ערעור על דחיית תביעה לחיוב תשלום בגין הסכם

בית המשפט דחה את תביעת המערער לחייב את המשיב בתשלום פיצויים בגין כך שהעבודות לא הושלמו ולא היה ניתן למכור את הבית בפטור ממס שבח (כנטען) או בתשלום דמי שכירות, לאור קביעתו, כי "סיום העבודות במועד נבע מטעמים התלויים בתובע". תוצאת פסק הדין הייתה כדלקמן: "הנתבע ישלם לתובע את הסכומים כמפורט בסעיפים 80-81 לעיל, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל, הוצאות אגרה יחסיות (כיחס שבין סכום פסק הדין לסכום התביעה) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% (ללא הוצאות) בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל." אקדים ואציין כבר כאן, כי התוצאה המעשית מפסק הדין היא, שהמשיב לא חויב בכל תשלום למערער, ולדברי ב"כ המערער לפנינו (עמ' 9 לפרוטוקול): "אני [המערער] יוצא במינוס". העירעור ותמצית טענות הצדדים המערער מעלה השגות כימעט על כל קביעותיו של בית המשפט קמא.

על המערער, הוא התובע, אשר בבסיס תביעתו הונחה טענה להפרת ההסכם על ידי המשיב, היה מוטל נטל הראיה להוכיח את תוכנו של ההסכם, לרבות ברכיב 'התמורה' – האם על פי אותו הסכם, ש"סוכם בעל פה בנוכחות מספר אנשים" ואשר על בסיסו החל המשיב בעבודה, הועמדה התמורה הכוללת על סך של 1,200,000 ₪, כטענתו.

כך נותרה עדותו של המערער עדות יחידה של בעל דין, אשר אינני סבורה כי זכתה ל'סיוע' באותן 'ראיות חיצוניות' בדמות התיקונים שערך המשיב על גבי טיוטת ההסכם ו- 13 האישורים על קבלת תשלום, הנעדרים היתייחסות למע"מ. המערער עומת בחקירה הנגדית עם כל אלה ובעדותו היה כדי ליתן הסבר מניח את הדעת הן לעובדה שלא מצא טעם לתקן כל תג ותג בטיוטת ההסכם נוכח המחלוקות 'המהותיות' בעטיין נימנע מלחתום על ההסכם (ראו עדותו בעמ' 74 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא - עמ' 504 לכתב העירעור) והן באשר לאי ציון המע"מ על גבי אישורי קבלת התשלום, זאת מהטעם שמדובר היה בתשלום ,על חשבון", כש"בסופו של דבר כשהעבודה הייתה נמסרת ונגמרת, כולל כל העבודות הנוספות שעשיתי, אז הייתה תוספת מע"מ והייתה יוצאת חשבונית על הכל" (עמ' 80 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא - עמ' 510 לכתב העירעור).

...

המחלוקת העיקרית (והמעשית כיום) הייתה והינה ביחס למע"מ: בעוד שבהצעת המחיר נכתב כי התמורה איננה כוללת מע"מ, הרי שבטיוטת ההסכם נכתב כי התמורה כוללת מע"מ. טיוטת ההסכם לא נחתמה, בסופו של דבר.

אלה היו קביעותיו העיקריות של בית המשפט קמא בפסק הדין: א – לא נכרת בין הצדדים הסכם שבא לידי ביטוי בטיוטת ההסכם, כש"הראייה המכריעה לכך היא שההסכם לא נחתם למרות שנערכה טיוטה ולמרות שהצדדים באו בדברים בעקבות כך", "משכך אין כל תוקף לטיוטת ההסכם"; ב – "העבודות שהוסכם בין הצדדים כי הנתבע יבצע הן אלו המופיעות בהצעת המחיר"; ג – "בהתחשב בכך שבהצעת המחיר צוין במפורש כי התשלום יהיה בתוספת מע"מ... אני קובעת כי הסכמת הצדדים הייתה בדבר תשלום בתוספת מע"מ". ד – "מחומר הראיות עולה כי העבודות לא הסתיימו בשל טעמים התלויים בתובע, אשר לא סיים לשלם את התמורה החוזית, ולא רצה להמשיך לשלם או לקדם את הבנייה בשל עניינים אישיים שלו ..." "לפיכך התובע לא הוכיח כי העיכוב בסיום העבודות נבע ממעשים שהינם באחריות הנתבע, וממילא הנתבע לא נושא באחריות כלשהי לנזקים שנטען כי נגרמו בשל כך שהבנייה לא הושלמה". ה – "הנתבע לא הציג ראיות שיש בהן כדי להוכיח את טענתו בדבר הסכמה כלשהי הכרוכה בסיום היחסים החוזיים. מדובר בטענה שנטל הוכחתה על הנתבע. משכך נדחית טענת הנתבע כי הצדדים הגיעו ל"הסכם היפרדות" ותוכנו".

לא שוכנעתי כי כזה הוא המקרה כאן.

לפיכך, אף אני סבור כי דין הערעור להידחות ואני מצטרף לחוות דעתה של חברתי השופטת ש' יעקובוביץ על שני חלקיה.

תוצאה בדעת רוב השופטים ש' יעקובוביץ וא' יקואל, וכנגד דעתו החולקת של השופט י' אטדגי בעניין המע"מ - הערעור נדחה.

בנוסף, העובדה שבמשך שנים רבות האחות התגוררה בדירה בל' והתובע מעולם לא תבע אותה לשלם לו דמי שימוש ראויים בהתאם להסכם משנת 1998 וזאת עד לשנת 2018 למרות יחסיו הקשים עם אמו במהלך השנים, מעידה אף היא שהחוב בגין ההסכם משנת 1998 נפרע במלואו ואין לתובע כל זכות לקבל כספים נוספים מעיסקת רכישת הדירה בל'.

משהתביעה נדחתה במלואה ולאור ריבוי הדיונים והאסמכתאות שהמשיבים הציגו אודות שכר הטירחה ששלמו לב"כ, התובע חויב בהוצאות בסך של 150,000 ₪.

אם היה אמת בטענות המערער ואחיו הפר את ההסכם משנת 2002, מדוע המתין 16 שנים על מנת לתבוע אותו? כמו כן, במסמכי העברת הזכויות בדירת פ' לאח בשנת 2004 נאמר ששווי המכירה הוא 585,000 ₪ ובאותה עת שער הדולר עמד על 4.5 ₪ לדולר ולכן סכום זה משקף 130,000 דולר, שזה הסכום ששולם למערער על פי ההסכם משנת 1996 עבור דירה זו. רק לאחר שהמשיבים המציאו מסמכים הסותרים את גרסת המערער, הוא החל לטוות גרסאות חדשות וסותרות ולא בכדי בית המשפט קמא לא האמין לו. בצדק גם נדחו טענות המערער ביחס לדירה בל'.

...

כידוע: "אשר לקביעות שבעובדה – כלל הוא כי בית משפט של ערעור לא על נקלה יתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר התרשמה התרשמות ישירה מן העדים שהופיעו בפניה וממכלול הראיות האחרות שהוצגו לעיונה. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מן הראיות ומן החומר המקצועי שהונח בפניו, ואין להתערב בקביעות העובדה על סמך התרשמות זו, אלא אם כן מסקנות הערכאה הדיונית אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר.... בית המשפט בענייננו בחן את התשתית הראייתית בצורה מקיפה ומעמיקה, שקל והעריך את כל פרטי הראיות שראוי היה לייחס להם חשיבות ומשקל. קביעותיו העובדתיות מעוגנות היטב בראיות שהובאו, והן עומדות במבחן ההיגיון והסבירות." (ע"א 6768/01‏ אורי רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 625 (22.4.04).

יש לאשר את פסק דינו של ביהמ"ש קמא מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 וזאת מאחר שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין בו טעות שבחוק.

סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות בסך של 40,000 ₪.

ביום 19.10.2017 שלחה המשיבה הודעה למערער על ביטול הסכם השותפות, בה ביקשה מהמערער שישיב לה את הכספים ששילמה על פי הסכם השותפות.

המערער אכן הוציא, ללא הסבר סביר להתנהלותו זו, חשבונית מס בגין תשלומים ששילמה לו המשיבה על פי הסכם השותפות, על שם השותפות ולא על שם המשיבה.

גם אם היה ממש בקביעת בית המשפט קמא, זה פסק למשיבה סכומים ביתר משום שבית המשפט לא לקח בחשבון שמסך של 210,000 ₪ ששילמה המשיבה למערער, הועבר סך של 30,000 ₪ למע"מ. ב"כ המשיבה טען כי: המערער לא הוכיח את טענותיו בתביעה שכנגד כנדרש, וצדק בית משפט קמא כשדחה את התביעה שכנגד, מאותם נימוקים בגינם התקבלה התביעה העיקרית.

עוד אציין כי המערער ביקש בתביעה שכנגד לחייב את המשיבה לשלם לו כספים בגין הפרתה את הסכם השותפות.

...

אני סבורה שקביעה זו חלה גם על התביעה שכנגד ודי בה כדי לדחותה.

לסיכום לאור כל האמור, אני מורה על דחיית הערעור.

המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪ בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

לאחר מכן, אדרש לטענות התביעה שעניינן חיוב הנתבע בתשלום בגין תוספת הבנייה בקומת הקרקע, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

בעיניין א.ש.י.ר עמד כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) על הצורך לבחון את ההתעשרות בראי עקרונות של צדק ויושר באותם מקרים בהם התעשרות הזוכה לא נעשתה עקב הפרה של דין חצוני כלשהוא (כגון עוולה נזיקית, הפרה חוזית או פגיעה קניינית כלשהיא), אלא במקרים בהם ההתעשרות מנוגדת לתחושת המצפון והיושר (עניין א.ש.י.ר, שם, בפיסקה 17 לפסק דינו של הנשיא ברק (כתוארו אז); ראו גם: ת"א (מחוזי מרכז) 4433-01-11 בן סירא נ' דרייפוס (5.3.2017) (להלן: "עניין בן סירא") (ערעור על פסק הדין נדחה בהמלצת ערכאת העירעור בע"א 3551/17 בן סירא ואח' נ' יורשיו של המנוח ברנהיים פיליפ אמיל ז"ל (10.12.2018)).

אולם הוא לא הגיש כל ראייה המאפשרת לקבוע כי הסכום שהוצא על ידו בגין תוספת הבנייה אכן היה גבוה יותר מהסכום שנטען על ידו בהתכתבות הנ"ל. כך למשל, לא הוגשו מסמכים מתחייבים כדוגמת חשבוניות על תשלומים שהוציא בקשר עם תוספת הבנייה, הסכמים עם בעלי מיקצוע וכדומה.

...

הנתבע טען מנגד, בין היתר, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

הנתבע לא הניח כל תשתית ראייתית לעניין דמי השימוש הנדרשים על ידו ולא הגיש חוות דעת מתאימה בעניין זה. על כן הטענה נדחית.

סיכום: לאור כל האמור, מצאתי כי הונחה תשתית משפטית ועובדתית מספקת לחיוב הנתבע בתשלום בגין עשיית עושר ולא במשפט.

הנתבע ישלם לתובעים, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים: סך של 80,000 ש"ח בגין תוספת הבנייה שבנו התובעים ואשר הנתבע עושה בה שימוש, בתוספת ריבית והצמדה החל ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

...