לנוכח האמור לעיל ובהיעדר ראיות תומכות, מדובר למעשה בתיק עובדתי ולכן ועל אף שאין חולק כי התובע, מתוקף תפקידו, לעיתים הרים את קולו, הרי שלא ניתן לראותו כמי שהניח תשתית עובדתית למקרוטראומה באשר לצרידות/פגיעה במיתרי קולו ולכן אין מקום להכיר באלו, אחרי 10 שנים, כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטרואמה ומכאן שיש להורות על דחיית התביעה.
ובאשר להוכחת תביעה שעניינה פגיעה במיתרי הקול קבע בית הדין הארצי את הראיות שיש להציג על מנת לבסס תשתית ראייתית מספקת:
"המערער היה צריך להציב תשתית עובדתית ברורה של פעולות חוזרות ונישנות אשר יש בהן להצביע על הפעלת מיתרי הקול באופן זהה.
...
בכל הקשור לטענתו המאוחרת של התובע באשר ל"חשיפה לאבק ולחומרים שונים" - לא ניתן להתעלם מהעובדה שטענה זו לא מצאה ביטוי בטופס התביעה וגם לא בתשובות התובע לחוקר הנתבע, כאשר מעבר לקושי זה לא מצאנו כי התובע הביא ולו ראשית ראיה לענין ונראה שגם בנושא זה, בדומה לדרך בה התייחס לשאלה שנשאל במסגרת חקירתו הנגדית:"איך אפשר לבדוק שבמאת בזמנים ההם צעקת ודיברת בקול רם מלבד האמירה שלך" (עמ' 6 שורות 13-14 לפרוטוקול), עת השיב: "זה אופי העבודה. כל אחד שתשאל" (עמ' 6 שורה 15 לפרוטוקול).
מכל מקום, בהתייחס לנסיבותיו הספציפיות של התובע ולמרות שהתרשמנו כי הוא אדם נמרץ אשר במסגרת תפקידו בוודאי נאלץ, מידי פעם להרים את קולו, הרי שלא מצאנו כי הוא הוכיח כי נדרש להרים את קולו ולצעוק, במשך שעות רבות בכל ימי עבודתו.
לסיכום
לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאנו בסיכומי הנתבע הרינו קובעים כי התובע לא הניח את התשתית העובדתית הנדרשת לפי תורת המיקרוטראומה בכל הקשור לצרידות בקולו ולכן הרינו מורים על דחיית תביעתו.