במישור מחלת הפסוריאזיס - לאחר שקצין התגמולים דחה את תביעת ההכרה, בשל העדר קשר סיבתי לשירות, ומהמשיב הגיש ערעור על כך, הושגה הסכמה, שקבלה תוקף פס"ד, על הכרה בקשר של החמרה, בשיעור 60%, על חשבון תנאי השרות.
ועדת הערעורים קבעה, כי דברי ד"ר שלזינגר, על כי אם ייקבע כי הפסוריאזיס הוא תולדה של תנאי השרות, אזי יש לזקוף את כל הנכות הנפשית לשירות, אינם "הערת אגב", כטענת ק. התגמולים, כי אם, הוספה, אשר נעשתה "בהגינותה" של המומחית, ובגדר "אמירה קטגורית, ערכית, לפיה תנאי השרות של המערער גרמו להתדרדרותו הנפשית". לשיטה זו - האמירה דנן מהוה הכרה בקשר של גרימה בין תנאי השרות לבין ההפרעה הנפשית, ככל שיתברר כי מחלת הפסוריאזיס היא תולדה של תנאי השרות.
...
הנימוק המסכם לכך, באופן לא שגרתי, דווקא אינו עומד במוקד השגה ערעורית של המערער, אלא, שקצין התגמולים מבהיר, כי בכלל לא טען את שיוחס לו.
ועדת הערעורים פסקה, כי: "... המסקנה היא כי מחלת הפסוריאזיס בה לקה המערער איננה מחלה מוסבת, כאמור בתקנה 9, אלא מחלה שהתפרצה כתוצאה מאירועים הקשים שחווה המערער והמשיב הכיר בה ככזו שאירעה על רקע שירותו הצבאי של המערער".
כפי שיפורט להלן, עמדת קצין התגמולים הייתה, שהנכות הנפשית שלה טוען המשיב, היא נכות מוסבת, וככל שיש לקבוע קשר סיבתי רפואי בינה לבין מחלת הפסוריאזיס, שהיא פגימה מוכרת, הרי, הסמכות הבלעדית לקבוע זאת היא בידי הועדה הרפואית, ולא בידי קצין התגמולים או ועדת הערעורים.
על כן, דעתי היא, שיש לקבל את ערעורו של קצין התגמולים, ולבטל את פסק דין של ועדת הערעורים.
יעקב דנינו, שופט
אשר על כן, הערעור מתקבל, כאמור בחוות דעתו של כב' ס. הנשיאה, השופט א. ואגו.
