ערעור על דחיית תביעה לצו מניעה וחלוקת שימוש בחניה משותפת

במסגרת תביעת המערער התבקשו – צו הצהרתי שהעבודות שבוצעו ברכוש המשותף חסרות תוקף כלפי התובעים ומשכך אין הם חייבים לשאת בתשלום חלקם לנציגות בגין העבודות; צו המונע ביטול חדר ההסקה והחזרת המצב לקדמותו; צו המונע את הקטנת מספר החניות בבית וחסימתן; צו המונע פירוק והעתקה של מנועי המזגנים של המערער ומשפחת פרי; צו הריסה לשביל בגינה המוביל למסתור האשפה; צו המונע פירוק ארון האויר בדירת פרי; צו להריסת עמדת בלוני הגז והשבת המצב לקדמותו; צו המונע שפוץ המעלית במסגרת העבודות; צו להריסת חריגות בניה בדירת המשיבה 2; צו המצהיר כי התקבלה החלטה בנוגע לקידום פרויקט פינוי בינוי עם חברת יובלים.

זאת בהנתן שמדובר בבית משותף אשר הוקם בשנות ה- 60, בו לא בוצע שפוץ מעולם ואשר על כן חזותו הייתה מוזנחת והתגלו סדקים במעטפת החיצונית ובגג שגרמו לחדירת מים ורטיבות לחלק מהדירות.

כן, נטען כי שגתה המפקחת עת דחתה התביעה שלא למנוע הקמת גדר חדשה שיש בה כדי לפגוע בכניסה לחנייה של המערער ומשכך אינה מהוה שימוש סביר ברכוש המשותף.

בכפוף לאמור לעיל, הודיע המערער כי הוא יסכים לדחיית שאר טענות העירעור ובילבד שלא יהא בכך כדי לחסום ממנו להגיש כל תביעה ו/או הליך משפטי בעניינים שאינם בסמכות המפקחת על רישום המקרקעין ושלגביהם הוא נותן הסכמתו לדחיית העירעור על פסק הדין מיום 30/5/21.

...

כיוון שכך ומשאף לטעמי הצבת מחסום חניה או מתקן אופניים כאמור, יש בה כדי לאיין פגיעה אפשרית בזכות הקניין של המערער בחנייתו – הנני קובעת כי הנציגות תציב מחסום או מתקן כאמור ובכך יהא כדי לסלק טענותיו של המערער לעניין זה. סוף דבר; הערעור נדחה למעט טענתו של המערער בדבר מעבר עגלות אשפה דרך חנייתו הצמודה.

בסוגיה זו האחרונה, כפי שפורט לעיל, הנני קובעת כי על מנת לסלק טענותיו של המערער בהקשר לכך – תציב הנציגות מחסום חניה או מתקן אופניים, אשר ימנע את מעבר הפחים דרך חניית המערער.

בהינתן שחלקו הארי של הערעור נדחה והערעור התקבל בגין רכיב אחד - אינני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

טענת המערערים כי קיימת חלוקה בפועל של הרכוש המשותף וחלקו של כל אחד מבעלי הדירות אף גודר בהתאם לחלוקה זו - נדחתה על-ידי בית משפט קמא ולא ניתנה בגינה רשות ערעור.

" בפסק הדין שניתן בעש"א (ת"א) 13556-01-14‏ ‏ בלה אזרק נ' אהובה בר ניר (18.6.2014) נדון ערעור על החלטת המפקחת על בתים משותפים לדחות את תביעת המערערת למתן צו הצהרתי לפיו לכל הדיירים בבית המשותף זכות שווה לעשות שימוש בחניות המשותפות.

" בפסק הדין שניתן בת"א (חי') 44989-03-10 ברטה קרפנר נגד חוליו בורשטיין (2.10.2011) דן בית המשפט בתביעה למתן צו מניעה שיורה לנתבעים להמנע מלבנות ברכוש המשותף מבנה ומחסן, ותביעה שכנגד להריסת ביניין שטען הנתבע כי בצעו התובעת ובתה.

...

עוד אני קובעת כי התובעים ידעו אודות הסכמה זו בטרם רכשו את הדירה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעים שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מהיום.

המבקש הגיש תביעה שכנגד, שעיקרה בשל ניזקי הצוו הזמני שמנע בעדו לבצע עיסקאות בשטח השנוי במחלוקת בקומה השלישית (במה שקשור לעיסקאות ארוכות טווח – עד ל 20.6.2018, מועד בו נדחו הערעורים על פסק הדין הראשון בבית המשפט העליון).

שכן בחלופה זו היה עליו לטעון ולהמחיש רשלנות של המשיבה בהגשת הבקשה לצוו הזמני; ובתביעה שכנגד לא נטען להתרשלות של המשיבה בעיניין זה. בעוד שבערעור נזכרות הטענות בדבר חיוב המשיבה בשטחים עודפים בהם עושה היא שימוש, אין טענות באשר לדחיית התביעה בשל ניזקי הצוו.

לפיכך נדחתה תביעת המבקש לדמי שימוש באותם שירותים, ומאחר ואין הוא מייצג את רוב בעלי היחידות בבנין – נדחתה אף תביעתו לסילוק יד. אשר לטענת שהמשיבה השתלטה על חניות של המבקש , כאשר התבקש סילוק ידה ותשלום דמי שימוש: בית המשפט קמא קיבל כי בהליך הקודם נקבע שהמשיבה רכשה מן המבקש רק 8 חניות בקונטור הבניין.

אולם לקביעתו בכך אין די: ככל שחפץ המבקש בסילוק יד מחניות ספציפיות עליו להוכיח שהן שלו, שכן אפילו אם אינן של המשיבה אלא רכוש משותף – זכאית המשיבה לעשות בהן שימוש סביר, ובילבד שאינו שימוש ייחודי (שימוש של קבע המונע שימוש מקביל מיתר בעלי הזכויות).

במצב דברים זה ראה קמא לבחון אך אותו חלק בתביעת המבקש לגביו נראה שניתן לקבוע קביעות גם תחת מיגבלות ההליך; ואת היתרה הותיר אכן לתביעת פירוק השתוף , שם אמורה להיקבע חלוקת והצמדת השטחים.

...

נקבע כי אין לאפשר למבקש מקצה שיפורים, ביחס לטענות שלא עורר בגדר ההליך בו ניתן פסק הדין הראשון, ויכול היה לטעון שם. צוין שעמדת המבקש לפיה יכול הוא לטעון טענות חדשות שלא טען, מרוקנת מתוכן הכללים בדבר מעשה בית דין.

אני מקבל עמדת המשיבה כי שאלה זו – אינה נצרכת כאן במישרין (אתייחס אליה בקצרה בלי להכריע בה).

אני דוחה אפוא הבקשה לעיכוב ביצוע, אך לא אעשה צו להוצאות.

התובעת טענה כי גוילי נכנסים לחצרה ללא הסכמתה או תאום עימה, במקרים רבים ותכופים, "ככל הנראה לרדת לחיי התובעת – שהנה אשה מבוגרת ומתגוררת בגפה – להטריד אותה, לפגוע בפרטיותה, לערער את ביטחונה, לשבש את שגרת חייה ולהלך עליה אימים על מנת שתעזוב את הבניין ותמכור את דירתה" (סעיף 22 לכתב התביעה).

עתירת התובעת לצוו מניעה האוסר על הנתבעים להכנס ללא הסכמתה לשטח החצר בחלק הרכוש המשותף הסמוך לדירת התובעת וכן לאסור עליהם להפריע לה לעשות שימוש בשטח (סעיף 64 לכתב התביעה) בלוני הגז מצויים בחצר שבחזית הבניין, הפונה לשדרות העם הצרפתי, הסמוכה, פיזית, לדירת התובעת.

הנתבעים, מצידם, נסמכים על אמירות מפורשות בפסק-הדין, לפיהן ההכרעה בפסק-הדין עסקה בחלוקת השמוש בחצר לצרכי חנייה בלבד, כדלקמן: "לב הסיכסוך שבין הצדדים הנו אופן חלוקת השמוש בחצר הקדמית הצמודה לדירת חביב, לחניה הגם שקיימים סכסוכים נוספים שלעת עתה [...] הושהה בירורם" (עמ' 2 לפסק-הדין, ש' 11-10; נספח 7 לתצהיר התובעת); בית המשפט ציין כי התובעת עתרה "למתן סעד, שיצהיר כי לה זכות השמוש הייחודי בחצר בחלק הרכוש המשותף הצמוד לה, לפי השמוש בפועל". כן מצוין כי "גוילי, מתנגדים בתוקף לסעד המבוקש, היינו, לשימושה הייחודי של חביב בחצר לצורכי חניה [...]" (עמ' 2 לפסק-הדין, ש' 20-17); נקבע כי "לאור השיקולים שהוצגו לעיל, יש להעתר לתביעה, בחלקה העוסק בבקשה לשמר את חזקתה הייחודית של חביב בחצר, ללא הפרעה. בה בעת, אין מקום להתיר לנתבעים שימוש בחניה הקיימת בחצר, המוחזקת על ידי חביב" (עמ' 4 לפסק-הדין, ש' 31-29); נקבע כי "התביעה התקבלה ואילו התביעה שכנגד נדחתה, בחלקים העוסקים בנושא החניה" (עמ' 4 לפסק-הדין, ש' 34); בסייפה לפסק-הדין צוין: "לפי ההסכמה הדיונית בפרוטוקול מיום 26.01.12, עסק פסק-הדין בנושא החניה והצדדים רשאים, אם ירצו, להעמיד נושאים נוספים להכרעה" (עמ' 5 לפסק-הדין, ש' 3-2).

...

איני נעתר לסעד המבוקש על ידה בהקשר זה. אין עילה לחיוב כספי כלשהו, בשעה שהתובעת ביצעה עבודה על דעת עצמה, מבלי לקבל הסכמות ואישורים רלוונטיים.

סיכום התביעה נדחית.

התובעת תשלם הוצאות ושכר טרחת עו"ד כדלקמן: סך של 25,000 ש"ח לנתבעים 2-1, ביחד ולחוד, וכן סך של 25,000 ש"ח לנתבעים 5-4, ביחד ולחוד.

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבת-ים (כב' השופט י' נמרודי), מיום 6.9.2022 ב-ת"א 81073-01-19, הדוחה את תביעת המערערת למתן צוי מניעה נגד המשיבים וחיובם בפיצויים בגין הסגת גבול, נזק לרכוש ופגיעה בפרטיות.

" לבסוף הבהירה כב' השופטת, כי הפיתרון של חלוקת הרכוש המשותף בדרך שבה נעשו הדברים בבניין הזה, הנה חלוקה מקובלת בבניינים מסוג זה כפי שנקבע בפסקי הדין אליהם הפניתה: "סבורני, כי בנסיבות העניין ולאור השיקולים שהוצגו לעיל, יש להעתר לתביעה, בחלקה העוסק בבקשה לשמר את חזקתה הייחודית של חביב בחצר, ללא הפרעה. בה בעת, אין מקום להתיר לנתבעים שימוש בחניה הקיימת בחצר, המוחזקת על ידי חביב." סוף דבר נקבע: התביעה (של המערערת) התקבלה.

...

הסגת גבול מוגדרת בסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון." כעולה מהאמור לעיל, ככל שהדבר נוגע לפיצויים, רשאי היה בית המשפט לשקול את תדירות הכניסה למקרקעין, אולם גם בהנחה שאין מדובר בכניסה לעתים קרובות, היה על בית המשפט להיעתר לבקשה למתן צו מניעה בעיקר לנוכח העובדה שנקבע על ידו שלא כל הכניסות היו לצרכי טיפול בבלוני הגז.

מאחר ששאלת המקום החלופי להצבתם של בלוני הגז, לא נדונה ולא הוכרעה בהליכים הקודמים, מקובלת עלי המסקנה לפיה, העתקת בלוני הגז לשביל המשותף או סמוך לו, טעונה בירור ענייני ומשכך, המערערת אינה זכאית לעשות כן ללא הסכמה של יתר בעלי הדירות, בעיקר לנוכח טענת גרונדשטיין כי הדבר עשוי להפריע להם בביצוע תוכנית בניה במסגרתה יבקשו להתקין מעלית.

לסיכום הערעור מתקבל חלקית, וניתן בזה צו מניעה האוסר על המשיבים להיכנס לחצרה של המערערת ללא תיאום מראש עימה.