ערעור על דחיית תביעת חוב לפיצויים בגין אי הפרשות לפנסיה ופיצויי פיטורין

זכויות סוציאליות שונות: נקבע כי המשיב זכאי להפרשי דמי הבראה בעד 7 השנים שקדמו להגשת התביעה, בסך 16,332 ש"ח; פדיון 42 ימי חופשה בעד שלוש שנות עבודתו האחרונות בצרוף השנה השוטפת, בסך 21,165 ש"ח; תוספת ותק בסך 7,399 ש"ח; פיצוי בגין אי הפרשה מלאה לפנסיה בסך 12,458 ש"ח; וכן פיצוי לפי חוק הגנת השכר בשל ליקויים בתלושי השכר, בסך 15,000 ש"ח. תביעת המבקשת: המבקשת טענה כי עד לראשית שנת 2013 עמד שכרו של המשיב על 5,925 ש"ח, ולכן שגתה כאשר לא חישבה את פצויי הפיטורים לפי שתי תקופות, נוכח שינוי מהותי בגובה השכר והיקפו.

בקשר לכך נטען בהודעת העירעור ובבקשה, בין היתר, כי שגה בית הדין עת דחה את התביעה להחזר פצויי הפיטורים ששולמו ביתר, מאחר שהחישוב היה אמור להעשות לפי שתי תקופות עבודה (האחת בשנים 1993-2010 והשנייה משנת 2011 ועד לסוף עבודתו באוגוסט 2014), ולא לפי השכר האחרון; היה מדובר בעליית שכר חריגה ולא בעליית שכר רגיל בהתאם לקידום הרגיל בעבודה; המבקשת לא חישבה את פצויי הפיטורים לפי שתי התקופות בשל טעות.

אשר לסוגיית השכר והתלושים נטען כי נקבע עובדתית שהכספים ששולמו למשיב על ידי אחיו שלא במסגרת יחסי העבודה בסך של כ- 150,000 ש"ח בתור עזרה משפחתית, אינם מהוים שכר עבודה, ומדובר בעירעור על ממצא עובדתי מובהק; הוא הדין ביחס לטענות כנגד קביעה בדבר תלושי השכר והפיצויים לדוגמא שנפסקו בהקשר זה; גם עיון בכרטסת הנהלת החשבונות מעלה כי ביום 30.9.14 נרשמה פעולת זכות בסך 115,454 ש"ח, כך שיתרת החובה עמדה על 8,097 ש"ח, וכל החובות שנרשמו נזקפים למועדים לאחר מועד סיום העבודה, ודפי היתחשבנות אלה אינם רלוואנטיים לתקופת העבודה וממילא גם לא לזכויות המשיב מכוחן.

...

לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, ולאחר שאיזנתי בין סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

סוף דבר – נוכח כל האמור לעיל, ומשלא מצאתי הצדקה לעיכוב ביצוע, הבקשה נדחית.

התביעה דנא היא תביעה כספית, על סך כולל של 27,091 ₪, בין היתר, בגין החזר נכויים (נכויי ביטוח רפואי, דמי פקדון, נכויי פנסיה וקרן הישתלמות), פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ולקרן הישתלמות, פצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה ודמי חגים.

בנוסף, לטענת הנתבע 5 יש לדחות על הסף את התביעה כנגדו הואיל והמקרה דנא אינו נימנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים הרמת מסך, לא כל שכן הרמת מסך "כפולה", בציינו כי: הנתבע מס' 5, כיהן כדירקטור בנתבעת 1 ואינו בעל מניות בה. החל מ-8/2011 אינו מכהן כמנכ"ל הנתבעת 1, על כן הטענה כי עמד בראשות הנתבעת 1 - במשך השנים בהן הפרה הנתבעת 1 הפרה בוטה של כלל זכויות העובדים ובכלל זה נכתה כספים מן התובע בעבור ביטוח רפואי, פקדון ופנסיה ולא העבירה אותם ליעדם(סעיפים 43 - 52 לכתב התביעה), אינה נכונה.

הנתבע 5 ציין כי הנתבעת 1 הגישה ערעור על החלטת רשות המסים אולם העירעור נמחק בעקבות צו הפרוק הזמני שניתן לה. לחלופין, מבקש הנתבע 5 כי בית הדין יעכב את ההליכים כנגדו עד לתום הליך הפרוק המתנהל בבית המשפט המחוזי.

אולם היות ותלושי השכר שנמסרו לו ערוכים בצורה פיקטיבית - אין ברצונו להגיש תביעת חוב והוא עומד על זכותו להמשיך בהליך המשפטי כנגד הנתבע 5.

...

לאחר שעיינתי בבקשה לסילוק על הסף של התביעה כנגד הנתבע מס' 5 ולחלופין לעיכוב ההליכים כנגדו, וכן עיינתי בתגובת התובע ובתשובה לה, הגעתי לכלל החלטה כדלקמן: רקע לבקשה ביום 14.5.2018 הוגש בתיק דנא כתב תביעה מתוקן (להלן: "כתב התביעה").

משכך, עלינו להידרש לסוגיה הבאה: האם יש לעכב את ההליכים כנגד הנתבע 5 מפאת הליכי הפירוק אליהם נקלעה הנתבעת 1 ? בהתאם לפסק הדין בע"ע (ארצי) 9912-04-14 אולגה פטרמן נ' רימדן בע"מ (פורסם במאגרים האלקטרוניים) (29.9.2016) (להלן: "פסק הדין בעניין פטרמן"), נקבע כי לא בכל מקרה שבו ניתן צו פירוק כנגד החברה התוצאה היא עיכוב ההליכים או מחיקת התביעה כנגד בעלי המניות בעילת הרמת מסך.

סוף דבר - הבקשה לסילוק על הסף של התביעה כנגד הנתבע 5 - נדחית.

גם אם היינו מקבלים את טענתה כי חתמה על החוזה רק באוקטובר, הרי שהדבר אינו סותר את האפשרות, שאותה מצאנו כסבירה נוכח הנסיבות, כי ניהלה מגעים במשך מספר חודשים עם הקבוצה קודם לכן, כך שאין בעובדה זו כשלעצמה כדי לערער את גרסת הנתבעת לפיה אולגה הודיעה כבר בחודש מאי על רצונה לעזוב; שלישית, אשר לטענת אולגה בדבר כך שבכל מקרה היתה זכאית לפצויי פיטורים בשל כך שלא קיבלה הצעה לחידוש החוזה השנתי שמכוחו הועסקה –שוכנענו כי לאורך השנים לא הקפידו הצדדים על חתימה על הסכם העסקה חדש, קודם למועד שבו הסתיים הקודם.

נוכח האמור, נדחה גם רכיב תביעה זה. זכאות אולגה לפצוי בגין העידר הפרשות לפנסיה אולגה טענה כי היא זכאית לפצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה עבור התקופה שמתחילת העסקתה ביום 1.9.08 ועד ליום 1.10.13.

מכאן, שהנתבעת לא עמדה בחובות שהיו מוטלות עליה על פי דין בקשר לכך, ולכן הנכון להטיל בנסיבות עליה את הנטל להוכיח שהתובעות קיבלו חופשה בתשלום בתקופה זו, ומשלא עשתה כן, עליה לשלם פדיון.

ניתן לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי.

...

הנתבעת תשלם לאולגה את הסכומים הבאים: פיצוי בגין אי ביצוע הפרשה לפנסיה בסך של 3,225 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.13 (אמצע התקופה הרלוונטית) פדיון דמי הבראה בסך של 1,985 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.8.16 (סיום העבודה).

הנתבעת תשלם לאירנה את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך של 61,600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.8.16 (סיום העבודה).

הנתבעת תשלם לאירנה הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

מונח לפנינו ערעור על פסק הדין של כב' הרשמת מירי שי בתיק סע"ש 17622-12-17 שניתן ביום 9.12.2019 במסגרתו תביעת המערער התקבלה באופן חלקי כך שהמשיבה חויבה לשלם לו סך של 8,078 ₪ בגין פדיון חופשה, דמי הבראה, החזר ניכוי חלק העובד לקופת גמל ולקרן פנסיה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה (חלק המעסיק) ולאחר קזוז תמורת הודעה מוקדמת בסך של 4,300 ₪ וסכום של 4,000 ₪ ששולם לתובע לאחר סיום העבודה.

המערער משיג על דחיית רכיב התביעה להחזר תשלום מס הכנסה לשנות המס 2013 ו – 2014; קביעת כב' הרשמת שהתובע התפטר וכפועל יוצא דחיית התביעה לפצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ותמורת הודעה מוקדמת ומנגד קזוז תמורת הודעה מוקדמת מהסכום שנפסק לזכותו; הסכום שנפסק לזכותו בגין פדיון חופשה; ואי פסיקת הוצאות לטובתו.

פסק הדין של כב' הרשמת בפסק הדין נדחתה תביעת המערער לחייב את המשיבה לשלם לו את החוב למס הכנסה לאחר שבית הדין מצא שהמערער לא הוכיח את תביעתו ברכיב זה וזאת לנוכח סתירות מהותיות שהתגלעו בעדותו בנוגע לפרטים שמולאו על ידו בטופס 101 ובנוגע לטענתו ולפיה הוא ערך תאום מס במקום עבודה קודם וכן בחודש אוקטובר 2013 כמו גם העידר אסמכתות בנוגע לפניה של המערער למשיבה בקשר לחבות המס.

...

לא מצאנו כי יש מקום להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בקביעת שיעור ההוצאות.

לאור כל האמור, הערעור בקשר לפסיקת ההוצאות נדחה.

סוף דבר הערעור נדחה ברובו, למעט האמור בסעיף 23 לענין פדיון חופשה.

מתוך טבלה זו ניתן ללמוד כי המבקש עבד בשנים 2009 – 2016 כפי שמפורט ברשימה שלהלן:   2009 2010 2011 2012 2013 2014 2015 2016 ינואר   לא כן לא כן לא כן כן פברואר לא לא כן לא כן לא כן כן מרץ לא לא לא כן לא לא כן כן אפריל לא לא לא כן לא לא כן כן מאי לא לא לא כן לא כן כן כן יוני לא לא לא לא לא כן כן כן יולי לא לא לא כן לא כן כן כן אוגוסט לא לא כן כן לא כן לא כן ספטמבר לא לא כן לא לא כן לא כן אוקטובר לא לא כן לא לא כן כן כן נובמבר לא כן כן כן כן כן כן כן דצמבר לא כן כן כן לא כן כן כן תביעת החוב והכרעת החוב המערער הגיש למפרקת תביעת חוב ובמסגרתה הוא דרש תשלום שכר עבודה שלא שולם, פצויי פיטורין, פיצוי בגין הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי עריכת שימוע, הפרשות לקרן פנסיה, הפרשות לקרן הישתלמות, הפרשות לקרן הדדית, פיצוי בגין א י תשלום קצבת ביגוד, דמי נסיעה, הוצאות אש"ל, דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, תוספת יוקר, תוספת ותק, פיצוי בגין אי תשלום ימי הישתלמות ופצוי בגין אי תשלום בגין עבודה בשעות נוספות.

המפרקת טענה כי יש לדחות את העירעור משום שאינו אחד המקרים שבגינן ניתן להתערב בהחלטת המפרקת.

דיון והכרעה אין חולק כי בדונו בתביעות חוב ממלא מפרק תפקיד שפוטי וכי תפקידו של בית המשפט, בדונו בעירעור על הכרעת מפרק בתביעת חוב, מצטמצם לפיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידו, ולבחינת תקינות הפעולות המתבצעות על ידו.

...

בהקשר הזה, הטענה הגורפת של המפרקת לפיה לא יוכרו יחסי עובד-מעביד כאשר הבמאי נותן שירותים על בסיס כתבה ולא על בסיס תכנית קבועה, אינה מקובלת עליי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל בחלקו.

נדחית טענת המערער לפיה הוא היה עובד של רשות השידור ברציפות משנת 1998 עד שנת 2016 ונקבע שהפסקת העבודה שאירעה בין 2/2009 עד 10/2010 ניתקה את יחסי העבודה בין הצדדים.