ערעור על דחיית תביעה להצהרה על אי-זכאות להליכי הוצאה לפועל

סעיף 7 לנספח ב' להסכם עוסק בפרעון מקצת החוב בהסדרי פשרה: "במקרה בו נפרע חוב החייב בכל שלב משלבי הכנוס, במסגרת הסדר פשרה שאושר על ידי המשרד, הכולל תשלום הוצאות הכנוס על ידי החייב, רשאי עו"ד לגבות את שכר טירחתו מהחייב, בהתאם להוראות תקנות המיסים (גביה)(קביעת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה), התשנ"ג-1993, בכפוף לאישור שכר הטירחה מראש ע"י המשרד ובכפוף לכך ששכר הטירחה לא יעלה על הסכום הקבוע בתקנות ההוצאה לפועל (שכר טירחת עורכי דין וכונסי נכסים), התש"ס-2002 (להלן – תקנות ההוצל"פ). למען הסר ספק יובהר כי עו"ד לא יהיה זכאי לשכר הטירחה הקבוע בתקנה 2 לתקנות ההוצל"פ". סעיף 6 לנספח ב' להסכם קובע את הסדר שכר הטירחה לסיטואציה בה נפרע מלוא החוב טרם מימוש הנכס, אך לאחר שהתקבלו הצעות לרכישת הנכס: "נפרע מלוא חוב החייב למשרד לאחר שהתקבלו הצעות לרכישת הנכס, ואולם בטרם הוכרז על קונה בהליכים למכירת הנכס נשוא השיעבוד/עיקול, זכאי עו"ד לשכר טירחה בשיעור 5% מסכום החוב שנפרע, ואולם שכר הטירחה לא יעלה על 20,000 ש"ח, אלא אם כן שולם שכר טירחת עו"ד כמפורט בסע' 7 להלן". סעיף 5 לנספח ב' להסכם קובע את הסדר שכר הטירחה במצב בו נפרע חוב החייב לאחר שמונה עו"ד ככונס נכסים, ולפני שהתקבלו הצעות בכתב לרכישת הנכס: "נפרע חוב החייב למשרד לאחר שמונה עו"ד ככונס נכסים מטעם המשרד, וקודם שהתקבלו הצעות בכתב לרכישת הנכס, זכאי עו"ד לשכר טירחה בשיעור של 5% מסכום החוב שנפרע בפועל או 5,000 ₪, לפי הגבוה מביניהם, ואולם שכר הטירחה לא יעלה על 10,000 ₪, אלא אם שולם שכר טירחת עו"ד כמפורט בסעיף 7 להלן". החוקר ליאור בר-חן (ע.ת.1) פקד ליאור בר-חן העיד בישיבת יום 24.1.17.

לימים הבין, שהחייב גבאי הוא קרוב מישפחה של עו"ד מיכה גבאי – שהוא מי ש"מנהל את המאפייה הישראלית", ואף הצהיר שיביא עדויות של אנשים בנושא זה. הסביר, שקיימת פעילות של גורמים פרטיים פליליים ששולטים ברשות המיסים, במישטרה, בהוצאה לפועל ובבתי המשפט, וזה האירגון הכי מסודר במדינה, כשעו"ד מיכה גבאי עומד בראש אותו ארגון.

הנאשם נישאל אם משך כספים מחשבונות הפקדון/הנאמנות שלא על פי רשות רישמי ההוצאה לפועל אלא על חשבון ציפייה עתידית לשכר טירחה, ובאופן מפתיע השיב על כך בשלילה (עמ' 1041 לפרוטוקול, שורות 21- 23).

לפי עדויות התביעה, פעולותיו של הנאשם הן אלו שהובילו את רשות המסים לבקש מהנאשם להמציא את כל הנתונים על אודות תיקים אלו, שכן הנאשם הגיש בהם ערעור על החלטות רשם ההוצל"פ מבלי שיידע את הגורמים הרלבאנטיים ברשות המסים.

ביום 18.2.08, הגיש המציע (חברת ש.י.א רפאל פרוייקטים בע"מ) לבית-המשפט השלום בתל-אביב תובענה בדרך של המרצת פתיחה, כנגד הנאשם, להצהרה על בטלותה של הערבות הבנקאית לאחר שזו חולטה, וביום 27.12.09 ניתן פסק-דין לפיו נדחתה התובענה (ת/125).

...

באישום 3, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה נוספת של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 383(א)(2) + 393(2) לחוק העונשין בכך, שבעת שהנאשם שימש מנהל עזבון, שלח ידו בגניבת כספי תקבולי מכירת הדירה באילת על סך של 106,083 ₪, אותם נמנע מלהעביר ליורשי המנוח צבי קלינגר ז"ל, והכל כפי שפורט בהרחבה בתיאור האישום השלישי.

באישום 4, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 383(א)(2) + 393(3) לחוק העונשין בכך, שבעת ששימש כבא-כוחו של בעל נכס – מר משה אביטל, נטל לעצמו שלא כדין כספי ערבות בסך 395,000 ₪, והכל כפי שפורט בהרחבה בתיאור האישום הרביעי.

באישום 5, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע ריבוי עבירות של השמטה מתוך דו"ח על-פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח לפי סעיף 220(1) לפקודה וכן ריבוי עבירות של מרמה ערמה או תחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודה, בסך כולל של 8,614,104 ₪.

לפנַי בקשה "לעיכוב ביצוע" פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 1721-06-21) מיום 3.10.2021 בגדריו נדחתה על הסף תביעת המבקשים למתן סעד הצהרתי שלפיו הם בעלי זכויות בחלקים מחלקות 2 ו-81 בגוש 202005 בעין קיניה (להלן: המקרקעין).

ביום 1.6.2021 הגישו המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת בשם עזבון אביהם, להצהיר על בעלותם על המקרקעין.

ערעור המבקשים מופנה נגד הליך הסדר שהסתיים לפני כימעט 30 שנה, מבלי שנטען טיעון עובדתי המבסס עילה כלשהיא להתערבות בו. בנוסף, שקולי צדק ויושר אף הם מטים את הכף לחובת המבקשים, לאור התנהלותם בחוסר תום לב ובשיהוי, בהיותם מחזיקים במקרקעין חרף פסק דין משנת 2009 שהורה על פינויים וחרף דחיית בקשתם לעיכוב צו פינוי שניתן במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

מכל מקום, אף מבלי להדרש לסכויי העירעור, המופנה נגד הליכי הסדר שהסתיימו בשנת 1992, לא עלה בידי המבקשים להצביע על נזק בלתי הפיך שייגרם להם כתוצאה מפינוי המקרקעין.

...

בנוסף התקבלה טענת המשיבה כי דין התביעה לסילוק על הסף גם בשל אי-צירוף תובעים ונדחתה טענת המבקשים לפיה הם היו זכאים להירשם כבעלי המקרקעין מכוח התיישנות רוכשת, טענה אשר נקבע כי ראוי לה להיטען רק במסגרת הליך ההסדר ולא לאחריו.

מנגד, לעמדת המשיבה דין הבקשה להידחות, הן בשל סיכויי ההליך הקלושים, בפרט על רקע העובדה שפסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, והן לאור מאזן הנוחות אשר אינו נוטה לטובת המבקשים ואין בכוחו להתגבר על סיכויי הערעור הקלושים.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 49751-12-22 משרד התחבורה/המשרד הראשי ואח' נ' מטר לפני כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון המערערים .1 משרד התחבורה/המשרד הראשי .2 המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות המשיב וליד מטר ת"ז 312368087 ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת פ' ג'ובראן מילר) מיום 18.10.2022 בת"א 7877-02-22 פסק דין

בסיום ישיבת יום 6.7.2022 סיכמו באי כוח הצדדים את טיעוניהם בעל פה. במסגרת טיעוני ב"כ המשיב, הסתמך ב"כ המשיב על הליך דומה שנוהל במסגרת ת"ת 65155-10-21 בבית משפט השלום בעכו, שם הושגה הסכמה לפיה תביעה דומה לתביעה כאן תימחק, ומשרד התחבורה יפעל לסגירת תיק ההוצאה לפועל.

זאת מכיוון שלמדינה זכות וסמכות לנקוט בפעולות להסדרת חובות עבר, לרבות להכריז על מבצעים במסגרתם יינתנו פטורים מתשלום אגרה, ואין במבצעים כאלו כדי להשפיע על פרשנות תקנות התעבורה, ולחייב, באופן גורף, מתן פטור רטרואקטיבי לכל בעלי הרכבים, כולל אלו שלא עמדו בתנאי המבצע ולא הישתתפו בו. גם אם היה מקום להחיל את תנאי המבצע על המשיב, המשיב בתביעתו מבקש פטור רטרואקטיבי ממועד הפסקת השמוש ברכב על פי הצהרתו, ואינו מסתפק בהטבה שניתנה במבצע, המעניקה פטור ממועד אחר.

לטענת המשיב יש לדחות את העירעור מפני ש: פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על העובדות שהוכחו בפניו ומעוגן בהוראות החוק ובהסתמכות על אופן פעולת המדינה בהליכים אחרים, ולכן אין עילה לערכאת העירעור להתערב בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט קמא.

לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת א' לוי בת"צ (מחוזי ת"א) 44266-05-14 מוליתן תעשיות (2010) בע"מ נ' מדינת ישראל (17.8.2015), אשר נאמרו בנוגע לסוגיה אחרת אבל רלוואנטית גם לענייננו: "נוכח הוראות התקנות, המטילות את חובת היידוע והתנעת הליך ההחזר על בעל הרכב עצמו ולא על משרד הרשוי. לא קיימת בדין חובה עצמאית המוטלת על המשיבה לבצע החזרי אגרת רשוי במקרה של רכב תפוס. העידר חובה כזו מתיישב גם עם העובדה, שאין בידי המשיבה נתונים באשר לתפיסות רכבים בפועל, אלא רק לגבי עיקולים ברשום, אשר מהם לא ניתן ללמוד אם אכן מדובר ברכב שנתפס בפועל, מתי נתפס ולאיזו תקופה. כיון שלא קיימת חובה כזו, הרי שלא ניתן לומר שאי בצוע החזר לכל מי שרכבו נתפס לתקופה של חודש ומעלה, אשר כלל לא פנה בבקשה מתאימה להחזר ואשר המשיבה לא ידעה על התפיסה ועל משכה, וכאשר אותו בעל רכב ממשיך להיות רשום כבעלים בכל אותה תקופה, מהוה גביה שלא כדין. קשה לומר, שעל פי תקנות התעבורה, קיימת עילת תביעה כנגד המשיבה למי שלא פנה בכל בקשה להחזר... אין להיתעלם מכך שיש יסוד סביר להניח, כאמור, שאם המבקשת הייתה ממלאת חובתה לפנות פניה מוקדמת למשיבה, פניה פשוטה אשר לא דרשה טירחה מיוחדת, התוצאה הייתה מושגת גם ללא הגשת הבקשה לאישור." (ההדגשות אינן במקור).

...

לאור על האמור לעיל, מצאתי כי דין הערעור להתקבל, וזאת מבלי שיהיה צורך לדון גם בשאלה האם המשיב הוכיח כנדרש את מועד הפסקת השימוש ברכב.

לעניין זה מדובר בקביעה עובדתית מנומקת של בית המשפט קמא שאין להתערב בה. לסיכום לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל.

המשיב ישלם למערערים הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ בתום 30 יום ממועד המצאת החלטה זו, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן ההחלטה ועד התשלום בפועל.

  תקנה 157(א) לתקנות קובעת: "בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע". תקנה זו החליפה את תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כאשר נראה כי בתקנות החדשות לא הייתה כוונה לשנות מההסדר שנהג לפי תקנה 519, למעט בעיניין תוצאת המחדל: מחיקת התביעה חלף דחייתה (דברי הסבר לתקנות כפי שפורסמו בחודש דצמבר 2020 באתר משרד המשפטים, עמ' 49).

..על אף שלכאורה הסעד המבוקש בתביעה הוא ביטול הסכם ההפרדה עקב הפרתו, ולא הצהרה על אי-כניסתו לתוקף מלכתחילה, ההפרה הנטענת היא בגין אותו העניין שבגינו נטען בהליכים קודמים כי ההסכם לא ניכנס לתוקף – אי העברת כספים מ[המשיב] ל[מערער] בסמוך לאחר חתימת הסכם ההפרדה, וראו את מכתב ביטול הסכם ההפרדה, נספח 20 לכתב התביעה.

לא בכדי, ממשיך [המערער] לטעון גם במסגרת הבקשה הנוכחית את טענתו "הישנה", וראו למשל האמור בסעיף 9 לבקשה: "מיסמך ההפרדה שנחתם בין האחים לא יצא לפועל כיוון שהמשיב לא שילם למבקש את התמורה שהיתה תנאי לכניסתן לתוקף של מיסמך ההפרדה" (הטעות במקור – י"ס), וכן בסעיף 14 לבקשה: "...ועל פי מיסמך ההפרדה אשר המבקש מבקש מכבוד בית המשפט לקבוע כי אינו תקף ולא ניכנס לתוקף מעולם". מה לי אם הטענה היא שההסכם לא ניכנס לתוקף עקב אי-העברת כספים ומה לי אם הטענה היא שההסכם בוטל עקב אי-העברת כספים – בשתיהן מדובר באותה הטענה, שנדונה ונדחתה.

על כך ניתן להוסיף כי בכל מקרה, גם עתה החומר שצורף הוא דל. בתשובה לערעור הפנו המשיבים לפסק דין שניתן לפני כשנה בעירעור אותו הגיש המערער על החלטה שלא לפטור אותו מהפקדת ערבון בהליך קודם בין המערער והמשיב (בו ערער המערער על פסק דין שסילק על הסף את תביעתו מחמת מעשה בית דין בעיניינו של הסכם ההפרדה).

במאפיינים הקונקרטיים של ההליך, הן לעניין אי תשלום הוצאות עבר והן בכלל, ניתן לתת את הדעת גם לכך שמדובר בהליך (אחד מרבים) שניפתח על ידי המערער שנים רבות לאחר האירועים הנטענים (ועיינתי בטיעוני המערער לגבי נסיבותיו חייו, כפי שפורטו בסע' 65-60 לכתב התביעה), ולאחר שקבל הפטר בהליך פשיטת רגל שבו, כנזכר, נראה כי המערער לא עידכן כי יש לו טענות לזכויות בחברה (ובנכסים אחרים).

...

אולם, שעה שמדובר בטענה זהה בעיקרה לטענה שכבר נדחתה, אני סבורה בשלב זה שסיכויי ההליך נמוכים".

אין באמור כדי למצות את השיקולים השונים, אולם די בדוגמאות אלה על מנת להוביל למסקנה כי המקרה אינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור באיזון שבוצע ע"י כב' הרשם בסוגיית הערובה.

הערעור נדחה.

ביום 15.09.2019 ניתן צו לכנוס נכסי החייב, בגין חובות מוצהרים בסך כולל של 543,137 ₪ ל-9 נושים, כולל הנושה הנ"ל לגביה הצהיר על חוב בסך 21,505 ₪ בגינו ניפתח הליך הוצאה לפועל.

לאור האמור, קבעה הנאמנת כי הטענה שנושה לא ידעה על קיומו של ההליך אינה נכונה, ולא הוצג טעם מיוחד לאיחור בהגשת תביעת החוב, ולפיכך דחתה את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב באיחור.

ביום 22.11.2023 הגישה הנושה בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על החלטת הנאמנת, וטענה כי הגשת תביעת החוב באיחור נבעה מהתנהלות הנאמנת אשר שלחה את צו הכנוס לעו"ד שלא מייצג בתיק.

מאחר שבקשת הנושה לא נקבה במועדים ולא נתמכה במסמכים, התבקשה הנושה בהחלטה מיום 23.11.2023 לצרף מסמכים והבהרות דלקמן- תביעת החוב תוך ציון מתי הוגשה ועל ידי איזה מייצג, פרטי תיק הוצאה לפועל, החלטת הנאמנת ומתי הומצאה לה. הנושה המציאה את הנידרש בתגובה מיום 29.11.2023.

בתי המשפט הבהירו כי התקופה שנקבעה בסעיף 71(ב) לפקודה להגשת תביעת חוב הנה מיגבלה מהותית ולא טכנית, שמטרתה להגביר את הוודאות והיעילות בהליך פשיטת הרגל, ולהגן על זכותם של הנושים לדעת בתוך תקופה מוגדרת וסבירה את מצבת החובות והנכסים של החייב לצורך גיבוש עמדתם בהליך.

לאור האמור, עולה כי הנושה קיבלה לידיה את צו הכנוס ביום 2.11.2019 באמצעות מסירה לבא כוחה, שמייצגה בעירעור זה והיה מייצגה הרשום בתיק ההוצאה לפועל שהתנהל מול החייבת בגין החוב הרלבנטי עובר למתן צו הכנוס.

...

על-פי ההלכה הפסוקה, במצבים שבהם בשל צירוף נסיבות שונות, ובהן העדר מחלוקת של ממש על אודות החוב, אי-גרימת נזק למי מהצדדים, אי-חלוקת דיבידנד לנושים והעדר פגיעה באינטרס ההסתמכות מצד מי מבעלי הדין, יש להעתר לבקשה להארכת המועד להגשת תביעת החוב" רע"א 3702/17 ד"ר עבדאללה חג'אזי נ' עו"ד ליאור מזור – מנהל מיוחד לנכסי החייב (27.06.2016) פס' 12) (ההדגשה לא במקור) ואכן הריכוך הפסיקתי אין משמעו כי מדובר ב"תכנית כבקשתך" המאפשרת לנושה להגיש תביעת חוב כל אימת שיחפוץ.

בכל מקרה, ובהתאם לאישור המסירה שביצע החייב לידי ב"כ הנושה שלא נסתר, אני קובע כי צו הכינוס הומצא לנושה כדין ביום 02.11.2019.

לאור כל האמור לעיל, דין הערעור על החלטת הנאמנת להידחות.