.2019, נדחה הערעור ללא צו להוצאות.

בנסיבות העניין, אני סבורה כי עמידה בצו התשלומים באופן רציף למעלה משנה, מהווה עמידה בצו התשלומים המצדיקה את ביטול ההגבלה.

יוער כי ממילא ספק אם יש באפשרות המבקש, המתגורר מזה 30 שנה בחו"ל, להעמיד ערבים אשר יבטיחו את חזרתו לארץ וזאת כאשר מקום מושבו נמצא בחו"ל. מכל האמור, אני מורה על קבלת הערעור ועל ביטול הגבלת יציאתו של המבקש מהארץ.

ההחלטה נשוא העירעור בהחלטתה מיום 13/10/2020, נשוא העירעור כאן, קבלה כב' הרשמת כפרי, את הבקשה לקביעה מחדש של התנאים להגבלה יציאת המערער מן הארץ, ולאחר שבחנה הראיות והתרשמה מעדותו של המערער, סיכמה החלטתה, כהאי לישנא: "בעניינינו, החייב לא פועל ע"פ צו תשלומים שנקבע בעניינינו, לא פועל להציע הצעה רצינית להסדרת החוב, ולא פועל להציע חלופה משמעותית לקביעת ערבים בתיק כתנאי לביטול ההגבלה, חלופה אשר היה ניתן לבחון אותה לו היתה מוגשת לתיק (למשל באמצעות שעבוד הפנסיה הקיימת לו בחו"ל, הצעת ערבות בנקאית משמעותית או ערבות בדרך אחרת שיראה לנכון).

המשיבות לא הציגו שינוי נסיבות המצדיק שינוי בהחלטת ההגבלה השנייה, ולמעשה הבקשה לעיון חוזר איננה אלא ערעור על החלטת ההגבלה השנייה.

הינה-אם-כן, החלטת העליון השנייה אינה מתייחסת לעצם מידתם וסבירותם של תנאי ביטול ההגבלה שהוטלו על המערער, אלא לעצם הסמכות להטיל הגבלות על חייב תושב חוץ בעל יכולת לפרוע את חובו לפי סעיף 66א' לחוק ההוצאה לפועל, ודחיית בקשת המערער לביטול ההגבלה ללא תנאים כלשהם.

...

בית המשפט העליון ממשיך ומחדד קביעותיו, בזו הלשון: "בענייננו, נקודת המוצא היא כי המבקש הוכרז כבר לפני זמן רב כבעל יכולת המשתמט מחובותיו, וזאת בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק לשם הכרזה כאמור. לכך יש להוסיף כי בהחלטתו השנייה של הרשם צוין עוד כי המבקש פרע חובות אחרים בתקופת שהותו בישראל מאז שחרורו מהמאסר, וגם בכך יש ללמד על כך שהמבקש מחזיק בנכסים בישראל. בנסיבות אלה, ובהתאם לכל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הרשם בעניינו של המבקש. ניכר כי המבקש הוא בעל יכולת לפרוע את חובו בישראל, וכי הותרתו בישראל עשויה להוביל לסילוק החוב על-ידו. משכך, עניינו אכן בא בגדר המקרים המיוחדים שבהם ניתן לעכב יציאתו של חייב תושב חוץ מישראל לפי סעיף 14(א) לחוק, אשר כאמור, מוסדרים באופן מפורש בסעיף 66א לחוק.

לסיכום, מצאתי כי אין מקום להתערב בקביעות כב' הרשמת כפרי בהקשר זה, וביתר שאת, בהחמרת התנאים לביטול ההגבלה, שהם בעצם התנאים שהוטלו בהחלטת ההגבלה הראשונה.

אולם משמצאתי כי טענות אלו נדונו והוכרעו בהליכים הקודמים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להידרש אליהן בשנית.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין הערעור להידחות.

לפניי עירעורו של החייב בתיק הוצל"פ מספר 509166-12-22 (להלן: "תיק ההוצל"פ), מר אליהו הראל (להלן: "החייב"), על החלטתה מיום 9 באוגוסט 2023 של כב' הרשמת יעל טימנס (להלן: "כב' הרשמת"), מלשכת ההוצל"פ ת"א, בגדרה נדחתה בקשת החייב לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ אשר הוצא כנגדו ביום 25 בינואר 2023, בכפוף להפקדת ערבויות ובצוע תשלומים על חשבון החוב (להלן: "ההחלטה").

שביעית, עוד נתתי דעתי לכך שאף כאשר חייב הוא אזרח ישראלי שהוא תושב חוץ, הרי מתייחסים למועד עזיבתו את הארץ, מתייחסים לשאלה האם עזב את ישראל לאחר יצירת החוב וכן מתייחסים למצב בו אזרח ישראל מוצא "מיסתור בחו"ל" מפני חובותיו בישראל.

ייתכן ויוגש על החלטה זו ערעור (בדיון הובהר, כי היום יוגש העירעור), ואולם לעת הזו המשמעות הנה אם כן, כי החייב איננו עומד בתנאי הסכם הפשרה עליו חתם, ואשר קיבל תוקף של פסק דין.

החייב בעל זיקה לישראל (גם שניים מילדיו מתגוררים לעת הזו בישראל), אין מדובר בתושב זר נעדר זיקה ובנסיבות אלה שוכנעתי, כי כב' הרשמת ערכה את האיזונים המתבקשים והנדרשים, וודאי שעה שכב' הרשמת לא חסמה את דרכו של החייב, אלא הורתה לו לשלם תשלומים על חשבון החוב ולהעמיד ערבויות ולאחר מכן תנתן החלטה סופית בעיניין צו עיכוב היציאה מן הארץ.

יוער, כי על החלטה זו לא הוגש העירעור, דבר שהופך את העירעור דכאן למוקשה כשלעצמו (ההחלטה מיום 7 באוגוסט 2023 אף לא הוצגה לי).

...

אין למסקנה זו על מה להיסמך.

לא הובהר מדוע בני משפחתו בישראל אינם מסוגלים לסייע או להעמיד ערבות (והאם קיימת לו משפחה בישראל מעבר לשני ילדיו) והמסקנה המתבקשת היא, כי לא הוכח גם שהתנאים שנקבעו על ידי כב' הרשמת אינם סבירים בנסיבות העניין.

סוף דבר- הערעור נדחה.