ערעור על דחיית תביעה להשבת הלוואה

לפני ערעור על החלטת הנאמן במסגרתה נדחתה תביעת החוב שהגיש המערער.

המערער הגיש תביעת חוב ובמסגרתה טען שהעמיד ליחיד הלוואה בשיעור 150 ביטקויין, כי היחיד התחייב להשיב לו 180 ביטקויין, וכי הקף החוב מגיע כדי 7,350,000 ₪.

הטעם הראשון לדחיית תביעת החוב היה העדר כל אסמכתא התומכת בטענת המערער להעמדת ההלוואה.

...

נוכח כל זאת, אני דוחה את הערעור.

העירעור נסוב על דחיית תובענה שהגישו המערערות להשבת כספים שהעבירו לידי המשיבה.

כן אציע לחברותיי להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע מהו המועד בו מבשילה זכותן של המערערות לתבוע מהמשיבה את החזר הלוואות הבעלים על פי ההסכמים בין הצדדים, והאם מועד זה כבר הגיע, בשים לב להתקדמות המיזם.

...

האם אובדן אחזקותיהן במיזם שולל את זכות המערערות להשבת הלוואות בעלים? משהגעתי למסקנה כי יש לסווג את השקעת הכספים כהלוואות בעלים שהועמדו למשיבה, נשאלת השאלה כיצד אובדן אחזקותיהן של המערערות במיזם, בעקבות הפעלת מנגנון הדילול שנקבע בין הצדדים, משפיע על זכותן להשבת הלוואות הבעלים האמורות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אציע לחברותיי לקבל את הערעור, ולהצהיר כי המערערות זכאיות להחזר הלוואות הבעלים אותן העמידו לטובת המשיבה, חברת סגל גרמניה, בסכום כולל של 1.73 מיליון אירו, וזאת בהתאם לתנאי ההחזר שנקבעו בהסכמים בין הצדדים.

אוסיף ואומר כי לשיטתי זהו אחד מאותם מקרים שבהם כלל הגישות הפרשניות בתחום דיני החוזים מובילות לאותה מסקנה – על-פי לשון החוזה והנסיבות האופפות אותו.

במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.9.2019 (ת"א 22472-04-16, כבוד השופט מ' אלטוביה; להלן: פסק הדין) התקבלה בחלקה תביעה שהגישו המשיבים להשבת הלוואת בעלים שהעמידו לטובת הקמתו של פרויקט קניון פארק הקרח באילת.

העירעור העקרי כוון כזכור, בין היתר, כנגד חיוב המערערים בהשבה חלקית של הלוואת הבעלים למשיבים ונגד תשלום חלקי של הפצוי המוסכם, ואילו המשיבים מערערים מצידם, במסגרת העירעור שכנגד, על כך שלא נפסקו ריבית והצמדה ביחס לסכום החיוב לו הם זכאים.

בהיתחשב באמת המידה המקילה שפורטה לעיל, די בכך על מנת לקבוע כי מתקיימת זיקה עניינית בין שני הערעורים (ראו: ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון, פיסקאות 15-14 (20.6.2010), ערעור על החלטה זו נדחה ביום 9.1.2011 במסגרת בש"א 6753/10; ע"א 5008/16 המוסד לביטוח לאומי נ' מגן דוד אדום לישראל, פיסקה 7 (14.6.2017), וההפניות שם (להלן: עניין המוסד לביטוח לאומי)).

...

נוכח האמור אני סבורה כי אין באמור בעניין יצהרי כדי לשנות ממסקנתי האמורה וכי יש להותיר את הערעור שכנגד על כנו (השוו: ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני, פיסקה 2 (8.8.2011); ע"א 3534/13 דובדבן השכרה והספקה ציוד טכני בע"מ נ' M+W High tech projects israel td, פיסקה 3 (5.1.2014); עע"מ 1477/16 פלסר נ' עיריית הרצליה, פיסקה 5 (16.3.2017); ע"א 832/18 מלון שלום אילת בע"מ נ' נדבך לנדל"ן והשקעות בע"מ, פיסקה 6 (21.5.2018)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 1,000 ש"ח. החלטתי זו תתויק בתיקי השופטים.

המשיבים טענו מנגד, שהכספים עבור רכישת הדירה בל' ניתנו לאם ע"י המערער כהלוואה וההלוואה הוחזרה במלואה ואת הדירה בפ', המערער מכר לאח עוד בשנת 1996 ואין כל בסיס לתביעתו.

אם היה אמת בטענות המערער ואחיו הפר את ההסכם משנת 2002, מדוע המתין 16 שנים על מנת לתבוע אותו? כמו כן, במסמכי העברת הזכויות בדירת פ' לאח בשנת 2004 נאמר ששווי המכירה הוא 585,000 ₪ ובאותה עת שער הדולר עמד על 4.5 ₪ לדולר ולכן סכום זה משקף 130,000 דולר, שזה הסכום ששולם למערער על פי ההסכם משנת 1996 עבור דירה זו. רק לאחר שהמשיבים המציאו מסמכים הסותרים את גרסת המערער, הוא החל לטוות גרסאות חדשות וסותרות ולא בכדי בית המשפט קמא לא האמין לו. בצדק גם נדחו טענות המערער ביחס לדירה בל'.

...

כידוע: "אשר לקביעות שבעובדה – כלל הוא כי בית משפט של ערעור לא על נקלה יתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר התרשמה התרשמות ישירה מן העדים שהופיעו בפניה וממכלול הראיות האחרות שהוצגו לעיונה. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מן הראיות ומן החומר המקצועי שהונח בפניו, ואין להתערב בקביעות העובדה על סמך התרשמות זו, אלא אם כן מסקנות הערכאה הדיונית אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר.... בית המשפט בענייננו בחן את התשתית הראייתית בצורה מקיפה ומעמיקה, שקל והעריך את כל פרטי הראיות שראוי היה לייחס להם חשיבות ומשקל. קביעותיו העובדתיות מעוגנות היטב בראיות שהובאו, והן עומדות במבחן ההיגיון והסבירות." (ע"א 6768/01‏ אורי רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 625 (22.4.04).

יש לאשר את פסק דינו של ביהמ"ש קמא מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 וזאת מאחר שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין בו טעות שבחוק.

סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות בסך של 40,000 ₪.

לפני ערעור על החלטת נאמן, בה דחה תביעת חוב של הנושה המערערת – הגב' רחל לוי, ע"ס 1,400,000 ₪ במלואה.

לטענת המערערת, היא התייצבה לכל דיון ובירור בעיניין תביעתה ובכלל, לפי דרישת הנאמן והמציאה לידיו את כל הנידרש לו במהירות האפשרית, ברם חלקם של המסמכים אין ביכולתה להמציא לאור העובדה כי חלפו למעלה מ 7 שנים מאז הסכם ההלוואה.

לטענת המערערת, היה על הנאמן לאפשר לה לטעון בעיניין זה קודם להכרעת הנאמן , כפי שמחייבים כללי הצדק הטבעי ומדובר בפגם בהחלטת הנאמן המצדיק את השבת התביעה לדיון בפני הנאמן.

...

בהעדר חריגה קיצונית מסבירות או טעות אשר נפלה בהחלטת הנאמן, כפי שהובהר לעיל, איני רואה כל מקום להתערב בה ומשכך, אני מורה על דחיית ערעורה של המערערת.

סוף דבר, הערעור נדחה.

המערערת תשלם לנאמן ולממונה הוצאות בסך 1000 ₪, עבור כל אחד מבעלי התפקיד.