ערעור על דחיית תביעת רב אזורי בגין אובדן זכויות בהתנתקות

בית הדין האיזורי לעבודה בנצרת ק"ג 36216-05-20 לפני: כב' הרשמת מירב ניר שלו התובע: מוחמד סביחאת ע"י ב"כ: עו"ד זועבי נסר אלדין הנתבעת: כלל פנסיה וגמל בע"מ ע"י ב"כ: עו"ד ליאורה סבירסקי דרורי פסק דין

רקע והשתלשלות העניינים התובע הגיש ביום 17.5.2020 תביעה כנגד הנתבעת לתשלום פיצוי בגין אובדן כושר עבודה מכח "פוליסת ביטוח כלל פנסיה". הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה כי יש לסלק את התביעה על הסף בין השאר מכיוון שעולה מכתב התביעה כי הוא מופנה כלפי כלל פנסיה שהנה קרן פנסיה חדשה מקיפה בה התובע עמית וכי מדובר למעשה בתביעה לקבלת פנסיית נכות.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית תקנה 113 לתקנות בית הדין (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת כך: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצוו הראשון". בפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 753/05 מרכנתיל ניהול קופות גמל – בית הורים בית אורה בע"מ (מיום 2.11.06) נקבע כדלקמן: "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבאנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סיכסוך קבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה." אם כן, עולה כי סוגיית פסיקת הוצאות משפט ושיעורן הנה סוגיה הנתונה לשיקול דעתו של בית הדין, אשר בבואו לפסוק הוצאות עליו לשקול את מיגוון השיקולים הרלבאנטיים אליהם הפניתה ההלכה הפסוקה.

בכתב התביעה נתבעו סכומים שונים אולם בהמשך ההליך התברר כי מדובר בתביעה להורות לנתבעת להשלים את בירור תביעת התובע על ידי רופא הקרן לאחר שלטענתו הוא מילא את כלל דרישותיה לצורך כך. אלא שעל בסיס הנתונים שבפניי עולה כי התובע למעשה השלים את העברת המסמכים לצורך בחינת זכאותו לקיצבת הנכות, חישובה ותשלומה - רק במסגרת הליך זה. חלק מהמסמכים אף נדרשו מהתובע על בסיס מידע שהיתקבל ממסמכים שהעביר בהתאם להחלטה אשר ניתנה בדיון (כגון גמלאות אשר השתלמו לתובע מהמוסד לביטוח לאומי).

...

בית הדין האיזורי לעבודה חיפה ב"ל 17968-07-21 08 דצמבר 2021 לפני: כב' השופט נוהאד חסן המערערת יפית מאי כהן ע"י ב"כ: עו"ד עדה גור אריה המשיב המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד ארז בן דוד פסק דין

נוכח העובדה כי המערערת איננה מסוגלת לעבוד עוד כסייעת בסדנאות וחוגי יצירה ובפועל חדלה מכך כליל, נוכח הפחתת משרתה של המערערת ביותר מ-50% בשל העדר תיפקוד ו/או תיפקוד לקוי, ברי כי המערערת איננה "ממשיכה לעבוד" כקביעת הועדה, אלא עובדת במשרה חלקית ביותר ולמעשה בהקף של כ-1/3 מהקף המשרות בהן עבדה בעבר וגם זאת עושה היא בקושי רב ובתפקוד לקוי.

שיעור הנכות הנפשית שנקבע למערערת (20%) הופחת בגין טעויות עובדתיות אלו, כאשר למעשה הפחתה זו היא העומדת בבסיס דחיית תביעת המערערת, שכן למערערת נקבעו בסה"כ מעל 40% נכות, אולם לא נקבעה לה נכות בשיעור 25% באף אחד מהתחומים אשר נדונו.

כאמור, בפני הועדה נטען כי המערערת איבדה עניין בכל עיסוק, מתקשה לתפקד, הבית מוזנח וניתקה יחסים חברתיים ומשפחתיים ואף נוטלת קנביס רפואי.

לצדדים מוקנית, בתוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין ניתן היום, ד' טבת תשפ"ב, (08 דצמבר 2021), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

...

מנגד טען המשיב כי דין הערעור להידחות, מן הנימוקים שלהלן: יש לדחות טענת המערערת לעניין קביעת הוועדה כי היא ממשיכה לעבוד שכן גם אליבא דגרסתה למרות שהפסיקה לעבוד כסייעת היא ממשיכה לעבוד במחצית משרה במשר עורכי הדין בו עבדה.

ובכל הנוגע לקביעה של הוועדה כי המערערת מטפלת בילדתה, אומנם נכון כי לוועדה עומדת חזקת התקינות ואולם בפני הוועדה צוין כי המערערת "בחרדות" על הבת שלה, ולא נאמר בפני הוועדה כי המערערת מטפלת "בילדתה", ועל כן לא ברור כיצד הגיעה הוועדה למסקנה זו, אשר בסופו של יום גם השפיעה על החלטת הוועדה.

סוף דבר- לאור כל האמור, הערעור מתקבל.

המשיב ישלם למערערת תוך 30 יום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,000 ₪.

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה (השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור מר אברהם בן קרת ומר יוסף רובינשטיין; ב"ל 45629-02-19) המקבל את תביעתה של המשיבה להורות למערער, המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד), לבחון את תביעתה של המשיבה לגימלת נכות כללית (להלן – גמלה) כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית, בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק).

דיון והכרעה בפתח הדברים אציין כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כפי שהובאו בפני בעל פה ובכתב, את פסק דינו של בית הדין האיזורי ואת כל חומר התיק, החלטתי היא כי דין העירעור להדחות ובכך להותיר את פסק דינו של בית הדין האיזורי על כנו לפיו על המוסד לבחון את תביעתה של המשיבה לגימלת נכות כללית כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית, בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי.

במקרים כמו במקרה הנידון, כאשר ניתן להצביע בהם על ארוע נקודתי שהוביל לאובדן כושר עבודה ואישור זכאות על ידי ועדה רפואית גם אם באופן זמני, אשר לאחריו מצבה הרפואי של המבוטחת מדרדר כפי שמשתקף ממימצאי הועדות הרפואיות שהתקיימו לאחר מכן – לא ינותק הקשר בין התביעה המאוחרת לתביעתה הראשונה לעניין קביעת סיווגה של מבוטחת נשואה שזכויותיה עשויות להפגע בשל כך. בדומה לעניין סנא ואויאה גם במקרה שלפנינו בית הדין האיזורי קבע כממצא עובדתי, לאחר תום הבירור העובדתי, כי קיים קשר סיבתי הדוק ומובהק בין מועד הווצרות הליקוי הרפואי כתוצאה מתאונת הדרכים לבין מועד צימצום ההכנסות עד ליציאה ממעגל העבודה.

בעיניין עיסא בית דין זה חזר על ההלכה הפסוקה הקובעת כי תגמולים המשולמים בגין אובדן כושר עבודה הנם בבחינת קצבה לפי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה.

...

בית הדין האזורי בפסיקתו מתייחס למכלול נסיבותיה של המשיבה לצורך הכרעה בעניינה, והן – "המשיבה עבדה מירב חייה (לפחות 25 שנה) כאשר נכותה נגרמה עוד בתקופה שהיא הייתה עובדת ואף קיימת התאמה בין מועד תחילת הנכות הרפואית לבין מועד צמצום ההכנסות כתוצאה מהליקוי ובין מועד היציאה ממעגל העבודה כפועל יוצא מכך." עוד מתייחס בית הדין האזורי לעובדה שהמשיבה המשיכה לקבל תשלום מחברת ביטוח גם לאחר שחדלה לעבוד, וכך נקבע בפסק הדין: "אנו מסכימים עם הקביעה בעניין ענת מזרחי ]ב"ל (ת"א) 7857-10-16 ענת מזרחי – המוסד לביטוח לאומי (11.3.2020) – תוספת שלי, ו.ו.ל] שהתשלום מחברת הביטוח מהווה תחליף הכנסה אשר הינו שווה ערך לשכר עבודה מבחינה כלכלית." בית הדין האזורי קבע כי אין מקום להפלות בין המשיבה לבין גברים או לבין נשים לא נשואות רק בשל היותה אישה נשואה, וכי יש לקבל את התביעה לאור שקילת מכלול הנסיבות ובפרט – "העובדה שהתובעת עבדה כל חייה עד אשר הפסיקה לעבוד בשל מצבה הרפואי, את התביעות שהגישה לנכות רפואית סמוך למועד סיום עבודתה ואת הנכות הרפואית שנקבעה לה - אנו סבורים שאין מקום להפלות בין התובעת לבין גברים או לבין נשים לא נשואות רק בשל היותה אשה נשואה ועל כן אנו מקבלים את התביעה, וקובעים שעל המל"ל לבחון את תביעתה של התובעת לגמלת נכות כללית כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית." הערעור טיעוני הצדדים במסגרת ערעורו טוען המוסד כי בית הדין האזורי שגה בפסק דינו עת סיווג את המשיבה לצורך זכויותיה לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי כמשתכרת ולא כעקרת בית.

נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה התקיים הרצף הדרוש ויש לקבוע את מעמדה הביטוחי של המשיבה לפי מעמדה במועד הגשת תביעתה הראשונה בגין אותו ליקוי בשנת 2011, ליקוי בגינו נאלצה לצאת משוק העבודה.

סוף דבר - דעתי היא כי דין הערעור להידחות ועל המוסד לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 7,500 ₪.

סוף דבר על דעת רוב חברי המותב: הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט מיכאל שפיצר, נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים ונציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ – דין הערעור להידחות ועל המוסד לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 7,500 ₪.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב ב"ל 11039-04-20 19 אפריל 2022 לפני: כב' השופטת שרון אלקיים נציג ציבור (עובדים) מר שמואל קליין נציג ציבור (מעסיקים) מר חיים אפל התובע אלחג' אידריס אדם איבראהים ע"י ב"כ: עו"ד תומר מור חי הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד שירה צמיר פסק דין

לפנינו ערעור על החלטת הנתבע, לדחות את תביעתו של התובע, לתשלום דמי פגיעה בגין תאונת עבודה שארעה לטענתו ביום 31.5.18, מן הטעם שלא הוכח כי נגרם ארוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו, בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

לאחר המקרה המדובר נותק הקשר בינו לבין החברה.

שעה שארוע התאונה לא נסתר, הרי שיש להכיר בארוע זה כתאונת עבודה וליתן לתובע את זכויותיו בהתאם לכך.

] הלכה פסוקה היא, שבהוכחת ארוע, יש לייחס משקל רב לרישומים רפואיים.

] "תלונה של כאבי גב 3 ימים. כאב פיתאומי, לאחר הרמת משקולת. שולל כאבי בטן, נימול באגן, ברגליים או איבוד שליטה על סוגרים". בביקורו השני של התובע ב'טרם', כשלושה שבועות לאחר מכן ב-17.6.18 טען התובע לפני רופאיו שחש כאב בעקבות הרמת משא בעבודה, בעקבות זאת הפסיק לעבוד, ללא ציון פרק הזמן של הפסקת העבודה.

...

] לאור האמור, שוכנענו כי התובע כלל לא התבקש להרים/להזיז משטח של קרמיקה כטענתו ומכאן שהתובע לא הוכיח מתי וכתוצאה מאיזו פעולה, אם בכלל הופיע אצלו הכאב ביום האירוע הנטען.

סיכומו של דבר, עדות התובע לא הייתה מהימנה עלינו הן לעניין עצם קרות ואופן קרות התאונה והן לעניין המשך העבודה לאחריה.

סוף דבר התביעה נדחית.

על כן, דין התביעה להידחות תוך חיוב התובע בהוצאות משפט ושכ''ט עו''ד. ההליך לאחר הגשת כתב ההגנה עתרה הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת המל''ל. בית המשפט נעתר לבקשה וערכאת העירעור צימצמה את הקף בדיקתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט באופן שיתייחס לעמ''ש מותני בלבד.

התגלו קשיים של ממש בטענות התובע כי אילמלא התאונה היה ממשיך את עבודתו ברשות הטבע והגנים אילמלא התאונה; ואף במנותק משאלה זו, וככל שהיה כך, עדיין היתה תביעתו נבלעת בתגמולי המל''ל. הטענה להיעדר רישיון נהיגה בר תוקף בסיכומיה טענה הנתבעת את הטענה שטענה במהלך ניהול התביעה ולפיה רשיון הנהיגה של התובע לא היה בתוקף במועד התאונות נשוא התביעה, כאשר בסיכומיה ייחדה טענה זו לתאונה הראשונה בלבד.

בכל הנוגע לתאונה הראשונה, טען התובע בסעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית כי היא ארעה בשעה 15:30 באיזור הר כמון ביציאה מחניית בית קברות לכיוון כביש 85 עת עצר רכבו לשם מתן זכות קדימה רכב צד ג' פגע ברכבו מאחור.

האמור לעיל מובא בהרחבה וזאת לאור טענתו העיקרית של התובע בסיכומיו כי לשם חישוב יכולת הישתכרותו העתידית יש לראותו כמי שצפוי היה להיות מועסק ברשות עד לגיל פרישה על כל ההטבות הסוציאליות הנילוות לכך, כולל דרגות ואף הגיש חוות דעת אקטוארית ברוח זו. איני סבור כי לאור הרקורד של התובע במקום העבודה, שהוא מקום עבודה צבורי, שכלל עבירות משמעת חמורות על סף הפליליות בכל הנוגע לטוהר המידות תוך שהוא משקר לממונים עליו מספר רב של פעמים ומצהיר כי הדבר לגיטימי, ובגין כך ההמלצה האחרונה של מקום העבודה היתה לפטרו, הוא רשאי להנות מהנחה מפליגה שכזו.

טענה נוספת שהעלה התובע במסגרת התביעה ובסיכומיו והיא כי במסגרת עבודתו סופק לו רכב צמוד אשר לפי הנטען בסעיף 46 לתצהירו "משמש אותי גם למטרות עבודה וגם לניידותי הפרטית." לאור זאת טען התובע בסיכומיו ובחוות הדעת שהגיש כי הוא זכאי לאור אובדן זה של רכב צמוד מטעם עבודתו לפצוי בשיעור של כ – 700,000 ₪ (!).

...

על כן, דין התביעה להדחות תוך חיוב התובע בהוצאות משפט ושכ''ט עו''ד. ההליך לאחר הגשת כתב ההגנה עתרה הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת המל''ל. בית המשפט נעתר לבקשה וערכאת הערעור צמצמה את היקף בדיקתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט באופן שיתייחס לעמ''ש מותני בלבד.

על כן, אני קובע כי הפגיעה ביכולת השתכרותו של התובע היא בשיעור של 32%.

מכפלת סכום זה בשיעור הגריעה מיכולת השתכרותו של התובע בשיעור 32% בצירוף הסכומים של כאב וסבל, עזרה והוצאות כאמור בפסק דין זה מביא לסכום הנופל מתגמולי המל''ל. על כן, אני דוחה את התביעה.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ''ט עו''ד בסך של 20,000 ₪.