ערעור על דחיית תביעת חוב של עובד חברה בפירוק

כללי: לפני ערעור על הכרעת המנהל המיוחד מיום 19.8.2021 בה החליט המנהל המיוחד לדחות את תביעת החוב שהגישה המערערת (שתיקרא להלן גם : "העובדת").

המנהל המיוחד מצביע על כך שצו הפרוק ניתן עוד ביום 8.11.2012 כך שלא ניתן לקבל את טענת המערערת כי החברה שבפרוק חבה בחוב של חברות או מעסיקים שלטענתה באו בנעליה.

המערערת עצמה טוענת לרצף זכויות בין החברה שבפרוק לבין צ.צ. ולכן סבור המוסד לביטוח לאומי כי עליה להגיש תביעת חוב אחת עבור כל תקופת עבודתה בשתי החברות גם יחד כדי לשמר את עקרון שמירת זכויות העובדים בעת חילופי מעבידים.

...

הכל כמפורט בסעיף 9 לפסק דין זה. אינני מקבלת את הרמיזה המקופלת בטענה זו של העובדת, כביכול אצה דרכו של המנהל המיוחד לסלק את בקשתה ללא בדיקה מעמיקה.

מצאתי בהן המלצות כאלה ואחרות לעובדת, כיצד עליה לפעול בהמשך הדרך מול צ.צ. למשל כפי שפירט המוסד לביטוח לאומי או מול מר יוסי טויטו ומר צמח צדיק אליאס שכנגדם היא אוחזת בפסק דין שניתן בתיק הסע"ש. ברם אני סבורה, כי בית המשפט או כל גורם אחר שהוא, שאיננו פרקליטה של העובדת, אינו מוסמך להשיא לה עצות.

סיכום: מן המקובץ לעיל, אני דוחה בזאת את הערעור.

לאחר מתן צו הפרוק לחברה, הגישה מרליס תביעת חוב בגין חוב שעיקרו שכר עבודה ופיצויי פיטורין, וזאת בגין התקופה פברואר 2019 עד יוני 2019.

במרץ 2021, דחתה המנהלת המיוחדת את בקשת המל"ל לעיון חוזר והותירה על כנה את הכרעתה בתביעת החוב של מרליס, לפיה הוכרה מרליס כזכאית לגימלת מל"ל בהיותה עובדת של החברה.

ההליך בבית המשפט המחוזי המל"ל הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על הכרעת החוב.

העירעור היתמקד בקביעת המנהלת המיוחדת כי מרליס הייתה עובדת החברה בפרוק ולא הייתה בעלת שליטה בחברה בפרוק.

...

הכונס הרשמי סבור כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי ולשלם למרליס מחצית מהסכום שאושר לה בשלב זה. המנהלת המיוחדת מצטרפת להצעת הכונס הרשמי.

לפיכך, מקובלת עליי גישתם של הכונס הרשמי ושל המנהלת המיוחדת, אשר מאזנת כראוי בין טענות הצדדים.

הנה כי כן, הבקשה מתקבלת באופן חלקי, כך שהמל"ל ישלם למרליס סכום של מחצית הגמלה לה היא זכאית תוך 30 ימים ממועד מתן החלטה זו, בעוד שתשלום יתרת כספי הגמלה יעוכב עד להכרעה בערעור.

ביום 14.7.2020 דחה המנהל המיוחד הראשון את תביעת החוב של העובדים בהחלטה מפורטת ומנומקת, תוך שצויין בהכרעתו כי הוא רשאי "להציץ מעבר לפרגוד" של פסק הדין מיום 14.11.2017, למרות שזה אישר את תביעתם של העובדים נגד החברה שבפרוק (בהסכמת הצדדים לאותו הליך).

מרגע שתביעת החוב המקורית של העובדים נדחתה על ידי המנהל המיוחד הראשון, ונוכח העובדה שהללו לא השלימו עם תוצאה זו, תרופתם האחת והיחידה היתה להגיש לבית משפט זה ערעור על הכרעת החוב.

...

סיכומו של דבר, בקשתו של המנהל המיוחד השני נדחית.

כפועל יוצא מכך תמו הליכי הפירוק ואני מורה על חיסולה של החברה שבפירוק.

בכל הנוגע לסוגיית ההוצאות, שקלתי אם לא ראוי לחייב את העובדים בהוצאות המשיבה, אך בסופו של דבר באתי לכלל מסקנה כי יש להימנע מכך, שהרי הבקשה שנדחתה לא היתה בקשתם שלהם, אלא בקשתו של המנהל המיוחד השני.

בעיניין השגה על החלטת המל"ל בדבר דחיית תביעותיהם של עובדי החברה מיום 25.7.22 מבוא האם המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") מוסמך שלא להכיר בהכרעת חוב של בעל תפקיד מטעם בית המשפט (מפרק, נאמן או מנהל מיוחד) בקשר לתביעת חוב של עובד שמעבידו מצוי בהליכי פירוק או פשיטת רגל, מבלי לבקש קודם לכן הוראות מתאימות מבית המשפט? על שאלה זו נשיב במסגרת ההחלטה דנן.

דא עקא, נראה כי דוקא סעיף 189(ב) לחוק הביטוח הלאומי הוא הוא הדין הספציפי בנוגע למישור היחסים שבין המפרק, העובד והמל"ל, בעוד שהוראות פקודת החברות ופקודת פשיטת הרגל בדבר סמכותו של המפרק להכריע בתביעות חוב והערעור על הכרעה זו, הן הדין הכללי, באשר אין שם כל היתייחסות למשולש הפרטני של יחסי מפרק-עובד-המל"ל. מכל מקום, אף אם הייתי מוכן להניח כי חוק הביטוח הלאומי הוא הדין הכללי ולא הספציפי בהקשר זה, הרי ששטר ושוברו בצדו, שכן באותו דין כללי יש הוראה ספציפית - סעיף 189(ב) לחוק הביטוח הלאומי - שרק מכוחה יש בכלל תוקף להכרעות חוב של מפרק ביחס למל"ל. כלומר, בהנתן העובדה שסעיף 189(ב) לחוק הביטוח הלאומי הוא המקור הנורמאטיבי שמכוחו נידרש המל"ל לשלם לעובדים גמלה בפרוק או בפשיטת רגל בעקבות דין וחשבון שקבל מאת המפרק, באותה מידה ממש יש ליתן תוקף מלא לסיפא של סעיף 189(ב), הקובעת כי הכרעת המפרק כפופה להחלטתו של פקיד התביעות.

...

היעלה על הדעת ששיקול הדעת של המל"ל בעניינים כאלה רחב הרבה יותר מזה של בית המשפט? מטעמים אלה אין בידי לקבל את התיזה הפרשנית אותה הציג הכנ"ר בעמדתו, לפיה המפרק מוסמך להאריך תביעות חוב עד לתקופה של 12 חודשים ממועד צו הפירוק, ואילו המל"ל מוסמך להאריך מועד להגשת תביעות חוב מעבר לתקופה של 12 חודשים.

יחד עם זאת, השאלה הנשאלת כאן היא לא האם המנהלים המיוחדים פעלו כדין כאשר האריכו את המועד באופן קולקטיבי ושלא על פי החלטה מנומקת בכתב, אלא האם המל"ל היה רשאי לעשות דין לעצמו ולקבוע שתביעות החוב נדחות על הסף מחמת האיחור בהגשתן.

סיכומו של דבר, הואיל והמל"ל לא פנה לבית המשפט בבקשה לבטל את החלטת המנהלים המיוחדים להאריך את המועד להגשת תביעות החוב של המבקשים, אלא סילק אותן על הסף תוך חריגה מסמכותו, יש לבטל את החלטת המל"ל לסילוק על הסף, ולהחזיר את תביעות החוב לשם בדיקתן לגופו של עניין בידי פקיד התביעות.

בבקשתה מגוללת המבקשת את השתלשלות העניינים משלהי שנות התשעים של המאה הקודמת; מתייחסת להליכים משפטיים שונים שננקטו; מזכירה כי תחילה דחה המפרק את תביעת החוב של בנק לאומי, ורק בעקבות הגשת ערעור על החלטתו, במסגרת תיק פש"ר 56484-09-19 שהתנהל בפני מותב זה (להלן: "הליך העירעור על תביעת החוב") הגיעו הצדדים לפשרה שלשיטת המבקשת אינה הולמת את הנסיבות ומובילה לתוצאה לפיה בנק לאומי מקבל כספים שאינו זכאי להם.

הרקע הנידרש הליך הפרוק דנן החל בתביעת חוב מצדם של שני עובדים של החברה בפרוק אשר הגישו תובענה לבית הדין לעבודה וזכו בתביעתם זו. בהמשך, הצטרפו לבקשת הפרוק נושים נוספים, וביום 10.3.2014 מונה עו"ד ארז רייפנברג כמנהל מיוחד לחברה, ומספר ימים לאחר מכן, הוחלף על ידי עו"ד דוד אמסל (להלן: "המפרק").

...

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים; בפרוטוקולים קודמים; בפסק הדין בהליך בעליון; בהליך הערעור על תביעת החוב; מאחר ובית משפט זה היה מעורב בהצעת המתווה ואף פסל אותו בהחלטה מיום 14.12.22 (להלן: "החלטת פסילת המתווה"), החלטה שעליה הוגש הערעור בעליון, קובעת אני כי דין הבקשה להידחות משלל טעמים, לא כל שכן משקלם הצטבר.

לאחר החלטת בית המשפט העליון הגישה המבקשת בקשה לחתום על פסיקתא המורה על העברת המניות על שמה, שכן לטענתה התקיימו לכך התנאים; ביום 5.2.24 התקיים דיון בבקשה, בסיומו ניתנה החלטתי ובתמצית הורתי כי רק עם תשלום מלוא הכספים לנושים ובתנאים שמניתי, תחתם הפסיקתא.

מדברים אלו עולה ברורות כי הכנ"ר סבר שאין לאפשר למחלוקת היחידה שהתעוררה, שהינה בין המבקשת לברכה, כדי ל"חבל" במתווה כולו.

אין כל תרמית או הטעיה או סיבה אחרת המוכרת בדין המצדיקה התערבות בפסק דין זה. ושוב אציין את שאמרתי בדיונים – אם סבורה המבקשת כי עשתה מקח טעות ומשלמת היא מחיר גבוה מדי עבור הנכס, מדוע עומדת היא על קיום המתווה? כיצד אפשר מחד, לעמוד על קיום המתווה ומצד שני לבקש את הפחתת התמורה עבור הוצאתו לפועל? מכל הטעמים הללו, הבקשה נדחית.