במהלך השנים 2003- 2005 ייצג הנתבע מס' 1 את התובעות בתביעת פיצויים, שהוגשה בגין מות בעלה של התובעת 1 ואביה של התובעת, מר נידאל אלקרינאוי (להלן: "המנוח"), בתאונת דרכים.
ביחס למרים נקבע כי לסילוק כל תביעותיה "בין כתלויה ובין כיורשת ובין בגין חלקה בעזבון המנוח..." ישולם לה סך כולל של 32,870 ₪, מעבר לסכומים שהתקבלו מן המוסד לביטוח לאומי, וביחס לרולה נקבע כי ישולם לה סך כולל של 80,0000 ₪, כאשר גם ביחס אליה נקבע כי הפצוי הוא "בין כתלויה ובין כיורשת".
בפסק הדין קבע בית המשפט כי תביעת עיזבון המנוח נדחית, נתן תוקף להסכם הפשרה כאמור, וכן נתן הוראות ביחס להשקעת הפצוי המגיע לרולה, שהייתה קטינה באותה עת, באופן שהפיצוי המגיע לה יופקד בתוכנית חסכון על שמה, שתשוחרר רק עם הגיעה לגיל 18.
אמנם, על פניו החלטת הרשם אינה עולה בקנה אחד עם הסכם הפשרה ועם פסק הדין, שכן ראש ההוצל"פ בהחלטתו היתייחס רק לעזבון המנוח לתובע בתביעת הפיצויים ולא נתן כל ביטוי לכך שהתובעות אף הן היו צד בתביעת הפיצויים, ואף זכו לפצוי גם מכח היותן תלויות, אולם בעת שנבחנת השאלה האם התרשל הנתבע בכך שחבר שלא להגיש ערעור על החלטת הראש ההוצל"פ ובשים לב לפרשנותו האפשרית של הסכם הפשרה כפי שציינתי, לא מצאתי כי התובעות ביססו די הצורך את המסקנה שאכן התרשל הנתבע.
...
משנדחתה התביעה ככל שהיא מתייחסת למרים – אני מחייב את מרים לשלם לנתבע את הוצאות ההליך בסך של 20,000 ₪.
משהתקבלה התביעה בעניינה של רולה, אך מאידך לאור העובדה שזו התקבלה בחלקה הקטן בלבד, אני מחייב את הנתבע לשלם לרולה את הוצאותיה ושכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 10,000 ₪.
בהתאם לאמור לעיל, הנתבע ישלם לקרנית הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל ש 8,000 ₪.
