ערעור על דחיית תביעת שיפוי בגין הטעיה במכירת דירה

עצם התשלום על ידי הנושה, בהיתחשב במכלול היחסים של הצדדים הנ"ל ובפרט על רקע הגירושין של היחידה ומוטי, אינו מזכה את הנושה בזכות שיפוי מהיחידה.

הנושה לא נפגע מאי תשלום החוב, לנושה אין כל זיקה מלכתחילה לחוב והוא גם לא שילם את החוב בטעות או תוך כדי הטעה על ידי היחידה או לבקשתה של היחידה.

היחידה סבורה כי יש לדחות את תביעת החוב גם מאחר ומהמידע שיש בידיה עולה, כי ביום ה-13/10/2020 נרשמה הערת אזהרה על זכויות ההורים בדירת המגורים, לטובת הגב' מעיין ארנוביץ (להלן: "בתו של הנושה").

"העסקה" דנן נרשמה בלישכת רישום המקרקעין, ביום ה-04/04/2021, בתור "מכר ללא תמורה". מכאן, כי הנושה קיבל תמורה בגין הסכום ששילם לבנק בדמות ה"מתנה" לבתו, קרי בהעברת הזכויות בדירת המגורים של ההורים לבתו.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתב העירעור על נספחיו ובכלל התגובות שהוגשו ביחס לערעור ולאחר שמיעת כלל טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפניי, אני רואה לנכון לקבל את העירעור ולהורות על דחיית תביעת החוב שהוגשה על ידי הנושה וזאת, מהנימוקים המפורטים להלן.

...

טענות הנאמנת יש לדחות את הערעור מאחר והוא מבוסס על טענות שהועלו כבר על ידי היחידה ונלקחו בחשבון על ידי הנאמנת במתן הכרעתה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתב הערעור על נספחיו ובכלל התגובות שהוגשו ביחס לערעור ולאחר שמיעת כלל טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפניי, אני רואה לנכון לקבל את הערעור ולהורות על דחיית תביעת החוב שהוגשה על ידי הנושה וזאת, מהנימוקים המפורטים להלן.

לאור כלל האמור, אני מורה על קבלת הערעור על הכרעת הנאמנת, ומורה על דחיית תביעת החוב שהוגשה על ידי הנושה.

טענות אלה נדונו והוכרעו ע"י בית המשפט בתיקים שאוחדו ובמסגרת פסק דינו נדחתה ההודעה לצד ג' ובית המשפט פטר את האדריכלית מאחריות לליקוי בגובה התקרות בדירת התובעים שם. בנוסף נטען, כי הערעורים על פסק הדין (ע"א 21444-11-20, ע"א 20205-10-20), אשר הוגשו על ידי הנתבעות, נדחו גם ע"י בית המחוזי בחיפה בפסק דין מנומק.

לאור האמור, התובעים זכאים לסך של 26,675 ₪ בלבד בגין חוסר הנמכה בקומת עליית הגג, בעוד האדריכלית אינה אחראית לשיפוי הנתבעות בגין פיצוי זה. לחילופין, יש לחלק את האחריות לפצוי התובעים בין האדריכלית לבין הנתבעות.

כך העיד בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעות: "ש: ז"א שתאשר לי שבעית הנמכת הגובה בין מה שהובטח בתוכניות ובמפרטים ובתקנות הוא לא טעות ביצוע של הקבלן אלא נובע מטעות תכנונית, האדריכלית לא תיכננה נכון באופן שניתן לבצע את פנים עליית בגג.

הבסיס לפסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש בתביעה לפיצויים בגין ליקוי בניה הנו סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א–1970, הקובע כי בגין נזק שאינו ממון "רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בע"א 6540/5 ‏‏סולל בונה בע"מ נ' אברמוביץ' אבנר ואח'‏ (1/12/2008) עמד בית המשפט על השיקולים הרלבאנטיים לקביעת גובה הפיצויים בגין נזק לא ממוני בתביעה לתשלום פיצויים בגין ליקוי בניה כדלקמן: "בקביעת גובה הפצוי עבור עוגמת נפש שנגרמה בגין ליקוי בנייה יש להביא במכלול השיקולים, בין היתר, את ייעודו של הנכס (מבנה מגורים, מבנה עסקי או אחר); את טיב הליקויים; מידת חומרתם; מידת השפעתם על שגרת חיי המשתמשים בנכס; היתנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ובמהלכו; ועלות תיקון הליקויים (ראו: עניין סגל, פסקה 16; אביחי נ' ורדי דיני מכר דירות – ליקויי בניה והבטחת זכויות הרוכשים (2001) 421). אשר לשיקול האחרון – עלות תיקון הליקויים – נפסק כי אין לידרוש בהכרח תאימות בין עלות תיקון הליקוי לבין הפצוי שיש לפסוק בשל עוגמת הנפש שנגרמה כתוצאה מאותו ליקוי, שכן לעיתים עלות תקונו של ליקוי מסוים אינה משקפת את עוגמת הנפש שנגרמה בעטיו

...

מנגד, טענות הנתבעות, כי המועד הקובע לפסיקת ריבית והצמדה הוא מועד הפקת חוות דעת מומחה בית המשפט ולא לפני כן. בע"א 5602/3 אבי ושרה סגל ואח' נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ ואח' (28/2/2005), נפסק כי: "פסיקת הריבית מיועדת להעמיד את הנפגע במצב בו היה אלמלא ההפרה או אילו תוקנה זו במועד, שאחרת יוצא המפר נשכר מחלוף הזמן והנפגע יוצא חסר (ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות ופיתוח בע"מ נ' נחמיאס פ"ד מו (2) 60, 67-68). קביעת המועד ממנו תחושב הריבית נתונה לשיקול דעת בית המשפט. ככל שמדובר בפסיקת ריבית ביחס לליקוי הבניה, אין לקבל את טענת בעלי הדירות לפיה שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי הריבית המגיעה להם תחושב ליום מתן חוות דעתו הראשונה של וגמן וכי היה עליו לקבוע את הריבית למועד היווצרות העילה, דהיינו למועד מסירת הדירות לידיהם. מוקדם של הפיצויים שנפסקו למערערים הוא בליקויים שנמצאו בדירותיהם וברכוש המשותף ועל כן ראויה קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הריבית תחושב למועד קביעת שווים של מרבית הליקויים – מועד עריכת חוות הדעת (ראו גם: ע"א 9085/0, שם, בעמ' 479; ע"א 2934/94 סולל בונה בע"מ נ' איתן ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 2.6.96))". נוכח האמור, הגעתי למסקנה, כי המועד לחישוב הריבית וההצמדה לעניין הסכום בגין ליקוי הבנייה, יהיה ממועד מתן חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט 27/1/2019, בעוד הפיצוי בגין עוגמת נפש יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

לסיכום אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סכום של -.

6,000 ₪ (לפי סעיף 116 לעיל); כן, אני מחייב את צד ג' לשפות את הנתבעות בסכום של -.

גיטרמן בערעורם (51593-09-22) מערערים על כך שסכום החזר ההוצאות שנפסק לטובתם אינו נושא הפרישי הצמדה וריבית מיום הוצאת ההוצאה ועד התשלום בפועל, וכן בגין כך שלא נפסק לטובתם החזר כל ההוצאות שהוציאו בפועל ולא נפסק לטובתם שכ"ט מלא בגין הוצאות שהוציאו בפועל עבור שכ"ט עו"ד. בכתב התביעה נטען כי ביום 14.2.16 נחתם הסכם מכר בין גיטרמן לרחל ניצן לפיו גיטרמן רכשו ממנה את הדירה.

התקבלה עמדת פרשובסקי כי אינה חייבת לשפות את התובעים בגין הוצאות שהוציאו עובר לפנייתם אליה ולכן נדחתה תביעת החזר התשלום לשרברב והחזר התשלום לאגם.

טענות פרשקובסקי בנוגע לתקן הרטיבות מטעות.

תביעת גיטרמן הושתתה גם על עוולת הרשלנות, ועל כן אף אם הליקויים הראשון והשלישי בקירות הגדר אינם מצויים בתקופת האחריות לפי חוק המכר דירות, אין בכך לשנות תוצאת פסה"ד. לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין העירעור שהוגש בע"א 7603-06-22 להדחות מהנימוקים כדלקמן: אין בידי לקבל את טענת פרשקובסקי לפיה בימ"ש קמא הטיל עליה אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות מבלי שגיטרמן הוכיחו את רכיבי עוולת הרשלנות.

...

תביעת גיטרמן הושתתה גם על עוולת הרשלנות, ועל כן אף אם הליקויים הראשון והשלישי בקירות הגדר אינם מצויים בתקופת האחריות לפי חוק המכר דירות, אין בכך לשנות תוצאת פסה"ד. לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור שהוגש בע"א 7603-06-22 להידחות מהנימוקים כדלקמן: אין בידי לקבל את טענת פרשקובסקי לפיה בימ"ש קמא הטיל עליה אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות מבלי שגיטרמן הוכיחו את רכיבי עוולת הרשלנות.

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה גם דין הערעור שהוגש בע"א 7603-06-22 להידחות, מהנימוקים כדלקמן: אינני סבורה כי קמה עילה להתערבות בשיעור שכר הטרחה שנפסק לזכות גיטרמן.

משכך, הטענה נדחית.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין שני הערעורים להידחות.

עוד טענה, שבעוד ערעורה על פסק דינו של כב' השופט שנהב מבית המשפט לעינייני מישפחה, תלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי - עתר הבנק בהוצל"פ (ת"א) (בתיק 01-17599-04-06) (להלן: "תיק ההוצל"פ") למימוש שטר המישכון על זכויותיה בדירה בבני ברק.

התובעת טענה כי הבנק עוול כלפיה לפי עילות נזיקיות שונות וכן עשה עושר ולא במשפט, גזל, הטעיה והפר החובה הכללית של תם לב וחישבה סכום הנזק כלהלן: - הדירה בבני ברק נמכרה על ידי הבנק בהליכי כנוס ביום 1.1.2006.

טענות הנתבעת הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי עיון בכתב התביעה מעלה כי התובעת לא טירחה להציג כל תשתית עובדתית בסיסית ולא הביאה ולו בדל של ראיה לביסוס טענותיה לפיהן היא צריכה לשפותה בגין נזקים שנגרמו לה, ככל שנגרמו לה כאלה, בגין הליך מימוש נכס, אשר היא עצמה הסכימה לו. עוד טענה, שיש לדחות את התביעה הן על הסף והן לגופה וזאת בשל היתיישנות ואף בשל עשיית עושר ולא במשפט והיעדר עילה.

כמו כן, ביהמ"ש הפנה לאיזכור סוגית הויתור על מימוש המשכנתא שרשמה על הנכס ברחובות: "5.11 נימוק נוסף המחייב דחיית התביעה נגד רינת, מובנה בעובדה לפיה הבנק ויתר במודע על זכותו למימוש המשכנתא שנרשמה גם לגבי נכס ברחובות, אשר אמיר קיבל מהוריו במתנה, וזאת ללא כל הסבר באופן שהנכס היחיד שנותר למימוש במסגרת המשכנתא, היה הדירה בבני ברק, ובכך שראה לנכון מבחינתו לתבוע את רינת בלבד, כמי שזכתה במתנה בעזבון (75% מדירת בני ברק).

ביהמ"ש קבע כי יש קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שניגרם לתובעת עקב מכירת הדירה לצורך פרעון חוב של אמיר ולא של התובעת וכי מכיוון שכבר בתביעת הבנק, ביהמ"ש שם קבע כי אילו הדירה בבני ברק הייתה נמכרת בזמן, לא היה חוב, קביעה שהפכה לחלוטה, הדברים יפים שבעתיים, כאשר מביאים בחשבון את השווי של הדירה ברחובות.

...

הגשת כתב הגנה וכתב תשובה, הדיון הראשון, הגשת ראיות והדיון השני הבנק הגיש כתב הגנה ביום 27.2.18 בו טען כי יש לדחות את התביעה הן על הסף והן לגופה וזאת בשל התיישנות ואף בשל עשיית עושר ולא במשפט והעדר עילה.

חלופה 1: תיאור שטח שווי מ"ר בנוי סה"כ שווי הנכס דירת מגורים 51.5 6,900 ₪ 355,000 ₪ חלופה 2: תיאור שטח שווי מ"ר בנוי סה"כ שווי הנכס דירת מגורים 51.5 26,300 ₪ 1,354,000 ₪ חלופה 3: סיכום דמי שכירות ראויים לפי שנים: שנה היחס בין שווי למ"ר לכל שנה ביחס לשווי במועד עריכת השומה דמ"ש לשנה במעוגל דמ"ש לחודש במעוגל 2006 26.24% 10,400 ₪ 900 ₪ 2007 26.24% 10,400 ₪ 900 ₪ 2008 38.02% 15,080 ₪ 1,260 ₪ 2009 38.02% 15,080 ₪ 1,260 ₪ 2010 51.71% 20,500 ₪ 1,710 ₪ 2011 55.51% 22,010 ₪ 1,830 ₪ 2012 58.94% 23,370 ₪ 1,950 ₪ 2013 62.36% 24,720 ₪ 2,060 ₪ 2014 68.63% 27,210 ₪ 2,270 ₪ 2015 74.90% 29,700 ₪ 2,480 ₪ 2016 89.73% 35,580 ₪ 2,970 ₪ 2017 93.16% 36,940 ₪ 3,080 ₪ 2018 98.10% 38,900 ₪ 3,240 ₪ 2019 94.68% 37,540 ₪ 3,130 ₪ 2020 94.68% 37,540 ₪ 3,130 ₪ 2021 100.00% 39,650 ₪ 3,300 ₪ חלופה 4 – אומדן שווי שוק לנכס שבנדון לחודש 10/2010: תיאור שטח שווי מ"ר בנוי סה"כ שווי הנכס דירת מגורים 51.5 ₪ 13,600 ₪ 700,000 ₪ חלופה 5 – אומדן שווי שוק לנכס שבנדון לחודש 03/2014: תיאור שטח שווי מ"ר בנוי סה"כ שווי הנכס דירת מגורים 51.5 18,050 ₪ 930,000 ₪ שומה לאור כל האמור לעיל, הנני מעריכה את שווי הנכס ודמי השכירות הראויים בהתאם לחלופות המבוקשות, כדלקמן: חלופה תאור מועד קובע סה"כ אומדן שווי הנכס 1 שווי שוק 01/01/2006 355,000 ₪ חלופה תאור מועד קובע סה"כ אומדן שווי הנכס 2 שווי שוק מועד מתן השומה 1,354,000 ₪ חלופה תאור שנה דמ"ש חודשיים ראויים דמ"ש שנתיים ראויים 3 דמי שכירות 2006 900 ₪ 10,400 ₪ 2007 900 ₪ 10,400 ₪ 2008 1,260 ₪ 15,080 ₪ 2009 1,260 ₪ 15,080 ₪ 2010 1,710 ₪ 20,500 ₪ 2011 1,830 ₪ 22,010 ₪ 2012 1,950 ₪ 23,370 ₪ 2013 2,060 ₪ 24,720 ₪ 2014 2,270 ₪ 27,210 ₪ 2015 2,480 ₪ 29,700 ₪ 2016 2,970 ₪ 35,580 ₪ 2017 3,080 ₪ 36,940 ₪ 2018 3,240 ₪ 38,900 ₪ 2019 3,130 ₪ 37,540 ₪ 2020 3,310 ₪ 27,540 ₪ 2021 – מועד עריכת השומה 3,300 ₪ 39,650 ₪ חלופה תאור מועד קובע סה"כ אומדן שווי הנכס 4 שווי שוק 10/2010 700,000 ₪ חלופה תאור מועד קובע סה"כ אומדן שווי הנכס 5 שווי שוק 3/2014 930,000 ₪ "

ביהמ"ש לא קובע מסמרות בעניין זה, שכן אינו אמור להכריע בו. דיון בהוצאות בשים לב לסכום שכר הטרחה שביהמ"ש פסק בפסק הדין החלקי, וכן בשים לב לפער בין סכום התביעה ובין סכום התביעה, ביהמ"ש קובע כי הנתבעת תשלם לתובעת מחצית מכלל הוצאותיה לעניין אגרות, תשלום לשמאי מטעמה ותשלום לשמאית מטעם ביהמ"ש וכן שכ"ט בא כוחה של התובע בסך של 35,000.

סוף דבר ביהמ"ש מחייב הנתבעת לשלם לתובעת כלהלן: 560,000 ₪ צמוד בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן בלבד עד מועד הגשת התביעה ומאותו מועד בתוספת רבית כדין ועד מועד התשלום בפועל.

עומדת לבירור בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעת המערערת נגד המשיבה 3 שהתבקשו בה סעדים מסוג שיפוי או הישתתפות בנזקים כתוצאה מתביעות הרוכשים, כשתביעתם של התובעים נכללת בתביעה זו, בנגוד לתקנה 25.

המשיבים 1-2 לא הוכיחו שמערערת אירחה במסירת הדירה ולא הוכיחו את זכאותם לפיצויים, לא הוכיחו עילה לפי דיני החוזים או דיני הנזיקין, לא הוכיחו עמידה בסעיפי ההסכם וחוק המכר והחליטו לתבוע באמצע תקופת הבדק, כשהוכח שטופסי 4 ניתנו לאחר מאי 20129 ועד ספטמבר 2019.

העירעור מציג בצורה מטעה את המתרחש בבית המשפט המחוזי ואין יסוד לטענה בדבר השתק עילה, משום שאין דמיון בין העובדות שבבסיס תביעת המשיבים 1,2 לעובדות שבבסיס התביעה שכנגד של המשיבה 3 בבית המשפט המחוזי.

המערערת הכתירה את נספח 1 לערעור בכותרת "העתק פסק הדין שעליו מערערים לרבות החלטות הביניים". בקשתי לראות אם המערערת מערערת על החלטות ביניים כלשהן, שכן לפי תקנה 150, "לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, או שבקש רשות לערער עליה והבקשה נדחתה בלא שניתנה רשות ערעור, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט". על כן, היה בידי המערערת לערער במסגרת פסק הדין גם על החלטות שניתנו במהלך ניהול התיק.

אילו טענה המערערת לזכות לתקן לפי חוק המכר (דירות) היה צריך לדחות את טענתה לפי סעיף 4ב לחוק: "(א)התגלתה אי-התאמה או אי התאמה יסודית הניתנות לתיקון, על הקונה או קונה המשנה לתת למוכר היזדמנות נאותה לתקנה, ועל המוכר לתקנה תוך זמן סביר.

...

אני דוחה את טענת המערערת כנגד פסיקת בית המשפט בעגמת הנפש.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

המערערת תשלם למשיבים 1-2 הוצאות בסך 5,850 ₪ ולמשיבה 3 הוצאות בסך 11,700 ₪.