ערעור על דחיית תביעת קצבת שאירים לאלמנה ויתומים

] משאין בידינו לקבל את הטענה בכתב התביעה לפיה עבד המנוח בשירות הנתבע בחודש דצמבר 2002 – התביעה לשכר עבודה בגין העסקת המנוח בחודש דצמבר 2002 – נדחית.

בהקשר זה די לומר כי על פי תקנון קרן פנסיה מקפת; שהיא קרן הפנסיה שבמסגרתה היה על הנתבע להסדיר את זכויות הפנסיה של המנוח, שארים הם אלמן, אלמנה, יתום והורה[footnoteRef:10].

] אותם נימוקים של בית הדין הארצי שעל בסיסם סבר בית הדין הארצי שם כי לא די בהצגת תעודות הלידה על מנת להכיר בתובעות 3 ו-4 כשאריו של המנוח (בנותיו) לצורך הקמת הזכות לקיצבת שארים, יפים גם לאי הכרה בתעודות הלידה כבסיס להכרתן של התובעות כשארים, על פי תקנון קרן הפנסיה.

העירעור על פסק הדין הוא בזכות, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין למבקש.

...

בנסיבות הללו מקובלת עלינו עמדת הנתבע האומרת כי בנסיבות הללו שבהן סיבת המוות לא הובהרה התובעות לא הוכיחו את טענתן לפיה אילו אכן השכיל לבטח את המנוח לאורך תקופת הקשר[footnoteRef:15], היו הן זכאיות בעקבות פטירתו לקצבת שארים.

מהמקובץ עולה כי התובעות נכשלו בכימות הזנק שנגרם להן לטענתן כתוצאה מאי הסדרת זכויות הפנסיה של המנוח.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, תביעת התובעות למעט התביעה לדמי פדיון חופשה כאמור בסעיף 17 – על כל חלקיה נדחית.

התובעת ערערה על החלטת הנתבעת ולאחר ניהול הליך ארוך בפני מותב בראשות כב' הנשיא קוגן בב"ל 27859-08-14 שדחה את התביעה וערעור לבית הדין הארצי בעב"ל 25651-11-15 הוכרה זכאות התובעת לקבלת קצבת שאירים.

בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית דין ארצי על הקשר הבל ינתק בין מימוש תכלית חוק הביטוח הלאומי שהנו ביטוח סוצאלי שנועד להבטיח תשלום גמלאות על יסוד הקריטריונים שנקבעו בחוק לבין גביית דמי ביטוח וכפי נפסק: "חוק הביטוח הלאומי הוא החוק הסוצאלי העקרי בתחיקתנו; תכליתו – 'חלוקת הגמלאות לסוגיהן על פי קריטריונים סוצאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה, הזקן, הילד, המובטל, היולדת, היתום והאלמנה. אותה חלוקה… לא תוכל להעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים. הגבייה והחלוקה קשורות קשר בל יינתק זאת בזאת, כצבת בצבת עשויה למילוי תכליתו הסוציאלית של החוק. באין גבייה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית החוק'

שנית, המנוח עצמו לא ערער על החלטת הנתבע לדחות את תביעתו לקיצבת אזרח ותיק עקב חוב דמי ביטוח ואף לא ערער על קיומו של החוב וגובהו.

...

המסקנה כי סעיף 366(א) לחוק חל על "הגמלה", ללא הבחנה אם הזכאי לגמלה הוא האדם החב את דמי הביטוח או אחר, נתמכת גם בהוראת סעיף 366(ב) לחוק, הקובעת סייג לתחולת הוראת סעיף 366(א) לחוק על הטבות וגמלאות מסוימות.

הסייג לשלילת גמלת נפגעי עבודה שנקבע בסעיף 366(ב)(3) נגזר מזהות החייב בתשלום דמי ביטוח - המבוטח או גורם אחר, ולא מזהות הזכאי לגמלה – המבוטח החייב בתשלום דמי ביטוח או התלויים בו. סיכומו של דבר: על פי הוראת סעיף 366(א) לחוק שלילת הגמלה אינה מוגבלת לנסיבות שבהן הזכאי לגמלה הוא האדם החב את חוב דמי הביטוח.

על יסוד כל האמור, משעה שלמנוח לא השתלמה קצבת אזרח ותיק וזאת לנוכח שלילתה עקב חוב בדמי ביטוח - אין מנוס מדחיית התביעה למענק פטירה.

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה חיפה (השופטת מיכל פריימן ונציגי הציבור מר **** אמזלג ומר ליאור לוין; ב"ל 5686-04-20), אשר קבע כי יש לסווג את הכנסתה של המערערת מקרן הפנסיה בגין קצבת שארים כקצבה לפי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן – הפקודה), דהיינו כהכנסה שלא ממשלח יד או עבודה, ומשכך דחה את תביעתה של המערערת ואישר את ניכוי ההכנסה בהתאם להוראות סעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק).

ההליך בבית הדין האיזורי כנגד החלטת המשיב הגישה המערערת תביעה לבית הדין האיזורי, במסגרתה טענה כי לא קיבלה ממבטחים קצבה בחלק ניכר מתקופת החוב וכי מבחינה משפטית אסור לקזז מלכתחילה סוג זה של גמלה, שכן מדובר בגימלת יתום תלוי.

בפסק הדין צוין כי בית הדין הארצי דן בעיניין דומה של אלמנה ששולמה לה קצבת שאירים מהמעסיק של בעלה המנוח נוסף לתשלום קצבת נכות כללית, ונקבע בו כי קצבה ממעסיק לשעבר או מקרן פנסיה אינה מהוה הכנסה לפי סעיף 2(1) או סעיף 2(2) לפקודה אלא לפי סעיף 2(5) ולפיכך יש לנכותה מקיצבת הנכות [דב"ע (ארצי) מא/0-151 המוסד לביטוח לאומי – שושנה דחבש (23.3.82)].

...

כאמור, לא מצאנו טעם להבחין בין סיווג התגמול לפי חוק התגמולים כהכנסה לפי סעיף 2(5) לפקודה לצורכי חוק הבטחת הכנסה בין סיווג תגמול זה לצורכי קצבת הנכות".

עוד התייחס פסק הדין בעניין עיסא לקביעת בית דין זה בעב"ל (ארצי) 15964-01-14 זנגריה – המוסד לביטוח לאומי (5.3.2015) (להלן – עניין זנגריה), שם אישר בית הדין הארצי את קביעתו של בית הדין האזורי מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 כדלהלן: "נדחו טענות המערערים לעניין מהות התגמול המשולם לפי חוק נפגעי פעולות איבה התש"ל-1970 (להלן: החוק) [...] התגמול החודשי המשולם הינו בגדר קצבה שהינה בגדר הכנסה על פי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה ועל פי סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980". וכפי שקבע בית הדין בעניין זנגריה: "סע' 3(א) לפקודת מס הכנסה [...] קובע כי סכום שהגיע לידי אדם על פי ביטוח מפני הפסד רווחים או על פי ביטוח מפני אבדן כושר עבודה, יבוא בחשבון לקביעת רווחיו או הכנסתו". לבסוף, קבע בית דין זה בעניין עיסא כדלהלן: "סיווגה של הכנסה כקצבה המשולמת על ידי קרן הפנסיה בגין אובדן כושר עבודה אינו חידוש בבחינת ההלכה הפסוקה (ראו עניין צדקה ומילוא לעיל) ולא מצאנו כי יש מקום לשנותה. בית הדין האזורי ניתח נכונה את הוראות חוק הביטוח הלאומי ואת פקודת מס הכנסה, ועל פי פסיקתו של בית הדין הארצי הגיע למסקנה המשפטית הנכונה ואין לנו אלא לאשר אותה." בית הדין ער לנסיבותיה של המערערת, אולם המצב החוקי הנתון לא מאפשר להכיר בקצבה המשולמת ממבטחים כתשלום שאינו הכנסה לפי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה לעניין חישוב קצבת הנכות ותוספת התלויים המשולמת למערערת על ידי המוסד.

סוף דבר - הערעור נדחה.

בהליך זה משיגה התובעת, גב' רנדה חטיב, על החלטת פקידת התביעות מיום 28.5.17, על פיה נדחתה תביעתה לקיצבת שאירים לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, עקב פטירת בעלה, עמאד אלדין אל חטיב ז"ל (להלן: "המנוח"), ביום 5.5.17.

" בפסקי דין רבים, עמד בית הדין הארצי לעבודה על הקשר בל ינתק בין מימוש תכליות חוק הביטוח הלאומי- ביטוח סוצאלי שנועד להבטיח תשלום גמלאות על יסוד קריטריונים שנקבעו בחוק לבין -גביית דמי ביטוח (עב"ל (ארצי) 43967-01-16 ויויאן סוידאן- המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 24.9.19 ופורסם בנבו): "חוק הביטוח הלאומי הוא החוק הסוצאלי העקרי בתחיקתנו; תכליתו – 'חלוקת הגמלאות לסוגיהן על פי קריטריונים סוצאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה,  הזקן, הילד, המובטל, היולדת, היתום והאלמנה. אותה חלוקה… לא תוכל להעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים. הגבייה והחלוקה קשורות קשר בל יינתק זאת בזאת, כצבת בצבת עשויה למילוי תכליתו הסוציאלית של החוק. באין גבייה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית החוק' (דב"ע נז/150-0  מוזס – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] פד"ע לב עמ' 102, 117-116). לקיום אותה התכלית הוטלה חובת הרישום על המבוטח העצמאי. על מנת שיהא אפשר לחייבו כאמור, בתשלום דמי ביטוח וזאת ללא קשר לשאלה האם הוא יהנה מגמלה כלשהיא על פי החוק. זה טיבו של הביטוח  הסוצאלי להבדיל מן הביטוח האישי, ולפיו – 'דמי הביטוח משולמים על בסיס סיוע הדדי בין המבוטחים והבטחת גימלה מדור לדור'  (דב"ע תש"ן/22 – 0 המוסד לביטוח לאומי – גליק [פורסם בנבו] פד"ע כב 161, 167)".   בית הדין אינו מקבל את טענת התובעת לפיה מדברי ההסבר להצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס. 6) (ביטוח עקרת בית לעת זקנה), התשנ"ו-1995 (הצ"ח 2433 מיום 23.10.95), עולה כי גבר הוא מבוטח לעניין קצבת שאירים, בין אם הוא עובד ובין אם אינו עובד.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין.

...

במחלוקת זו בית הדין סבור שיש טעם רב בטענות התובעת, לפיהן ניתן לראות במועד 28.8.16, ולמצער – ביום 15.9.16, כ"יום מתן האשרה", וזאת בשים לב לפסיקה שחזרה ואישרה את חוקתיות הוראת השעה, תיקוניה והארכותיה, חרף פגיעתה בזכות לחיי משפחה ולשוויון, על יסוד נימוקים בטחוניים, כמפורט בין היתר, בפסק דין מיום 18.10.17 שניתן בעתירות המאוחדות שהעתירה בבג"צ 813/14 נמנית עמן, ובפסיקה שנסקרה בו. בפסק דין זה, נתנה כב' הנשיאה נאור את חוות הדעת המרכזית, לה הצטרף כב' השופט עמית, תוך שהעיר ש"בהינתן שהתוצאה בשני פסקי דין אלה הייתה על חודו של קול, ובהינתן חלוף הזמן, אני סבור כי ריכוך הוראת השעה הוא צו השעה".

אשר על כן, אין מנוס מדחיית התביעה בשל כך שהמנוח, גם אם היה תושב ישראל בעת פטירתו, לא צבר תקופת אכשרה לגמלת שאירים.

סוף דבר התביעה נדחית.

בעניינינו הנתבעת 1 זכאית לקבל קצבת שארים ולכן עונה להגדרה "עמית". "שאיר" לפי ס' 1 לתקנון קרן הפנסיה הינו אלמן, יתום והורה.

התובעת טוענת בסיכומיה כי הנתבעת 1 זכאית לפנסיה במעמד של "אלמנת עמית לא פעיל", כי חובת התשלום לנתבעת 1 אינה תלויה בכך שתוכרז שאירה וכי על פי התקנון במצב בו נדחית תביעת שאירים, זכאית הנתבעת 1 לתשלומי פנסיה.

המשיבים, בבקשתם למחיקת התובענה על הסף, טענו בין היתר כי המערערת נתפסה לכלל טעות בכל הנוגע לשאלת תחולתו של סעיף 147 לחוק, וכי לסעיף זה מוציא באופן גורף את כל הכספים המופקדים בקופת גמל מגדר עזבון וזכות המוטבים בהסדרי גמל וביטוחי חיים בזכות "משוריינת" שכפופה אך לשינויים של המוטב עצמו וגוברת על זכותם של נושי העזבון ואפילו על זכותו של נושה שהטיל עיקול על כספי הקופה.

...

תחילה, מצאנו כי כספי קופת הגמל לתגמולים אינם באים בגדר עיזבון המנוח, וזאת עפ"י סעיף 147 לחוק הירושה.

מסקנה זו מתבקשת כאמור גם מתכליתו של הסעיף, היא התכלית הסוציאלית.

סוף דבר: אשר על כן ובהינתן כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן: הנתבעת 1 הנה שאירה של המנוח ונוכח מעמדה זה, הנה זכאית לקבלת הכספים (בהתאם לדרישה כפי שמנחה התקנון) ולעשות בהם כחפצה, בין השאר היא רשאית להעביר את הכספים לסגירת חובות כפי שהיא מצהירה.