ערעור על דחיית תביעה למענק עבודה נדרשת בשל התיישנות

] באותו עניין פנה מבוטח לנתבע לאחר 19 שנים בבקשה לבחון את האופן שבו חישב את קיצבתו בטענה שלאחר החלפת המטבע בישראל נהג הנתבע בשיטה של עיגול כספים כלפי מטה ובקש הפרשים בגין ההפסדים שנגרמו לו עקב שיטת חישוב זו. בית הדין הארצי קבע כי יש לידון בתביעה שכן מבוטח "זכאי לידרוש בירור של חישוב קצבתו גם לאחר שעברו מספר שנים מאז החל לקבל קצבה" וכי הפניה לגבי דרך החישוב של הקצבה "אינה בגדר 'תביעה' ואין היא כפופה להוראת השהוי שבסעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי. לעומת זאת, הפנייה לגבי הפרישי הקצבה, ככל שהם מגיעים, כפופה להוראות החוק בדבר תשלומים רטרואקטיביים" (ההדגשה הוספה – ק.כ).

כמו כן, הנתבע אף הודיע לתובע באופן מפורש בשנת 2017 בעת ההכרה בפגיעתו בעבודה מכוח עילת המקרוטראומה כי עליו לעדכן אותו אם שולמו לו תוספות שכר, הפרשים או מענקים הרלוואנטיים לתקופה שבגינה נקבע בסיס השכר לתשלום המענק וכי הוא רשאי לערער על סכום המענק ששולם לו. בנסיבות אלה לא מצאנו שהנתבע הטעיה את התובע במתכוון כדי להמנע מתשלום המענק לפי בסיס השכר הנכון.

בית הדין הארצי קבע שבשל הודאת הנתבע בזכאות המבוטח, אין זה ראוי שתביעתו תדחה מחמת היתיישנות אולם קבע כי תשלום הגימלה יעשה בכפוף להוראות סעיף 296 לחוק.

...

האם התובע זכאי להפרשי מענקים בהתאם לטופסי 100 או שמא יש לדחות את תביעתו מכוח סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: החוק)? זו השאלה הדרושה הכרעה במסגרת פסק הדין.

הצדדים הודיעו כי המחלוקת ביניהם היא מחלוקת משפטית וכי על בית הדין להכריע בשאלה אם התובע זכאי להפרשי מענק בהתאם לטופסי 100 שהוגש לנתבע לראשונה בשנת 2020 או שמא יש לדחות את התביעה מכוח סעיף 296 לחוק הקובע כי הוא זכאי להפרשים רק בגין 12 החודשים שקדמו למועד פנייתו.

הנתבע טען שיש לדחות את התביעה.

אי לכך, מצאנו כי מכוח פסק דין זה יש להחיל גם על התובע את הוראות סעיף 296 לחוק, בניגוד לעמדתו.

בנסיבות אלה, דין טענות התובע בנוגע לאי התקיימותן של ההלכות הפסוקות בנושא השיהוי – להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

וכך קובע סעיף 107(א) לחוק: "נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש; הוגשה תביעה לגימלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובילבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקיצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה". סעיף 296 לחוק שכותרתו "מועד לתביעת גמלת כסף והתקופה שבעדה תשולם" קובע כי יש להגיש תביעה לגימלת כסף בתוך 12 חודשים מהמועד שבו נוצרה עילת התביעה.

יצוין כי בפסק דין לוזון נקבע שסטייה מסעיף 296 לחוק ותשלום רטרואקטיבי בעד תקופה העולה על 12 חודשים מתאפשרת ביחס למבוטח ספציפי "אם המוסד נהג כלפיו שלא כשורה". הכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה שיש לדחות את תביעת התובע לתשלום הפרישי מענק לתקופה שמעל ל-12 חודשים שקדמו למועד פנייתו מיום 22.1.2020 לפי סעיף 296 לחוק, כפי שיפורט להלן.

] באותו עניין פנה מבוטח לנתבע לאחר 19 שנים בבקשה לבחון את האופן שבו חישב את קיצבתו בטענה שלאחר החלפת המטבע בישראל נהג הנתבע בשיטה של עיגול כספים כלפי מטה ובקש הפרשים בגין ההפסדים שנגרמו לו עקב שיטת חישוב זו. בית הדין הארצי קבע כי יש לידון בתביעה שכן מבוטח "זכאי לידרוש בירור של חישוב קצבתו גם לאחר שעברו מספר שנים מאז החל לקבל קצבה" וכי הפניה לגבי דרך החישוב של הקצבה "אינה בגדר 'תביעה' ואין היא כפופה להוראת השהוי שבסעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי. לעומת זאת, הפנייה לגבי הפרישי הקצבה, ככל שהם מגיעים, כפופה להוראות החוק בדבר תשלומים רטרואקטיביים" (ההדגשה הוספה – ק.כ).

כאמור, לאחר חודש מרץ 2016 התובע לא פנה לנתבע לעדכן אותו על תוספות שכר ששולמו לו בעד החודשים הרלוואנטיים לקביעת בסיס השכר ואף לא הגיש ערעור על ההחלטה החדשה בנוגע לבסיס השכר המתוקן שעל פיו שולמו לו הפרישי המענק, וזאת למרות שקבל את כל תוספות השכר בתוך 12 חודשים מהמועד הקובע.

] עניין ברנשטיין[footnoteRef:18]: בית הדין הארצי דן בעירעור המערער בנוגע לבסיס השכר שעל פיו משלם הנתבע את הגימלה, לאחר שפנייתו נדחתה מטעמי היתיישנות.

בית הדין הארצי קבע שבשל הודאת הנתבע בזכאות המבוטח, אין זה ראוי שתביעתו תדחה מחמת היתיישנות אולם קבע כי תשלום הגימלה יעשה בכפוף להוראות סעיף 296 לחוק.

...

האם התובע זכאי להפרשי מענק בהתאם לטופס 100 או שמא יש לדחות את תביעתו מכוח סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: החוק)? זו השאלה הדרושה הכרעה במסגרת פסק הדין.

הצדדים הודיעו כי המחלוקת שביניהם היא מחלוקת משפטית וכי על בית הדין להכריע בשאלה אם התובע זכאי להפרשי מענק בהתאם לטופס 100 שהוגש לנתבע לראשונה בשנת 2020 או שמא יש לדחות את התביעה מכוח סעיף 296 לחוק הקובע כי הוא זכאי להפרשים רק בגין 12 החודשים שקדמו למועד פנייתו.

אי לכך, מצאנו כי מכוח פסק דין זה יש להחיל גם על התובע את הוראות סעיף 296 לחוק, בניגוד לעמדתו.

באותו עניין אף נקבע במפורש ש "אין מדובר בהוראת 'שיהוי' או 'התיישנות' אלא בהוראה המגבילה את הזכות ככל שמדובר בתשלום למפרע". בנסיבות אלה, דין טענות התובע בנוגע לאי התקיימותן של ההלכות הפסוקות בנושא השיהוי - להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

גדר המחלוקת גדר המחלוקת בין הצדדים נסוב סביב שתי שאלות מרכזיות: האחת, האם דין בקשת התובע מושא תביעתו בבית הדין לתיקון בסיס השכר לחישוב דמי פגיעה וגימלאות נפגע עבודה להדחות מחמת שהוי בהגשתה.

הלכה פסוקה היא כי בית הדין אינו מאריך את המועדים להגשת תובענות ולהגשת ערעורים על החלטות של המוסד לביטוח לאומי, ללא כל נימוק משכנע.

כמו כן נפסק, מצופה גם מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו: "ביטוח סוצאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר, וכשם שנידרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגימלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגימלה, בתהליך קבלת ההחלטה – כולל הפעלת שיקול הדעת והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית... איחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענה תקומה" (דב"ע מט/0-170 אוריאל פרט - המוסד פד"ע כא 132; עב"ל 31/98 אליהו סולן – המוסד פד"ע לד 481).

" זאת ועוד, בכל הנוגע לנושא ההתיישנות, מעבר לכך שהתובע בחר מטעמיו שלא להתייחס לבקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה, חרף כך שהתבקש לעשות כן בהחלטות בית הדין, הרי שלא הגיש מבעד מועד כל בקשה להארכת המועד להגשת תביעתו בבית הדין ולא הצביע על נסיבות מיוחדות באיחור בהגשת התביעה.

כמו כן, הנתבע אף הודיע לתובע באופן מפורש בהודעות מיום 21.8.16 ומיום 26.10.16 שנמסרו לידיו על זכאותו לדמי הפגיעה שיחושב על בסיס שכרו בשלושת החודשים שקדמו למועד הפגיעה, קרי - חודשים 01-03/2016, ואף פירט את בסיס השכר ואת אופן חישוב המענק.

...

אשר להסכם ביצוע עבודה שאליו מפנה התובע, מעבר לכך, כפי שציין הנתבע, לא עולה בבירור מועד חתימת ההסכם בפועל, הרי שלא שוכנענו כי הערך הכספי הנקוב באותו חוזה מלמד בהכרח על הכנסותיו של התובע במועד הרלוונטי.

אשר לטענותיו החלופיות של התובע, ולפיהם התבקש לחשב את דמי הפגיעה על בסיס שכרו הרבע שנתי לפי הכנסותיו כשכיר (סעיף 29 לסיכומי התובע), הרי שלא מצאנו בבקשה זו כל ממש.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי תביעת התובע נדחית הן מחמת התיישנות והן לגופה.

...

...