מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

ערעור על דחיית תביעה לחיוב חברת ביטוח ומנהלה בתשלום תגמולי ביטוח

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2021 בהמחוזי חיפה נפסק כדקלמן:

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 65725-03-19 נטו מ.ע. אחזקות בע"מ ואח' נ' לביטוח בע"מ ח.פ520004078 תיק חצוני: לפני כבוד השופט מאזן דאוד התובעות .1 נטו מ.ע. אחזקות בע"מ, ח"פ 520034109 .2 עוף הארץ למהדרין בע"מ, ח"פ 513802538 הנתבעת הראל חברה לביטוח בע"מ, ח"פ 520004078 ב"כ המבקשת – הנתבעת: עו"ד עו"ד קרן תגר ועו"ד תמיר מלכה ב"כ המשיבות – התובעות: עו"ד עו"ד עדי מיכלין החלטה
ניתנת לתובעות (המשיבות) אורכה עד ליום 31.3.19 להגשת תביעה נפרדת ככל שתמצאנה לנכון עפ"י המכתב הנזכר בבקשה לפיצול סעדים" יוער כאן כי בהתחלה המבקשת העלתה בבקשתה לסילוק התביעה טענה נוספת של דחיית התביעה מחמת היתיישנות, אולם נוכח האמור בהודעה הנ"ל שהועברה לתשומת ליבה, חזרה בה המבקשת מטענה זו. משכך, ביום 28.3.19, בטרם מתן פסק הדין בתביעה הראשונה, הגישו המשיבות את התביעה דנן המונחת בפני שעניינה תביעה כספית לתשלום תגמולי ביטוח מכוח ההרחבה הנוספת שבפוליסה.
ביום 23.7.19, כעבור כארבעה חודשים מהגשת התביעה דנן, ניתן פסק דין בתביעה הראשונה ע"י בית המשפט המחוזי בנצרת, שלפיו התביעה הראשונה נדחתה תוך חיוב המשיבות בתשלום הוצאות.
העירעור על פסק הדין נדחה אף הוא בהמלצת בית המשפט העליון ביום 19.11.20 – ראו ע"א 6041/19.
לטענת המבקשת המדובר בארוע אחד של שריפה שהמשיבות ניהלו בגינו תביעה בבית משפט המחוזי בנצרת וניתן פסק דין בעיניין שהערעור עליו נדחה בבית המשפט העליון.
...
לטענתן משלא הוגש תצהיר לבקשה לסילוק על הסף כמצוות תקנה 51 לתקנות הדשות יש לדחות את הבקשה.
הנני מחייב את המבקשת - הנתבעת לשלם הוצאות בקשה זו סך 10,000 ₪ .הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2021 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

התביעה נדונה בבית-משפט השלום בתל-אביב בפני כב' השופטת יעל הניג, אשר ניהלה דיון הוכחות בתיק, לאחריו הגישו הצדדים סיכומים בכתב; בהתאם להחלטת כב' סגן הנשיא השופט ישי קורן מיום 13.7.21, התביעה הועברה אליי מכוח תקנה 77 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 ולהלן פסק-הדין.
ביום 28.3.10 הגיש הנפגע תביעת פיצויים בבית-משפט השלום בקריית גת, לחיוב "קשרי ים בע"מ" ומגדל חברה לביטוח בע"מ, מבטחת אחריותה (להלן: "המעסיקה") ולחיוב חברת נמל אשדוד בע"מ והראל חברה לביטוח בע"מ, מבטחת אחריותה (להלן: "חברת נמל אשדוד" או "הנתבעות" לפי העניין), בפצוי בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה (להלן: "תביעת הנפגע"); התביעה הוכרעה ביום 19.1.16 בפסק-דינו של כב' סגן הנשיאה השופט אור אדם אשר קבע, כי המעסיקה וחברת נמל אשדוד אחראיות לפצוי הנפגע כדי 90% מנזקו; חלקה של המעסיקה בפצוי הועמד על 20% וחלקה של חברת נמל אשדוד הועמד על 80%; לאחר ניכוי התגמולים נמצא שהתביעה "נבלעה"; הנפגע הודיע לתובע כדין על הגשת התביעה ולפיכך, חויבה חברת נמל אשדוד בתשלום 25% מחלקו בפצוי בגין הנזקים (להלן: "פסק-הדין").
כך על-פי דברי ההסבר, "לצד זכות זו של הצד השלישי לנכוי הגימלאות... נוספה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי לצד השלישי חובה לדיווח למוסד לביטוח לאומי על ביצוע ניכוי או על זכותו לבצע ניכוי, וזאת בכדי להיתמודד עם מצב שנוצר שלפיו בחלק מהמקרים הסכומים שנוכו לא הגיעו לידי הניזוק או למוסד לביטוח לאומי... על אף חובת הדיווח האמורה, נמצא כי כמות הדיווחים למוסד לביטוח לאומי קטנה משמעותית מכמות התיקים שבהם עומדת למוסד לביטוח לאומי זכות השבוב ולצד השלישי זכות לנכוי גמלאות ששולמו או העתידות להשתלם על ידי המוסד לביטוח לאומי לניזוק. כך סכומים המנוכים באמצעות חברות הביטוח ממשיכים שלא להגיע לידי המוסד לביטוח לאומי ובחלק מן המקרים המוסד לביטוח לאומי מאבד את זכותו לשיבוב... לפיכך מוצע לתקן את חוק הביטוח הלאומי..." [ההדגשה אינה במקור] [ראו החלטת בית-המשפט המחוזי בעירעור על החלטת כב' השופטת הניג הדוחה את בקשת הנתבעות לדחיית התביעה על הסף - ע"א 22963-10-18 חברת נמל אשדוד בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 21.1.20)] לא זו בלבד אלא, שפרשנות, לפיה תקופת ההתיישנות תחל ממועד בו נודע לתובע על הליכים שכלל אינם קיימים אלא על כוונה להגיש הליכים כאלה בעתיד, אינה עומדת במבחן השכל הישר, שהרי באותו מועד כלל לא ברור האם יינקטו הליכים בפועל והאם ינוכו תגמולים וממילא האם ניתן יהיה לגבות את אותו ניכוי מאת המנכה והיא ממילא מרוקנת מתוכן את הסעיף, שכל התכלית העומדת בבסיסו אינה אלא להגדיל את כמות תביעות השבוב, באמצעות שיפור יכולת התובע בקבלת הנתונים המהותיים, הקונקרטיים והרלוונטיים אודות ההליכים.
...
הנתבעות טוענות מנגד, כי אין לפרש את המונח "הליכים" בצמצום, שאם לכך התכוון המחוקק, הרי שהיה נוקט בלשון מצמצמת וקובע את תחילת תקופת ההתיישנות מהיום שנודע אודות "הגשת התביעה"; בהינתן, כי במסגרת התביעה לקביעת נכות מעבודה, הודיע הנפגע לתובע על כוונתו להגיש תביעה, הרי שכבר אז נודע לתובע ולמצער, היה עליו לדעת ולו בשקידה סבירה אודות ההליכים; מכאן ובחלוף למעלה משבע שנים מהמועד בו נודע לתובע אודות ההליכים, בפועל ולמצער בכוח, ועד למועד הגשת התביעה הנדונה, דין התביעה להידחות.
נוכח המפורט לעיל בהרחבה, מצאתי לקבוע, כי לא נודע לתובע אודות ההליכים במועד הרלוונטי להתיישנות התביעה, כנדרש בסעיף 328(א1)(3) לחוק, ודין התביעה להתקבל.
סוף דבר התביעה מתקבלת.
הנתבעות תשלמנה לתובע פיצוי בסך כולל של 1,196,625 ₪ כמוסכם, בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 280,010 ₪, אגרה ומחצית האגרה השנייה.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2022 בהמחוזי מרכז נפסק כדקלמן:

העירעור לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט הבכיר ז' ימיני) בת"א 47718-09-17 אמן הדגים בע"מ נ' הראל חברה לביטוח מיום 14.07.2021 (להלן – פסק הדין).
ראו גם: ע"א 5775/02 נווה גן (א.כ) בניה פיתוח והשקעות בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(2) 307, פסקה 9 לפסק דינו של השופט ריבלין (2004)] כזכור, בין הצדדים לא מתקיימת מחלוקת באשר לעצם הנזק שניגרם לאמן הדגים בגין התקלה שהובילה להשמדת הסחורה, אך הראל טוענת כי תקלה זו נגרמה בעקבות ארוע התחממות אותו יש לראות כסוג של "ניזקי חשמל" [עמ' 8 סעיף ט"ו(5) לפוליסה] שמוחרג מכיסוי הנזק בהרחבת "כל הסיכונים". פרשנות זו יש לדחות.
יש להדגיש, כי ההלכה הנוהגת קובעת כי לא בנקל ישתמש בבית המשפט בכלי זה: "הריבית המיוחדת נושאת אופי של סנקציה אשר יש לנקוט הקפדה יתירה בטרם תוטל המבטח, ויש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום ליבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו, אף שעל פי מבחני תום הלב החיוב לשלם את תגמולי הביטוח לא אמור היה להיות שנוי במחלוקת באופן אמיתי" [רע"א 2244/04 ר.ד משקאות גורמה בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (נבו 01.12.2004) (להלן - משקאות גורמה).
גדרו של עיקרון תום הלב בהקשר הזה נוסח על-ידי המלומד אליאס באופן הבא: "... טענה סתמית של המבטח שלפיה תביעתו של המבוטח שנויה, כביכול, במחלוקת, עומדת בנגוד לדרישת תום הלב הקבועה בסעיף." [אליאס, 574] גם בפסיקת בית המשפט העליון עולה גישה דומה, כאשר הנשיא שמגר קבע: "יודגש: הטעם שתעלה החברה חייב להיות עינייני ואמיתי. בית המשפט לא יעניק מחסה לחברה המבטחת המנסה להיתחמק מחובותיה בטענות שעל פניהן אין בהן ממש". [ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר פ"ד מט(2) 749, 777 (1995)].
בעניינינו, נראה כי הצדק עם הראל בסוגיה זו. החברה ניהלה דו-שיח עסקי-קורקטי עם אמן הדגים, והדבר התבטא בין השאר במינוי שמאי מטעמה ושליחתו לבירור נסיבות הארוע, כדרישת סעיף 23(א) לחוק חוזה הביטוח [אליאס, 954-953].
...
אני סבור כי קביעותיו של בית משפט קמא באשר לחיובה של המבטחת בדין יסודם, וכי אין מקום להתערבות בפסיקתו.
אני סבור כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי הראל התנהלה בחוסר תום לב אל מול אמן הדגים, ועל-כן אני קובע כי יש לבטל חיוב זה. הראל תישא בהפרשי הצמדה וריבית כחוק מחלוף 30 ימים ממועד האירוע הביטוחי, חלף החיוב בריבית מיוחדת.
לנוכח התוצאה אליה הגעתי לפיה חלקו של הערעור נדחה וחלקו התקבל ואף בשים לב לאופן בו התנסחה הראל כלפי בית משפט קמא, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2022 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

ההליך לפני בית משפט קמא ביום 22.11.2017 הגישו המערערים, האחים לבית סילברמן (להלן- התובעים, המערערים), תביעה כספית על סך 915,000 ₪ כנגד הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן- הראל), בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן- בנק לאומי, הבנק) ומעלות סוכנות לביטוח בע"מ (להלן- מעלות), בה עתרו – לחייב את הראל לשלם לבנק לאומי את מלוא תגמולי ביטוח החיים המגיעים לאחרון כמוטב על פי פוליסת ביטוח חיים, שערך מר מגנוס רוטשילד ז"ל (להלן- המנוח) אצל הראל להבטחת תשלום משכנתא שנטל מבנק לאומי לרכישת דירת מגורים ברחוב יהלום 96 בשערי תקווה (להלן- הדירה), ואשר את הזכויות בה הוריש בצוואתו לתובעים; לחייב את בנק לאומי לשלם לתובעים כל סכום ששלמו לו על חשבון תשלומי החזר ההלוואה החודשיים, מאז פטירת המנוח ביום 23.11.2014 ועד למתן פסק דין; לחילופין – ככל שתידחה התביעה כנגד הראל, לחייב את בנק לאומי למחוק מספריו את ההלוואה שנטל המנוח לצורך רכישת הדירה, כאילו ניפרעה במלואה, ולבטל את השעבודים הרובצים על הדירה, זאת בנוסף להשבת תשלומי החזר ההלוואה, ששולמו על ידי התובעים מאז פטירת המנוח, לידם (ראו כתב התביעה - נספח להודעת העירעור).
לפני בית משפט קמא הוגשו הראיות, לרבות הקלטות ותמלילי שיחות טלפון שקיים נציג הראל (רן) עם המנוח ועם מר עלי סילברמן, אביהם של התובעים (להלן- מר סילברמן), במהלך החודשים מאי, יוני, יולי 2013, ונשמעה עדותם של התובעים, אביהם ומר יעקב דלאל (סוכן הביטוח שטיפל בהזמנת פוליסת ביטוח החיים של המנוח) כעדי תביעה, וכן עדותם של עדי הגנה - הגב' כרמלה רצון (מנהלת תחום בקרת גבייה ביטוח חיים בהראל) מטעם הראל, מר משה רוטשילד (אחיו של מנוח) ומר יקיר וייס (מורשה חתימה בבנק לאומי) מטעם הבנק.
רשאים" הם "לתבוע כל שהוא היה זכאי לתבוע", שאחרת "למעשה כל ביטוח חיים, יכול שלא ישולם שכן המבוטח נפטר ואינו יכול לתבוע ולשיטת הראל גם לא יורשיו שאינם מוטבים". מכאן פנה בית משפט קמא לבחינת הראיות שבאו לפניו ועל סמכן קבע את מימצאי העובדה הבאים: המנוח היה הבעלים הרשום של הדירה אלא שזו נרכשה מכספי הורי התובעים, בני הזוג סילברמן, והם מי שנשאו בתשלום פרמיות הביטוח והחזרי המשכנתא, כך ש"הנכס דה פאקטו היה בבעלות ה"ה סילברמן והוחזק במעין נאמנות על ידי המנוח"; מר סילברמן היה נתון בחובות ובאמצעות המנוח, שהיה חברו הטוב, "הציג מצג שוא כלפי" הראל ובנק לאומי "ובפני כולי עלמא באשר לבעלות" בדירה, שהייתה "למעשה בבעלותו שלו"; מר סילברמן נהג בחוסר תום לב, משהשתמש בהם ובמנוח לשם ביצוע מצג השוא והמרמה; נוכח מצג השוא ניתנה ההלוואה על ידי בנק לאומי והופקה פוליסת ביטוח החיים אצל הראל; משיחות טלפון שקיים נציג הראל (רן) עם מר סילברמן ועם המנוח "עולה באופן חד משמעי" שהשניים יודעו בדבר הפגור בתשלומי הפרמיה ו"אף הבינו שמשמעות אי התשלום הנה ביטול הפוליסה"; בנק לאומי דרש מהמנוח לערוך ביטוח חיים בגובה ההלוואה, כך שבמקרה פטירה יסלקו תגמולי הביטוח את יתרת ההלוואה, והמנוח הסכים לדרישה זו. על יסוד מימצאי העובדה הוסיף וקבע כי נוכח היתנהלותו של מר סילברמן (אותו מצג שוא מכוחו ניתנה ההלוואה והוצאה הפוליסה), ומשהתובעים באים בנעלי הוריהם, יש לדחות תביעתם על פי הדוקטרינה לפיה "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה", שהרי "אילמלא המעשה, קרי; הצגת מצג השוא, לא הייתה ניתנת המשכנתא למנוח, ולא היה נערך לו ביטוח חיים להבטחת תשלומי המשכנתא". "אף על פי כן", כלשונו, נידרש בית משפט קמא "לסוגיות נוספות" וקבע כי הראל ביטלה את הפוליסה כדין, זאת משדי בשיחות הטלפון שקיים נציגה (רן) עם מר סילברמן והמנוח (ראו סעיף 8(ה) לעיל), כדי למלא אחר הוראת סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א -1981 (להלן- חוק חוזה הביטוח) ("שיחה בעל פה יכולה לענות על דרישת הכתב"), זאת בשים לב לתכליתה - יידוע בדבר ההפרה/המחדל (אי תשלום הפרמיה), מתן אפשרות לתקנה, ויידוע "בדבר תוצאת אי ריפוי או תיקון המחדל, קרי; ביטול הפוליסה", כשלצד קביעה זו הוסיף וקבע שהראל "לא הוכיחה ... כי המכתבים שנשלחו במערכת הממוכנת הגיעו לידי המבוטח". באשר לתביעה כנגד בנק לאומי מצא בית משפט קמא להוסיף ולדחותה גם מהטעם ש"לא חלה" עליו "חובה לוודא אם קיים ביטוח חיים תקף או לעקוב אחר תקפות פוליסת ביטוח החיים לאורך כל חיי ההלוואה" ואף לא חובה "להודיע ללווה על חוב פיגורים בתשלום פרמיית הביטוח או על ביטול פוליסת הביטוח". כך גם לא ניתן לחייבו "וגם לא צריך, לפעול לקיומה של הפוליסה במקרה והלווה, המבוטח, אינו עומד בתשלומי הפרמיה". תמצית טיעוני הצדדים בעירעור המערערים, כצפוי, מלינים על דחיית תביעתם, והשגותיהם מופנות כלפי הראל בלבד (ראו סעיף 13 להודעת העירעור).
עוד הוסיפה כי "צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי הפוליסה בוטלה כדין" משהוכח באופן חד משמעי, על יסוד שיחות הטלפון, שהתקיימו במהלך החודשים מאי-יולי 2013, בין נציג הראל (רן) לבין מר סילברמן והמנוח, כי הושגה תכלית סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח - יידוע המבוטח בדבר חוב עקב אי תשלום הפרמיה, אורכה להסדרת התשלום, התראה על ביטול הפוליסה - והוענקה למבוטח ההגנה שבקש המחוקק לקבוע מפני ביטול הפוליסה, מה גם שלשיטתה "הקלטות שיחות טלפוניות עונות לדרישת הכתב לפי חוק חוזה הביטוח". בהתייחס לטענת המערערים לפיה אף לא מילאה אחר הוראת סעיף 15(ב) לחוק חוזה הביטוח ועל כן אין תוקף להודעתה בדבר ביטול הפוליסה, השיבה כי דינה להדחות מכמה טעמים: הוכח (כך לשיטתה) משלוחם של שלושה מכתבי התראה לבנק בדואר רשום; אף אם נפל פגם בהתנהלותה ומכתבי ההתראה לא הגיעו ליעדם "אין בכך כדי לגרוע מתקפות הודעת הביטול, ולכל היותר יכול היה פגם זה להקים לבנק תביעה" כנגדה; "אי קבלת הסכמת הבנק לביטול הפוליסה אין בו כדי למנוע ביטול הביטוח ולכל היותר הדבר מקים עילה לבנק לתבוע את חברת הביטוח"; נציג הבנק, מר וייס, אישר בעדותו כי גם אם מכתבי ההתראה היו מתקבלים בבנק, לא היה האחרון ניכנס בנעלי המבוטח ומשלם את הפרמיה, כך ש"ממילא אין משמעות לקבלת/אי קבלת מכתבי הראל אצל הבנק".
...
עוד הוסיפה כי "צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי הפוליסה בוטלה כדין" משהוכח באופן חד משמעי, על יסוד שיחות הטלפון, שהתקיימו במהלך החודשים מאי-יולי 2013, בין נציג הראל (רן) לבין מר סילברמן והמנוח, כי הושגה תכלית סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח - יידוע המבוטח בדבר חוב עקב אי תשלום הפרמיה, אורכה להסדרת התשלום, התראה על ביטול הפוליסה - והוענקה למבוטח ההגנה שביקש המחוקק לקבוע מפני ביטול הפוליסה, מה גם שלשיטתה "הקלטות שיחות טלפוניות עונות לדרישת הכתב לפי חוק חוזה הביטוח". בהתייחס לטענת המערערים לפיה אף לא מילאה אחר הוראת סעיף 15(ב) לחוק חוזה הביטוח ועל כן אין תוקף להודעתה בדבר ביטול הפוליסה, השיבה כי דינה להידחות מכמה טעמים: הוכח (כך לשיטתה) משלוחם של שלושה מכתבי התראה לבנק בדואר רשום; אף אם נפל פגם בהתנהלותה ומכתבי ההתראה לא הגיעו ליעדם "אין בכך כדי לגרוע מתקפות הודעת הביטול, ולכל היותר יכול היה פגם זה להקים לבנק תביעה" כנגדה; "אי קבלת הסכמת הבנק לביטול הפוליסה אין בו כדי למנוע ביטול הביטוח ולכל היותר הדבר מקים עילה לבנק לתבוע את חברת הביטוח"; נציג הבנק, מר וייס, אישר בעדותו כי גם אם מכתבי ההתראה היו מתקבלים בבנק, לא היה האחרון נכנס בנעלי המבוטח ומשלם את הפרמיה, כך ש"ממילא אין משמעות לקבלת/אי קבלת מכתבי הראל אצל הבנק".
לפיכך, סבורה אני כי דין הערעור ככל שעניינו בדחיית התביעה מכוח החלתה של הדוקטרינה להתקבל.
סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ככל שעניינו בדחיית התביעה כנגד הראל ולהשיב את התיק לפניו על מנת שישוב ויכריע בשאלה "האם הנתבעת (הראל) נהגה על פי הוראת סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח", על שני תתי סעיפיו, על יסוד הראיות שבאו לפניו ובראי כל קביעותיי.
התוצאה הערעור מתקבל.

בהליך ערעור תובענה ייצוגית (עת"צ) שהוגש בשנת 2023 בהארצי לעבודה נפסק כדקלמן:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב-יפו (השופטת אסנת רובוביץ ברכש ונציגי הציבור מר יעקב גרינברג וגב' אהובה גנור; ת"צ 45467-09-15), שבו נדחתה בקשת המערערים לאישור ניהול תובענתם כתובענה ייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו—2006 (להלן – חוק תובענות ייצוגיות).
במסגרת בקשתם טענו כי צו ההרחבה בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונאות (להלן – צו ההרחבה) חל על עובדי החברה בהיותה חלק מענף הביטוח, אולם הזכויות המגיעות לעובדים מכוחו לא שולמו להם; כי היה על החברה לבצע עבור עובדיה הפקדות לפנסיה בגין דמי חגים, עמלות מחלה, עמלות חופשה שנתית ועמלות דמי חגים; כי שכרם לא שולם להם במועד הנידרש לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר); וכי היה על המשיבה לכלול ב"שכר הרגיל" לעניין תשלום גמול שעות נוספות את רכיב העמלות שהופיע בתלוש השכר.
וכך נאמר (סעיף 25): "עיון בהסכם הקבוצי משנת 83 שקבל תוקף מחייב גם במסגרת ההסכם הקבוצי משנת 88 מעלה כי ביום 27.10.1983 נמחק ענף הביטוח מנספח 1 להסכם הקבוצי בענף היבוא והיצוא והמסחר בסיטונאות. עיון בהסכם זה מעלה כי ההסכם תיקן את נספח 1 להסכם המקורי ומחק באופן ברור את ענף הביטוח מרשימת הענפים שבנספח זה. המשמעות של האמור הוא כי ההסכם הקבוצי משנת 1983 אינו חל על עובדים בענף הביטוח וכך גם ההסכם משנת 1988. קרי על העובדים המאורגנים בענף הביטוח לא חלים ההסכמים הקבוציים שפורטו לעיל". נוכח תכליתו של צו ההרחבה, פועלו ובהקש מסעיף 31 לחוק הסכמים קבוציים תשי"ז-1957 (להלן: חוק הסכמים קבוציים), קבע בית הדין האיזורי כי משלא חל ההסכם הקבוצי על העובדים בענף הביטוח ממילא לא יכול לחול צו ההרחבה על העובדים בענף זה. וכך נאמר (סעיף 32): "משכך אנו סבורים כי פרשנות המבקשים בכל הנוגע להחלת צו ההרחבה על ענף הביטוח במצב בו הוא יחול רק על העובדים שאינם מאורגנים אינה סבירה. קבלת פרשנות המבקשים מובילה לתוצאה לפיה העובדים המאורגנים בענף הביטוח אינם מקבלים זכויות והטבות מכוח הוראות ההסכם הקבוצי הנידון ואילו דוקא העובדים שאינם מאורגנים מקבלים את כלל ההטבות נשוא ההסכם הקבוצי, פרשנות זו לדידינו סותרת את המטרה והמהות של צו הרחבה אל מול הסכם קבוצי". לענין הכללת העמלות ב"שכר הרגיל" לתשלום גמול שעות נוספות – בית הדין האיזורי דחה את הבקשה כיוון שהעמלה – בשים למאפייניה שנסקרו בסעיף 55 לפסק הדין המצוטט לעיל - אינה מהוה חלק מ"השכר הרגיל" כאמור בסעיף 18(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה), וכן כיוון שניהול תובענה ייצוגית אינו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בשאלות במחלוקת.
בית הדין הוסיף וציין - על יסוד הנפסק בענין ערעור קסטרו - כי "ערים אנו לכך כי המשיבה נהגה לכלול את רכיב דמי החגים ברכיב העמלות ברכיב חופשה ופיצויים בשונה מפנסיה, אולם אין באמור כדי לחייב אותה לעשות כן ברכיבים שלא נהגה לעשות כן ונקבע שאין חובה חוקית לעשות כן, בהתאם לפסיקה שפורטה לעיל" (סעיף 64).
המשיבה לא הכחישה זאת, ולכן לא היה מקום לדחות את הבקשה ברכיב זה בשל אי הוכחת קיומה של קבוצה; היה על המשיבה לבצע הפקדות לפנסיה בגין עמלות דמי חגים הגם שהוכר כרכיב הסכמי, ולחילופין יש לעיין מחדש בהיבט זה בפסק הדין בענין קסטרו; צו ההרחבה חל על חברות ביטוח כיוון שצו ההרחבה אינו יונק את כוחו מההסכם הקבוצי שהורחב; בהקשר זה בית הדין האיזורי שגה כשקבע שהסמכות שמוקנית לשר להרחיב תחולה גיאוגרפית מוגבלת לענפים שעליהם חל ההסכם הקבוצי, ועל כך ניתן ללמוד מסעיף 25 לחוק הגנת הסכמים קבוציים, תשי"ז-1957 וכן מההחלטה שלא למחוק את ענף הביטוח מרשימת הענפים עליהם חלים צוי ההרחבה; כמו כן, ההודעה על כוונה למתן צו הרחבה שפירסם שר העבודה בשנת 1992 (על מחיקת ענף "ביטוח" מרשימת הענפים בנספח) שלא מומשה מעידה על כך שצו ההרחבה חל על ענף הביטוח.
(ד)(5) תשלום גמול שעות נוספות בגין העמלות ומועד תשלום העמלות בעירעור קסטרו נדחתה בקשה לניהול תובענה כייצוגית בקשר לתשלום גמול שעות נוספות בגין עמלות מכירה.
...
המשיבה טענה בבית הדין האזורי כי דין הבקשה להידחות ממספר טעמים: ראשית, העובדים לא הוכיחו אפשרות סבירה שהשאלות השנויות במחלוקת תוכרענה לטובתם, שכן יסודות בקשת האישור נעדרים עילת תביעה ממשית.
גם בהקשר זה המעסיקה לא העלתה מחלוקת ממוקדת לענין קיומה של קבוצה, אלא כפרה בעיקר בעצם חבותה, ולכן מצאנו שתנאי זה מתקיים, משלא היתה מחלוקת קונקרטית בקשר לכך.
אנו סבורים כי המקרה שלפנינו מעורר את שאלת היקפו של סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה ביחד עם סעיף 18 לחוק זה כמו גם את השאלה אם העמלות מהוות חלק מ"השכר הרגיל" לעניין גמול שעות נוספות.
(ה) סוף דבר הערעור בנוגע לתחולת צו ההרחבה - נדחה.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו