נתבעת שכנגד 3 לא היתה צד להליכים בתביעת פריצקר, אינה צד להליך העקרי ותביעה נגדה בסוגיית הפרת זכות המצרנות בהסכמים הפרטניים, דינה להדחות בשל היתיישנות.
לפיכך, התביעה לשיפוי בגין ההוצאות ושכר הטירחה מהנתבעים, הנה בבחינת ערעור על פס"ד פריצקר ואני דוחה אותה.
בהמשך להחלטתי מיום 03.12.18 בבקשה לדחיה על הסף, לאחר שבחנתי טיעוני הצדדים, המסכת החוזית והשתלשלות האירועים ולאחר שקבעתי את העובדות הרלבנטיות להתנהלות לאורך השנים בין הצדדים, עולה כי גם לגירסת הנתבעים שכנגד, הטענות המועלות בתביעה ובתביעה שכנגד הנן שלובות וקשורות האחת בשניה.
...
בנסיבות אלו אני דוחה את התביעה בגין ראש נזק זה.
סוף דבר
התוצאה היא איפוא שקבלתי את התביעה העיקרית בחלקה וחייבתי את הנתבעים להשיב לתובעים סך של 153,884 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 05.10.08, בערכם להיום הינם סך של 198,600 ₪.
אני קובעת כי היה על התובעים שכנגד לגלות מסמכים אלו מייד ובסמוך להגשתם ללשכת ההוצל"פ, (6.7.2017) כך היה נחסך זמנם של הצדדים ושל ביהמ"ש בהתדיינות ובעיסוק בטענות סרק שהתבררו כלא נכונות בעליל.
סופו של דבר, לאור התנהלותם של הצדדים – מחד, הכבדה ניכרת ובלתי מוצדקת על ניהולו של ההליך, על פני למעלה מ-7 שנים ומאידך, אי גילויו של מידע אשר היה על התובעים שכנגד לגלות ולהציג, החלטתי שלא לפסוק למי מהצדדים שכ"ט עו"ד וכי בנסיבות אלו כל צד ישא בהוצאותיו.
