ב-ע"פ 2247/10 שלום ימיני נגד מדינת ישראל, קבע בית המשפט העליון לעניין זה כהאי לישנא:
"רבות נאמר על נגע תאונות הדרכים, ההולך ופושה וקוטל בנו ללא רחם וללא הבחנה, ואשר בעטיו נגבה מחיר דמים נורא, אם בהרוגים, אם בחבולים בגופם ובפצועים בנפשם, ואם בדאבת יקיריהם. רבות נאמר, דומה כי מעט מדי נעשה, ומדי שנה בשנה מקפדים מאות אנשים את חייהם ואלפים רבים נפצעים. מערכת המשפט נתקלת בהרוגים ובפצועים של תאונות דרכים הן בתחום הפלילי והן בתחום האזרחי, ומדי שנה מוגשות בבתי המשפט לערכאותיהם השונות אלפי תביעות על ניזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים. מקומו של בית המשפט במלחמת החורמה נגד תופעה קשה זו לא נפקד, ועליו להמשיך להירתם ולהרים תרומתו למען מאבק עיקש זה, בין היתר באמצעות הדאגה לענישה הולמת, אשר תסייע להגברת המודעות בדבר המחיר הכרוך בהפרת כללי היתנהגות על הכביש".
טווח הענישה בתאונות שתוצאתן גרימת חבלה חמורה הנו פועל יוצא של חומרת הרשלנות, כמו גם חומרת הפגיעות שנגרמו והשלכותיהן על חיי הנפגעים.
ברע"פ 2564/12 קרני נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] (16.08.12), קבע ביהמ"ש:
" לענישה ההולמת תפקיד חשוב לא רק במקרים בהם גורמות תאונות הדרכים לקורבנות בנפש, אלא במקרים בהם נגרמות חבלות ופציעות, ובפרט כאשר חבלות ופציעות אלו חמורות הן".
ברע"פ 3764/05 ורד בן זויה נ' מדינת ישראל הנ"ל, נדחתה בקשת רשות ערעור של נאשמת, חיילת ללא עבר תעבורתי או פלילי, שנגזרו עליה 6 חודשי מאסר בעבודות שירות ו- 5 שנות פסילה, בנסיבות של גרם חבלה של ממש לילד בן 6, הולך רגל במעבר חצייה.
בעפ"ת 33756-02-13 אמין טאהא נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] (07.03.13), נדחה ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש לתעבורה בתל אביב, אשר השית עונש של מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים ופסילת רישיון הנהיגה למשך 7 שנים, על נאשם שפגע פגיעה קשה מאוד בהולכת רגל במעבר חצייה.
...
אקדים ואומר, כי בסיכומו של דבר, אני מוצא שאין מקום לגזור על הנאשם עונש מאסר לריצוי בפועל ולכן אגזור את עונשו ברף הנמוך בתוך מתחם הענישה שקבעתי.
בהתחשב בעמדתה ההגונה של המאשימה שמראש לא עתרה למאסר בפועל אלא למאסר בעבודות שירות בלבד, בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של הנאשם, בעובדה כי נחבל בעצמו "חבלות של ממש" ובמידה רבה קיבל בכך את עונשו "מידי שמיים", בהתחשב בעובדה כי עיקר החבלות נגרמו לבת זוגו של הנאשם, ובהתחשב בעיקר בדבריה בבית המשפט, מצאתי לגזור את עונשו של הנאשם כפי שיובא לעיל.
מצאתי כי צו של"צ אינו ראוי בעניין זה, ואני דוחה בכך את עתירת ההגנה לקבוע עונש מחוץ למתחם הענישה המקובל, ולהסתפק בצו של"צ.
לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, לאחר ששקלתי מחד את האינטרס הציבורי במניעת תאונות דרכים, נתתי דעתי לתוצאות הקשות של התאונה, ומאידך התרשמתי מנסיבותיו של הנאשם ומעמדת בת זוגו הנפגעת העיקרית בתאונה, ועל רקע עברו התעבורתי, אגזור את העונשים ההולמים לנאשם לדעתי במקרה זה, כמפורט להלן.