מבלי לפגוע בטענת ההתיישנות ולשם הזהירות, הנתבע מוסיף וטוען כי יש לדחות את התביעה גם לגופו של העניין, כדלקמן:
ממכלול העדויות שהובאו לפני בית הדין עולה, כי אופי עבודת התובע ואופי מקום העבודה כרוכים בלחץ רב ומצריכים דיוק ועבודה לפי כללים.
באופן דומה, פסק בית הדין הארצי בעיניין דולאני[footnoteRef:5], כי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה מסמיכה את בית הדין להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות ועדות ערר של המוסד לביטוח לאומי וזאת בהתקיים טעם מיוחד לכך.
לעניין זה יודגש, כי בשים לב לכך כי הנתבע דחה את התביעה להכרה בארוע בעבודה כ"תאונת עבודה", הרי שקיבלת טענת ההתיישנות תסתום בפני התובע את הגולל להכרה במחלת הסכרת כנובעת מהארוע; שכן, אין המדובר במקרה בו יוכל התובע להגיש בעתיד תביעה חוזרת בעיניין לנתבע (ויובהר, אין המדובר בעילה מתחדשת וגם לא ניתן יהיה להגיש תביעה להחמרה).
...
על רקע האמור, התובע טוען כי מחלת הסכרת ממנה הוא סובל התפרצה אצלו בשל האירוע החריג/המיוחד מיום 22.10.2018 וכי מאחר והמחלה נגרמה תוך כדי ועקב העבודה, יש להכיר במחלה כתאונת עבודה.
עיקר טענות הנתבע
יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, שעה שהתביעה הוגשה בניגוד למועדים הקבועים בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.
]
לאור כל האמור לעיל, שוכנענו, כי אכן התרחש בעבודת התובע ביום 22.10.18 אירוע שיא מיוחד וכי בנסיבות אלה, יש מקום למנות מומחה רפואי אשר יבחן את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע המיוחד מיום 22.10.18 לבין פרוץ מחלת הסכרת אצל התובע.
החומר הרפואי שצורף כנספח 2 לכתב התביעה מתייחס ליום 13.12.2018 וצוין בו "תחושת יובש, צימאון, השתנה ושתייה מרובה בחודש האחרון". על כן, לא מצאנו לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לקיומן של תופעות אלה במסגרת העובדות שיועברו למומחה מטעם בית הדין.
זאת ועוד, מצאנו כי יש להעביר למומחה גם את הצהרת התובע לפני חוקר הנתבע לעניין מצבו הנפשי בחודש יולי 2018.
