ערעור על דחיית תביעת ביטוח בגין נכות ואובדן כושר עבודה

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה (השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור מר אברהם בן קרת ומר יוסף רובינשטיין; ב"ל 45629-02-19) המקבל את תביעתה של המשיבה להורות למערער, המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד), לבחון את תביעתה של המשיבה לגימלת נכות כללית (להלן – גמלה) כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית, בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק).

דיון והכרעה בפתח הדברים אציין כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כפי שהובאו בפני בעל פה ובכתב, את פסק דינו של בית הדין האיזורי ואת כל חומר התיק, החלטתי היא כי דין העירעור להדחות ובכך להותיר את פסק דינו של בית הדין האיזורי על כנו לפיו על המוסד לבחון את תביעתה של המשיבה לגימלת נכות כללית כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית, בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי.

מאידך, כאשר צומצמה הכנסת המבוטחת כאמור בסעיף 195 לחוק עקב נכות רפואית של 40% לפחות כאמור בסעיף 208 לחוק, יבחן מעמדה כ"נכה" או כ"עקרת בית נכה" על פי מועד הצמצום בהכנסות כאמור לעיל הנובע מהנכות הרפואית, וזאת בתנאי שהנכות הרפואית הייתה קיימת במועד צימצום ההכנסות.

המערערת חלתה ואיבדה את כושר עבודתה בזמן שהייתה חלק משוק העבודה, ואין כל סיבה - רק בשל היותה אשה נשואה -שלא לבחון את זכאותה לקיצבת נכות לפי הפגיעה בכושר הישתכרותה בדומה לכל שאר המבוטחים.

...

בית הדין האזורי בפסיקתו מתייחס למכלול נסיבותיה של המשיבה לצורך הכרעה בעניינה, והן – "המשיבה עבדה מירב חייה (לפחות 25 שנה) כאשר נכותה נגרמה עוד בתקופה שהיא הייתה עובדת ואף קיימת התאמה בין מועד תחילת הנכות הרפואית לבין מועד צמצום ההכנסות כתוצאה מהליקוי ובין מועד היציאה ממעגל העבודה כפועל יוצא מכך." עוד מתייחס בית הדין האזורי לעובדה שהמשיבה המשיכה לקבל תשלום מחברת ביטוח גם לאחר שחדלה לעבוד, וכך נקבע בפסק הדין: "אנו מסכימים עם הקביעה בעניין ענת מזרחי ]ב"ל (ת"א) 7857-10-16 ענת מזרחי – המוסד לביטוח לאומי (11.3.2020) – תוספת שלי, ו.ו.ל] שהתשלום מחברת הביטוח מהווה תחליף הכנסה אשר הינו שווה ערך לשכר עבודה מבחינה כלכלית." בית הדין האזורי קבע כי אין מקום להפלות בין המשיבה לבין גברים או לבין נשים לא נשואות רק בשל היותה אישה נשואה, וכי יש לקבל את התביעה לאור שקילת מכלול הנסיבות ובפרט – "העובדה שהתובעת עבדה כל חייה עד אשר הפסיקה לעבוד בשל מצבה הרפואי, את התביעות שהגישה לנכות רפואית סמוך למועד סיום עבודתה ואת הנכות הרפואית שנקבעה לה - אנו סבורים שאין מקום להפלות בין התובעת לבין גברים או לבין נשים לא נשואות רק בשל היותה אשה נשואה ועל כן אנו מקבלים את התביעה, וקובעים שעל המל"ל לבחון את תביעתה של התובעת לגמלת נכות כללית כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית." הערעור טיעוני הצדדים במסגרת ערעורו טוען המוסד כי בית הדין האזורי שגה בפסק דינו עת סיווג את המשיבה לצורך זכויותיה לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי כמשתכרת ולא כעקרת בית.

נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה התקיים הרצף הדרוש ויש לקבוע את מעמדה הביטוחי של המשיבה לפי מעמדה במועד הגשת תביעתה הראשונה בגין אותו ליקוי בשנת 2011, ליקוי בגינו נאלצה לצאת משוק העבודה.

סוף דבר - דעתי היא כי דין הערעור להידחות ועל המוסד לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 7,500 ₪.

סוף דבר על דעת רוב חברי המותב: הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט מיכאל שפיצר, נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים ונציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ – דין הערעור להידחות ועל המוסד לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 7,500 ₪.

במסגרת התביעה תבע המשיב את הסעדים הבאים: א. אובדן כושר עבודה/קצבת נכות בסך של 231,866 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית; ב. בגין הפרשות לביטוח פנסיוני, סך של 192,730 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית.

עוד נטען כי הסעדים נתבעים במקביל בשתי הערכאות במסווה של כותרת שונה והיא: "הפסדי שכר לעתיד, פנסיה וכל רכיב סוצאלי אחר" בהליך הנזיקי, ו- "פנסיית נכות בגין אובדן כושר עבודה" על כל המשתמע מכך בהליך דנן.

קצבת הנכות או אובדן כושר העבודה להם טוען לכאורה המשיב תלויות לחלוטין בשאלת הקשר הסיבתי, שכן, אם למשיב נגרם נזק שהיה נגרם בכל מקרה או שניגרם לפני קרות התאונה, דינה של תביעת הפיצויים להדחות.

במידה והמערערים היו פועלים בהתאם לדין ומעבירים את דמי הגמולים בזמן למשיב, האחרון היה עונה להגדרות התקנון של מיטב דש, היה מוכר כנכה ובהתאם לכך היה זכאי לגימלת כושר עבודה באופן חודשי ממיטב דש, וזאת ללא קשר לקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזקים.

...

נטען כי יש לדחות את תביעתו על הסף בהיעדר עילה; יש להורות למשיב לקיים את חובתו למצות את ההליכים כנגד קרן הפנסיה ועד אז לדחות את התביעה כנגד המערערים או לכל הפחות לעכבה; יש לעכב את ההליך גם בשל הליך תלוי עומד בבית משפט השלום וכן יש להיעתר לבקשת המערערים להודעת צד ג'.

על כן, אנו דוחים את טענות המערערים בעניין זה וקובעים כי הרשמת הייתה מוסמכת לדון בטענה זו. לגופו של עניין, אנו סבורים כי במקרה דנן עומדת לדיון סוגיה שונה מזו המונחת לפתחו של בית משפט השלום.

אשר להפניית הצדדים להליך סע"ש (חי') 27896-12-17 ברדוגו – המסיע נאסימי בע"מ (18.11.19), נאמר כי לא מצאנו בפסק דין זה כדי לתמוך בטענות המערערים משמדובר בנסיבות שונות מן המקרה המונח לפתחנו.

סוף דבר לאור כל המקובץ, דין הערעור להידחות.

תביעה זו עניינה ערעור על החלטת הנתבע לדחיית תביעת התובעת לנכות כללית.

תביעת התובעת נדחתה על ידי הנתבע בנימוק: "אינך מבוטחת בביטוח נכות הואיל והגעת לגיל פרישה". משנדחתה התביעה מנימוק זה לא בדק הנתבע את יתר תנאי הזכאות הקבועים כחוק.

וכך אף קבע בית המשפט העליון בפרשת לוי: "מקובלת עלי עמדת המשיבים לפיה תכליתה של קצבת הנכות הנה להוות תחליף לשכרו של אדם במהלך שנות ההישתכרות המקובלות וכי בהתאם, עם ההגעה לגיל פרישה, פוקעת זכאות זו. על תכלית זו ניתן ללמוד מלשון החוק אשר מגדיר מבוטח בביטוח נכות כמי שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל פרישה, ואשר אין לו כושר הישתכרות או שכושר הישתכרותו צומצם ב-50% לפחות ... בדברי ההסבר להצעת החוק ניתן לראות שהתפיסה מאחורי סעיף 195, המגדיר מיהו נכה, היתה כי הנכות לעניין זה "מבטאת מצב פונקציונלי, בבחינת איבוד כושר הישתכרות כאמור של המבוטח בהשוואה לכושר שהיה לו אלולא הליקוי" (הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 13), התשל"ג-1973, ה"ח 257).

בחינת כל האמור, היינו, פרשנות העולה בקנה אחד עם עיקרון השויון העומד בבסיס השיטה המשפטית, המטרה לעודד אנשים להמשיך ולעבוד ובמקביל, תכלית גמלת הנכות הכללית להקנות גמלה למי שאיבד מכושרו להישתכר, והעובדה כי הלכה למעשה, המוסד מחייב את האשה העובדת אשר הגיעה לגיל פרישה להמשיך ולשלם דמי ביטוח ואינו מעניק לה קצבת אזרח ותיק עקב הכנסותיה – מביאים לכלל המסקנה כי פרשנות הנתבע עולה כדי אפלייה פסולה שאין לה הצדקה עניינית וכי אין כל הצדקה להפלות בין גבר עובד לאשה עובדת, וודאי מקום שבו האישה המשיכה לעבוד כאשר טרם הגיעה לגיל פרישת חובה.

...

לא נעלמה מעינינו טענת הנתבע שלפיה, ישנו אגד של זכויות וחובות הנגזרות מפרשנות המונח "גיל פרישה", אלא שבהינתן שניתן לנקוט בפרשנות המקדמת את עקרונות היסוד של שיוויון ורווחת האדם העובד (שכאמור עולה בקנה אחד עם האינטרס החברתי של עידוד עבודה לפחות עד לגיל פרישת חובה), סבורנו כי זו הפרשנות הראויה שיש לילך בה וכי ניתן להתאים את יתר ההוראות לפרשנות זו ככל שיש צורך בכך.

בחינת כל האמור, היינו, פרשנות העולה בקנה אחד עם עקרון השוויון העומד בבסיס השיטה המשפטית, המטרה לעודד אנשים להמשיך ולעבוד ובמקביל, תכלית גמלת הנכות הכללית להקנות גמלה למי שאיבד מכושרו להשתכר, והעובדה כי הלכה למעשה, המוסד מחייב את האישה העובדת אשר הגיעה לגיל פרישה להמשיך ולשלם דמי ביטוח ואינו מעניק לה קצבת אזרח ותיק עקב הכנסותיה – מביאים לכלל המסקנה כי פרשנות הנתבע עולה כדי אפלייה פסולה שאין לה הצדקה עניינית וכי אין כל הצדקה להפלות בין גבר עובד לאישה עובדת, וודאי מקום שבו האשה המשיכה לעבוד כאשר טרם הגיעה לגיל פרישת חובה.

על יסוד כל האמור, התביעה מתקבלת.

בתאריך 04/03/2021 הגיש התובע, מר רז ידן, תובענה כנגד אופרוד, מעסיקתו לשעבר, במסגרתה עתר לחייבה לשלם לו פיצויים בסך של 1,070,125 ₪, בעד הפסד תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה, שניגרם לו, לטענתו, עקב תאונה בה היה מעורב.

הטענה העיקרית ביסוד התביעה היא שהנתבעת הפרה את חובותיה לבטח את התובע בביטוח פנסיוני, ואילו קיימה את חובותיה כלפיו, אז היה לו כסוי בטוחי לסיכון של נכות/אובדן כושר עבודה בכלל.

שנית, גם אם הייתה יכולה אופרוד להעלות טענות העומדות לתובע כלפי "כלל" במסגרת הודעה לצד שלישי, הרי שדינן להדחות על הסף, בשל השתק ומניעות שכן התובע ויתר על טענותיו במסגרת כתב הקבלה עליו חתם בגדר הסכם הפשרה עם "כלל" (נספח יג' לכתב התביעה), לכן הוא מושתק ומנוע מהעלאת טענות אלו, והמודיעה אינה רשאית לעקוף ויתור זה ולטעון טענות אלו מפיו.

טענת אופרוד בדבר עקיפת הליכי העירעור כנגד ההחלטה המתירה טענת המודיעה לפיה "כלל" אינה רשאית להעלות את הטענות שהעלתה אלא במסגרת נקיטת הליכי ערעור על ההחלטה המתירה, וכי יש בהגשת הבקשה לסילוק על הסף משום עקיפת הסדרי העירעור, דינה להדחות בהיותה חסרת בסיס משפטי.

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת, ואנו קובעים כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות עניינית לדון בהודעה לצד שלישי.

בנסיבות העניין, שקלנו להעביר את ההודעה לצד שלישי לבית משפט שלום, אך לאור אי הבהירות בניסוחה, מצאנו מקום למחיקתה על הסף.

לאור המסקנה אליה הגענו, לא מצאנו טעם לדון בטענות הצדדים ביחס להחלטה המתירה שניתנה על ידי הרשם, וכך גם אין צורך לדון ביתר טענות "כלל", אשר במידת הצורך תועלנה לפני הערכאה המוסמכת, ככל ואופרוד תחליט להגיש תביעה נגדה.

במסגרת ההסכם נקבע, כי המערערת תטפל עבור המשיבה בשלושה עניינים הנובעים ממצבה הרפואי: טפול בתביעות כנגד המל"ל, לרבות תביעות למימוש זכויות בגין נכות עבודה ונכה נזקק וכן נכות כללית.

שולם סך של 4,500 ₪ ולכן נותר לתשלום סך של 442 ₪ כולל מע"מ. ביטוח בריאות הראל – לטענת המערערת, בית המשפט קמא שגה עת דחה את תביעתה בגין רכיב זה, שכן המשיבה ביצעה ניתוח פרטי והיא קיבלה החזר בזכות המערערת.

המשיבה טוענת, כי לפי הסכם שכ"ט משנת 2013 נקבע, כי בגין טפול בתביעות נגד המל"ל ובגין טפול בתביעות נגד חברות ביטוח לתגמולים עבור אובדן כושר עבודה, תשלם המשיבה למערערת שכ"ט על בסיס הצלחה בשיעור 18% פלוס מע"מ מהתגמולים שתקבל.

המערערת שוללת את טענתה של המשיבה לפיה לא היה מקום לידון בתביעה לתוספת שכר ראוי ושני הרכיבים של אובדן כושר עבודה של הפניקס ותיק הנכות הכללית מול המל"ל. המערערת סומכת בנקודה זו את ידה על קביעתו העקרונית של בית המשפט קמא, כי היא הוכיחה זכאות לתוספת שכ"ט ראוי בגין המל"ל. עם זאת, הסכום של 4,329 ₪ בלבד שפסק בית המשפט קמא במקום הסכום של 29,752 ₪ המגיע למערערת, אינו הולם את הקף עבודתה הרב ועל כך היא מלינה בערעורה.

בכל התקופה הזו ועד שקבלה המערערת מכתב להפסקת ייצוגה ביום 1.8.2019, היא עבדה ללא הפסקה עבור המשיבה כולל הגשת ערעור על החלטת המל"ל להפחית את שיעור אחוזי הנכות.

...

סיכום: מן המקובץ לעיל, נדחים שני הערעורים הכרוכים זה בזה.

אני מאשרת ומאמצת את קביעותיו של בית המשפט קמא בפסק דינו נשוא הערעור מיום 6.3.2023.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.