ערעור על דחיית תביעת מענק שארים לפי חוק הביטוח הלאומי

לפנינו תביעה למענק פטירה מוגדל לתובעת שהיא אלמנתו של המנוח אבנר אבנרי ז"ל, זאת לפי ס' 310(ג) ו-(ד) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995 ("החוק").

בעיניין שגיב[footnoteRef:13] נדחתה הטענה שהנתבע מנוע מלהכחיש קיום יחסי עובד מעביד תוך שנפסק כי גם לו הייתה מניעות אין בכך כדי להצמיח זכויות לפי חוק הביטוח הלאומי מקום שאינן קיימות.

הטענה לפיה יש לראות הכנסות מחסכון כהכנסה לפי ס' 2 לפקודה אינה מתיישבת עם עניין גרינשפן[footnoteRef:17] שם הבהיר הנתבע מדוע אין לראות בחסכונות כשייכים לס' 2 לפקודה, כאשר ניסיון הנתבע לערער על קביעה זו בבית הדין הארצי ניכשל[footnoteRef:18].

הנתבע החליט ללא כל ביסוס הנראה לעין כי יש לקחת את שני הסכומים הנ"ל והחליט כי הסכום של 500,000 ₪ הנו תוצאה של רווח הון בשיעור של 180,000 ₪ על הסכום של 319,886 שקיים בעו"ש. דיון והכרעה סעיף 310 קובע זכאות למענק לקרובי משפחתו של נכה שנפטר: (א) (1) נפטר אדם שהיתה משתלמת לו קצבת אזרח ותיק, קצבת שאירים, קצבה לפי פרקים ה', י"ג או י"ג1 בשל נכות שדרגתה 50% לפחות, קצבת תלויים לפי פרקים ה', י"ג או י"ג1 או קצבת נכות לפי פרק ט', או הענקה לפי פרק י"ז הנתנת במקום הקיצבאות האמורות (בסעיף קטן זה – המנוח), ישולם למי שהיה בן זוגו בשעת מותו, ובאין בן זוג - לילדו כהגדרתו בסעיף 238, מענק בסכום השווה לסכום הבסיסי; .

...

באשר לטענות הנתבע לעניין תכלית ס' 310 - נציין כי אנו סבורים שכאשר ס' 310(ג) קובע במפורש מהם התנאים בהתקיימם יהיו קרובי משפחתו של נכה שנפטר (האלמנה במקרה שלפנינו) זכאים למענק המוגדל, תנאים בהם עומדת התובעת כפי שפורט לעיל, איננו סבורים כי טענות כגון שחסכונות ופיקדונות התובעת עומדים לרשותה כהון נזיל בכל עת, מצדיקות את שלילת זכאות התובעת למענק.

על כן לנוכח ההלכה לעיל ומשהתובעת לא הפנתה למקור חוקי לפיו יש לשלם לה ריבית, תביעתה לפסיקת הוצאות בגובה הריבית, נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

עם נשואי העותר בשנית בשנת 2014, הופסק התשלום לעותר בהתאם להוראת סעיף 28(א)(1) להסכם הפנסיה, הקובעת כי הזכאות לקיצבת שאירים מוענקת "לבן זוג, כל עוד לא נישא". עם זאת, שולם לעותר בעקבות נישואיו מענק בשיעור 36 קיצבאות, בהתאם להוראות סעיף 31 להסכם הפנסיה.

בהקשר זה מתבסס העותר על סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, שלפיו פטירת בן זוג מקימה לבן הזוג הנותר זכות לאיזון משאבים ב"כלל נכסי בני הזוג" אשר כוללים בתוכם, לפי סעיף 5(ג) לחוק האמור, גם "זכויות עתידיות לפנסיה". בית הדין האיזורי דחה את התביעה.

הלכה ידועה היא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו מצומצמת אך למקרים חריגים שבהם נתגלתה בפסק הדין טעות מהותית בעיניין משפטי בעל חשיבות עקרונית כללית, וכאשר ההתערבות נחוצה משקולי צדק (ראו למשל: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 4193/04 גרטנר-גודשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקות 13-12 (20.6.2010)).

ואולם, בהסכם הפנסיה בעניינינו, המבוסס על חוק הגימלאות, נקבעה במפורש נורמה שונה – שאף תואמת לנורמה המקובלת החלה לגבי קיצבאות שאירים ותלויים המשולמות לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (ראו: בג"ץ 5492/07 בוארון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד סד(2) 166, פסקה 17 (2010)).

...

לאחר שעיינו בעתירה, בנספחיה ובתגובה לה, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות באין עילה.

לסיכום, לא מצאנו כי נפלה בפסקי הדין טעות משפטית מהותית המצדיקה את התערבותנו בהתאם לאמות המידה הנדרשות, ומשכך דין העתירה להידחות בהיעדר עילה.

חגית בסל , אלמנתו/ זוגתו/ גרושתו של המנוח פנתה לתובעת לקבלת קצבת שארים ומענק לימודים והוכרה כידועה בציבור ע"י המל"ל לאחר חקירות אותן ערך.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, על נימוקיה, בכתבי הטענות בתגובותיהם הרבות של הצדדים, ולא בלי היתלבטות, הגעתי להכרעה כי דין הבקשה לזימון העדים המבוקשים, הגב' דפנה קורן ומר משה קופרשטיין להדחות, ולהלן נימוקי: התביעה שבכותרת עניינה הסכם שנערך בין התובע לבין חברות הביטוח לפיו התחייבו חברות הביטוח לפצות את התובע באותם מקרים בהם הם אחראים לפצות נפגעים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וכאשר חברת הביטוח אף עשויה לפצות את התובע מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

בשים לב כי התביעה מבוססת על ההסכם בין הצדדים ובשים לב להוראות ההסכם בין הצדדים והיות ומטרת ההסכם היתה לחסוך בהתדיינות משפטית, השאלה הניצבת לפתחו של בית המשפט, הנה האם הוכח או יוכח בפני ביהמ"ש כי ההסכם חל הצדדים, כי התובע פעל לתשלום קצבת שאירים לגב' באסל והאם לנתבעת ישנה הגנה מכוח ההסכם שלא לשלם את הפצוי בהתאם להסכם.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב כי התביעה של התובע הנה מכוח הסכם בין הצדדים ובשים לב כי בית משפט שבכותרת אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות המוסד לביטוח לאומי, ובשים לב כי הנתבעת יכולה להיתגונן בפני התביעה בהתאם להוראות ההסכם, ותחולתו על הצדדים והמקרה, אין מנוס ואני מורה על דחיית הבקשה לזימון העדים, כמבוקש ע"י הנתבעת.

...

התובע מתנגד לבקשה, ולטענתו דין הבקשה להידחות הן בשל ההסכם ארוך השנים והן בשל חזקת התקינות המנהלית העומדת למל"ל ואשר מטרתה בדיוק למנוע הליכים מסוג זה בו כל פלוני יוכל להטריד את המל"ל ולטעון כנגד נימוקיו.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, על נימוקיה, בכתבי הטענות בתגובותיהם הרבות של הצדדים, ולא בלי התלבטות, הגעתי להכרעה כי דין הבקשה לזימון העדים המבוקשים, הגב' דפנה קורן ומר משה קופרשטיין להידחות, ולהלן נימוקי: התביעה שבכותרת עניינה הסכם שנערך בין התובע לבין חברות הביטוח לפיו התחייבו חברות הביטוח לפצות את התובע באותם מקרים בהם הם אחראים לפצות נפגעים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וכאשר חברת הביטוח אף עשויה לפצות את התובע מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב כי התביעה של התובע הינה מכוח הסכם בין הצדדים ובשים לב כי בית משפט שבכותרת אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות המוסד לביטוח לאומי, ובשים לב כי הנתבעת יכולה להתגונן בפני התביעה בהתאם להוראות ההסכם, ותחולתו על הצדדים והמקרה, אין מנוס ואני מורה על דחיית הבקשה לזימון העדים, כמבוקש ע"י הנתבעת.

התובעת ערערה על החלטת הנתבעת ולאחר ניהול הליך ארוך בפני מותב בראשות כב' הנשיא קוגן בב"ל 27859-08-14 שדחה את התביעה וערעור לבית הדין הארצי בעב"ל 25651-11-15 הוכרה זכאות התובעת לקבלת קצבת שאירים.

כאמור, התביעה למענק פטירה נדחתה על ידי הנתבע כבר ביום 10.8.2014 בנימוק ולפיו המנוח לא היה זכאי לקיצבה מביטוח לאומי ולכן אין מענק פטירה מכוחו.

תמצית טענות הצדדים לטענת התובעת, לפי סעיף 310 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), אין חובה או התניה לתשלום קצבה בפועל לנפטר ודי בכך שקיימת זכאות עקרונית לקבלת אחת מהקצבאות המאוזכרות בסעיף.

שנית, המנוח עצמו לא ערער על החלטת הנתבע לדחות את תביעתו לקיצבת אזרח ותיק עקב חוב דמי ביטוח ואף לא ערער על קיומו של החוב וגובהו.

...

המסקנה כי סעיף 366(א) לחוק חל על "הגמלה", ללא הבחנה אם הזכאי לגמלה הוא האדם החב את דמי הביטוח או אחר, נתמכת גם בהוראת סעיף 366(ב) לחוק, הקובעת סייג לתחולת הוראת סעיף 366(א) לחוק על הטבות וגמלאות מסוימות.

הסייג לשלילת גמלת נפגעי עבודה שנקבע בסעיף 366(ב)(3) נגזר מזהות החייב בתשלום דמי ביטוח - המבוטח או גורם אחר, ולא מזהות הזכאי לגמלה – המבוטח החייב בתשלום דמי ביטוח או התלויים בו. סיכומו של דבר: על פי הוראת סעיף 366(א) לחוק שלילת הגמלה אינה מוגבלת לנסיבות שבהן הזכאי לגמלה הוא האדם החב את חוב דמי הביטוח.

על יסוד כל האמור, משעה שלמנוח לא השתלמה קצבת אזרח ותיק וזאת לנוכח שלילתה עקב חוב בדמי ביטוח - אין מנוס מדחיית התביעה למענק פטירה.

נוסף על כך, לא ניתן לטעון כי המערער לא היה ער למימצאי הועדה מאחר והוא קיבל מענק חד פעמי בגין שתי התאונות.

דיון והכרעה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 ולהלכה הפסוקה, הבקורת השיפוטית של בתי הדין לעבודה על החלטות הועדות הרפואיות לעררים מוגבלת לשאלות משפטיות בלבד, דוגמאת טעות שבחוק, חריגה מסמכות, הפעלת שיקולים זרים או היתעלמות מהוראה מחייבת (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999).

בעיניין דולאני (עב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי (26.9.17) להלן – עניין דולאני) נפסק, כי מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 נתונה לבית הדין הסמכות העקרונית להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מטעמים מיוחדים שירשמו.

ראשית, פסק הדין אליו הפנה המערער עוסק בשאלת ההתיישנות לגימלת שאירים מהטעם שתביעה זו הוגשה בחלוף שנתיים ועשרה חודשים ממועד דחיית התביעה לגימלת שאירים במכתב המשיב.

...

בהיעדר כל הנמקה שיש בה כדי להצדיק איחור כה ניכר, הרי שאני סבורה כי אין מקום להאריך את המועד להגשת הערעור וזאת נוכח השיקולים השונים שפורטו לעיל ובפרט עיקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים וכן הקושי הכרוך בניהול דיון בערעור המתייחס להחלטת הוועדה אשר ניתנה לפני פרק זמן כה רב. קבלת טענת המערער לפיה אין לנתבע להעלות טענת התיישנות אלא כשיש הצדקה לכך משמעותה ריקון מתוכן את הכלל לפיו על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין.

בנסיבות הללו ונוכח הקושי בלהתחקות אחר החלטת הוועדה ומצבו של המערער בחלוף פרק זמן כה רב ומשלא נמצא כל טעם מיוחד למתן ארכה להגשת הערעור, דין הערעור להידחות בשל האיחור בהגשתו.

כללו של דבר - הערעור נדחה.