הנתבעת כופרת בטענות להפרת חובה כלשהיא כלפי התובעים, ועוד טוענת שאפילו הופרה כזו חובה, הרי שנותק כל קשר סיבתי בין ההפרה לנזקים הנטענים, שכן התובעים בחרו להגיש תגובה רשלנית לבקשה לסילוק תביעת שירביט על הסף ובחרו גם שלא להגיש ערעור על ההחלטה לדחיית התביעה על הסף.
...
התובעים הגישו, באמצעות פרקליט אחר, תגובה לבקשה לסילוק תביעת שירביט על הסף מחמת התיישנות, אך בהחלטה מיום 10.9.19 נדחו טענות התובעים, התקבלה טענת שירביט, ונפסק שתביעת שירביט נדחית על הסף מחמת התיישנות.
כך נפסק:
"תביעת רשלנות נגד עורך דין בגין שאלות ששאל, או שנמנע לשאול, במסגרת דיון בבית משפט אינה פשוטה עיונית, ובודאי קשה מאוד להוכחה, וכדי שתתקבל טעונה היא מובהקות יתרה. על מנת לקבל את התביעה, על בית המשפט לשים עצמו בנעלי המותב אשר דן בתיק שלגביו נטענת הרשלנות, ולבחון באופן היפותטי כיצד היה מתפתח המשפט אילו נשאלה השאלה שעורך הדין נמנע – כנטען ברשלנות – מהצגתה לעד. קרי, על בית המשפט להכריע כיצד היה העד משיב לשאלה, כיצד היתה משנה תשובה זו את מערך השיקולים, ובסופו של דבר – לשער, כמעט לנחש, כיצד היה מכריע המותב המקורי בתביעה כמכלול" (ע"א 9022/08 מגורי-כהן נ' עו"ד קמר [פורסם בנבו], 3.5.10).
לסיכום:
התובעים שכרו את שירותי הנתבעת בפברואר 2007 להגשת תביעה נגד שירביט לפיצוי בהתבסס על פוליסת ביטוח ואירועי נזילה ונזק שאירעו בסוף 2015 ובתחילת 2016.
ואשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 96,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.
