בעקבות כך פנה המערער למרפאת הבסיס, ובהמשך פנה לבית חולים הדסה עין כרם, שם אובחנה פגיעה בכתף ימין, אשר באה לידי ביטוי בקרע בשריר.
המערער הגיש תביעה להכרת זכות מכוח חוק הנכים בגין הפגיעה בכתף, אך תביעתו נדחתה בהחלטת המשיב מיום 10.12.20, בנימוק הבא: "החבלה בכתף ימין מיום 31/08/2016 (צ"ל 30.8.16) לא ארעה עקב השרות, כמשמעו בסעיף 1 לחוק. החבלה ארעה בזמנך הפנוי ללא קשר לתנאי השרות".
על החלטה זו מונח העירעור שלפנינו.
אין חולק שהמערער נפגע במהלך שרותו הסדיר, עת היה בבסיס צבאי בו נידרש להיות במסגרת שרותו, וכי פגיעתו אירעה לאחר שהלך לחדר הכושר שבבסיס, אשר היה פתוח, עת ניסה המערער לדחוק משקל של 90 ק"ג במסגרת תרגיל כוח.
...
השאלה העומדת להכרעתנו היא, האם חבלה שנגרמה למערער במהלך אימון בחדר כושר בבסיס בו הוא שירת בשירות סדיר, מהווה חבלה שנגרמה עקב השירות, לצורך בחינת זכאותו מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (להלן – "חוק הנכים")?
נקדים תוצאה להנמקה ונציין כי אנו סבורים שיש להשיב על שאלה זו בחיוב.
אנו סבורים כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש לקבוע קשר סיבתי משפטי בין הפעולה שהובילה לחבלה, לבין השירות הצבאי.
לא מצאנו בטיעון זה כדי לשלול בנסיבות המקרה את זכאותו של המערער.
בנסיבות שכאלה, קשה להלום מסקנה לפיה הפעולה אותה ביצע המערער עת נפגע ארעה במסגרת "פנאי", לפחות לא במובן השולל זכות מכוח חוק הנכים.
סוף דבר
על יסוד האמור לעיל אנו סבורים שמן הדין לקבל את הערעור, ולקבוע כי החבלה בכתף ימין, שארעה למערער ביום 30.8.16, מהווה חבלה שנגרמה עקב השירות, ומשכך היא מקנה למערער זכות מכוח חוק הנכים.