ערעור על דרגת אי כושר בביטוח לאומי

ב"כ המשיב הפנה לחוות דעת היועץ לועדה בתחום אף, אוזן וגרון מיום 25.9.17 במסגרתה נקבעה הנכות העיקרית של המערער בגין דום נשימה בשינה (40%) ובהתייחס להשפעת ליקוי זה על המערער צוין "עבודה שלא כרוכה בנהיגה". עוד הפנה ב"כ המשיב לפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה (בר"ע (ארצי) 41455-06-15 משה קמחי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.8.16), המתייחסת להילכת מוהרה ולחובת ההנמקה של הועדה עת קיים פער בין שיעור הנכות הרפואית לזו התפקודית.

עוד נפסק, כי הועדה פועלת בתחום שאינו מחייב ידע בתחום הרפואה, בשונה מועדה רפואית לעררים, ולכן בית הדין רשאי להתערב בהחלטתה, אך ורק במקרים קצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (דב"ע (ארצי) שם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983)), וכך נפסק בעיניין זה: "כידוע, המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הנה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהוא ולו זניח, בהנמקתה או בנסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הועדות הרפואיות והגברת האמון הצבורי בהתנהלותן..." (בר"ע (ארצי) 39263-03-15 רוחמה אופנר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.7.16, והאסמכתאות שם, להלן: "עניין אופנר").

...

מנגד, טען המשיב, כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי המצדיק התערבות בהחלטת הוועדה.

" מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובמכלול החומר שהובא בפני וכן לאחר ששקלתי טענות הצדדים, בכתב ובעל פה, מצאתי, כי דין הערעור להתקבל.

מקובלת עליי טענת המערער, כי החלטת הוועדה אינה מנומקת דייה ומצדיקה התערבות.

כאמור, הוועדה הגיעה למסקנה שונה והפנתה בהחלטתה למסקנותיה כנימוק לשלילת מסקנות המומחה מטעם המערער ולא מצאתי פגם משפטי בפעולת הוועדה או בהחלטתה בהקשר זה. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל – הערעור מתקבל.

פסק דין זה הנו פסק הדין השני במספר במסגרת הליך העירעור על דרגת אי הכושר שנקבעה למערער, כשהראשון היה פסק דינה של כב' השופטת כרמית פלד ביום 26.5.15 (ב"ל 63928-02-15).

פסק הדין הראשון , שניתן בהסכמת הצדדים, הורה לועדה לפעול כדלקמן: "עניינו של המערער יושב לוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) אשר תיתכנס בהרכב חדש, על מנת שזו תיבחן את עניינו של המערער תוך היתייחסות מפורטת למלוא סעיפי הליקוי אשר נקבעו למערער, גילו, השכלתו, ועברו התעסוקתי. תשומת לב הוועדה לכך שבעבר נקבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור 65% ולאחר מכן הגיש המערער החמרת מצב ובפרוטוקול הועדה הרפואית לעררים מיום 22.5.12 נוספו נכויות בתחום האורטופדי (בגין ברך ימין, אצבע כף רגל וכף יד שמאל) ודרגת הנכות הרפואית הועלתה ל – 73%, וזאת מיום 1.11.11. המערער יוזמן לוועדה ויוכל לטעון לפניה טרם מתן ההחלטה. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת. בפני הוועדה לא יונחו פרוטוקולים של ועדות לעררים (אי כושר) קודמות. כמו כן לא יעמוד בפני הוועדה פרוטוקול הדיון היום למעט פסק הדין". בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים שעל ועדה רפואית לעררים – אי כושר לשקול, בעב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה נ' המוסד לביטוח לאומי (15.4.04) – " על הוועדה לבחון: ראשית, את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או בחלקה, ככל שעבד בעבר; שנית – את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מיקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו. נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי כושר על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת." בעקבות פסק הדין הראשון היתכנסה הועדה וקביעותיה פורטו במסגרת פסק הדין השני.

...

משכך, לא ניתן היה לעקוב אחר הלך מחשבתה של הוועדה אף בעניין זה. בסיום קבע בית הדין כי נוכח האמור, הוא סבור כי החלטת הוועדה אינה מנומקת דיה, ומשכך דין הערעור להתקבל וכי עניינו של המערער יוחזר לוועדה על מנת שזו תמלא אחר פסק הדין הראשון ותנמק קביעתה.

סוף דבר מאחר שמדובר בגלגול שני אצל אותה הוועדה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעביר את עניינו של התובע לוועדה לעררים בהרכב אחר על מנת לדון בעניינו של התובע מחדש.

המשיב ישלם למערער הוצאות בגין התדיינות זו בסך 2,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

מרבית אחוזי הנכות שהוספו למערער על ידי הועדה ביום 22.4.18, אשר הצדיקו קביעת דרגת אי כושר בשיעור 100% החל מיום 1.8.17, התייחסו לנכויות שכבר היו קיימות במערער גם בתקופה מושא העירעור; לפיכך, כושר הישתכרות המערער היה זהה הן לפני והן אחרי ה- 1.8.17, באופן המצדיק קביעת דרגת אי כושר בשיעור 100% גם בתקופה מושא העירעור.

בהילכת דולאני (עב"ל (ארצי) מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי, מיום 26.9.17) נקבע, כי לבית הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, הסמכות להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן, וזאת בהתקיים 'טעם מיוחד' להארכת המועד.

...

מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות, עת ההודעה על החלטת הוועדה נשלחה למערער ביום 8.1.19 ואילו הערעור לבית הדין הוגש רק ביום 7.5.19 ואף לגופו, בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה וכן מהנימוקים הנוספים הבאים: דין טענת המערער, כי על הוועדה היה להעמיד את דרגת אי הכושר בשיעור 100% החל מיום 1.8.17 להידחות, שכן דרגה זו ניתנה על בסיס נכות רפואית שונה בשיעור 90% במסגרת תביעה חוזרת לגמלת נכות כללית; מכל מקום נטען, כי הוועדה אינה כבולה לקביעות קודמות של פקיד התביעות או של ועדות לעררים בגין תקופות קודמות.

אשר לטענת ההתיישנות – לאחר שבחנתי את נסיבות העניין שלפני, שוכנעתי, כי מקרה זה נמנה עם המקרים המצדיקים הארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה.

אשר לערעור לגופו – מקובלת עליי טענת המערער, כי החלטת הוועדה אינה מנומקת דיה ומצדיקה התערבות.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל – הערעור מתקבל.

בית הדין האיזורי לעבודה חיפה ב"ל 11582-02-20 15 יולי 2020 לפני: כב' הנשיא אלכס קוגן המערער ירוחם קמחי ע"י ב"כ: עו"ד משה פסחוב המשיב המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד אריק יעקובי פסק דין

עניינו של המערער יוחזר לועדה לעררים (אי כושר), בהרכבה מיום 27.11.19, על מנת שתשקול ותנמק קביעתה בשנית בעיניין דרגת אי הכושר, תוך היתייחסות מפורטת להשפעת כל ליקוי ממנו סובל המערער על כושר הישתכרותו, לרבות הליקוי בגין מצב לאחר חבלת ראש + כאב וסחרחורות, כפי שניתן ללמוד עליו גם מחוות דעת המומחה לנוירופסיכולוגיה, ד"ר אמיר כץ מיום 20.11.19.

...

מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה וכן מנימוקים נוספים אלה: הוועדה דנה בהשפעת הליקויים הרפואיים הבלתי מנופים על כושרו של המערער להשתכר בציינה, כי אלה מגבילים בפעולות כגון הליכה ועמידה ממושכת והרמת משאות כבדים.

על יסוד כל האמור מצאתי, כי דין הערעור להתקבל.

אשר לעתירת המערער, כי יהא זה בית הדין שיקבע בעצמו את דרגת אי הכושר – הרי שדינה להידחות.

סוף דבר על יסוד כל האמור, הערעור מתקבל.

בפסק דין מיום 11.8.2019 היתקבל העירעור ועניינו של המערער הושב לועדה בהרכבה הקודם "על מנת שתשקול מחדש קביעתה בעיניין דרגת אי הכושר, תוך היתייחסות להשפעת כל ליקוי ממנו סובל המערער על כושר הישתכרותו. כן תתייחס הועדה להשפעת מכלול הליקויים על כושר העבודה ולהשפעת הנתונים האישיים של המערער על דרגת אי הכושר. תשומת לב הועדה מופנית לכך שנקבעה למערער נכות זמנית בשיעור 20%, בגין הגבלה בינונית בעמוד שדרה מותני, לתקופה מיום 12.12.15 ועד ליום 31.12.17 והועדה תדרש לידון גם בהשפעת נכות זמנית זו על כושר הישתכרות המערער. כמו-כן תדרש הועדה לתת דעתה במנומק לאמור בדו"ח פקידת השקום מיום 5.8.17" ("פסק הדין המחזיר").

כפי שיובהר להלן, ניתן להבין מהחלטת הועדה מדוע סטתה מהילכת מוהרה (עב"ל (ארצי) 327/03 עזאת מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 15.4.2004), שלפיה נקודת המוצא היא שנכותו הרפואית המשוקללת של המערער מבטאת אי כושר לעבוד בשיעור זה. פסק הדין המחזיר הורה לועדה להתייחס להשפעת כל ליקוי על כושר הישתכרותו של המערער.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות.

למקרא החלטת הוועדה מיום 11.7.2018 יחד עם החלטת הוועדה מיום 20.11.2019, ניתן לעמוד על השיקולים שהובילו למסקנה שהמערער לא איבד כדי 50% מכושר עבודתו, ולהתחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.