ערעור על דחיית תביעה לביטול זקיפת פיצויים

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב (השופט אורן שגב; סע"ש 27207-02-16) אשר קיבל את תביעת המשיבה להחזר ימי מחלה שקוזזו, הפרישי שכר, זקיפת תשלום ביתר, פצויי הלנת פצויי פיטורים ופצוי בגין עגמת נפש.

יצוין כי טענת חברה ביחס לסך של 1,377 ש"ח בגין זקיפת היתר של שווי הטבת קרן הפנסיה, מצאה ביטוי בעירעור בפרק העוסק בכתב הויתור, לפיה העובדת נתנה בגדריו את הסכמתה לנכוי זה. משנקבע כי אין תוקף לכתב הויתור, נדחית גם טענה זו. הפרישי שכר –בית הדין האיזורי קבע כי טענת העובדת לפיה היא היחידה שלא קיבלה העלאה בשכר לא נסתרה.

סוף דבר העירעור מתקבל בחלקו כמפורט לעיל – ביטול החיוב בהפרשי שכר ופצוי בגין עגמת נפש.

...

אנו סבורים כי בנסיבות אלה, כאשר מדובר במקום עבודה קטן, בו שכר המתכנתים לא היה אחיד בשל ניסיונם, לא ניתן לקבוע כי העלאה שניתנה למתכנתים מתחילים בעלי שכר נמוך מחייבת העלאה גם למתכנת בעל ניסיון ושכר גבוה.

לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו האחרות של בית הדין האזורי.

לא מצאנו מקום להתערב בקביעות עובדתיות אלו, אשר העיקרון המנחה אותן מצא ביטויו בקבלת התביעה של העובדת להחזר קיזוז ימי המחלה שבוצע בגמר החשבון.

סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו כמפורט לעיל – ביטול החיוב בהפרשי שכר ופיצוי בגין עגמת נפש.

תמורת הודעה מוקדמת ופיצויים בגין פיטורין שלא כדין התובעת טענה כי בתקופה השנייה היא פוטרה, מבלי שנמסרה לה הודעה מוקדמת, ומבלי שנערך לה שימוע ועתרה לסעדים בגין כך. בשים לב למסקנתנו לפיה התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי פוטרה מעבודתה בתקופה השנייה, דין תביעתה לתמורת הודעה מוקדמת ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין, להדחות.

לטעמנו, אין צורך להדרש לשאלת הקף ניצול החופשה כלל, שכן דין התביעה להדחות על יסוד טענות התובעת עצמה, ולהלן נסביר: התובעת מודה (סעיף 69 לתצהירה), על יסוד רשומי הנוכחות שצרפה, כי היא ניצלה בפועל 28 ימי חופשה, אלא שלא לקחה בחשבון כי בחודש 11/2018, עת נותקו יחסי העבודה בתקופה הראשונה, נכלל בתלוש 11/2018 פדיון חופשה בעד 6 ימי חופשה, ואשר בהעדר טענה אחרת, אין מקום שלא לקחתו בחשבון ניצול החופשה.

אשר לסוגיית הרכב ולשכר התובעת – על פי העולה מטענות הצדדים, בתקופה הראשונה הוסכם ביניהם על שכר בסך של 10,000 ₪ נטו, וכן הועמד לרשות התובעת רכב על חשבון המעסיק, אך בתלושי השכר אין זכר לאותה "הטבה" בשווה כסף (לא בדרך של זקיפה וגילום ולא בדרך אחרת).

לעמדתנו, מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הודעה לעובד, ואף מכוח חובת תום הלב, היה על הנתבעת למסור לתובעת הודעה בכתב על ביטולו של סעיף 11 להסכם העבודה, בנושא הרכב, ומשלא כך נהגה התובעת, הפרה את חובתה.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

...

הנתבעת הכחישה את זכות התובעת לסכומים הנתבעים וכן את זכותה לפיצוי בגין רכיב זה. דיון והכרעה – לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הראיות אשר מונחות לפנינו, ובראי הדין החל, הגענו למסקנה לפיה יש לדחות את תביעת התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש, כפי שיפורט להלן.

מכאן, שהתביעה לפיצוי בעד עוגמת נפש, נדחית.

לסיכום התביעה מתקבלת בחלקה, כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום שיומצא לה פסק הדין: סך של 5,185, בגין פיצויי פיטורים בעד התקופה הראשונה , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתאריך 24/06/19 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

] החברה, המערערת בע"ע 5994-10-15, מלינה כנגד פסיקת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין והוצאות משפט; והעובד, המערער בע"ע 10940-10-15, מערער על גובה הפצוי בגין פיטורים שלא כדין, דחיית רכיבי התביעה להפרשי שכר ועמלות ולהפרשי פצויי פיטורים, וזקיפת שווי שימוש בטלפון נייד ורכב.

ערעור החברה והעובד המופנים כנגד שיעור הפצוי בגין פיטורים שלא כדין מתקבל במובן זה שהפיצוי מבוטל, והענין מוחזר לבית הדין האיזורי לשם קביעת שיעור הפצוי שלא על דרך מכפיל השכר, אלא על יסוד מכלול נסיבות הענין הרלבנטיות.

...

מסקנת בית הדין האזורי מניתוח זה היתה כדלקמן (פיסקה 21): "אשר על כן אין לנו אלא להסיק כי פיטוריו של התובע נעשו שלא כדין וכי הנימוקים השונים והמגוונים ואף לעיתים הסותרים בגינם טענה הנתבעת כי פוטר התובע, אינם הנימוקים האמיתיים בגינם פוטר וכי פיטוריו היו קשורים לנימוקים שאינם גלויים ואכן קשורים להתנהלות התובע בכל הנוגע לפרשיות עליהם הצהיר לרבות בפרשת הבקדייטינג והתייחסות התובע בנדון לרבות נגד עובדים בכירים ממנו במערכת, שהיו אף הממונים עליו בצורה זו או אחרת". ובהמשך פסק הדין נאמר כך (סעיף 26): "אשר על כן אנו סבורים כי חלו פגמים בכל הליך הפסקת העסקתו של התובע, ופיטוריו נעשו שלא כדין, השימוע לא נעשה באופן ראוי, לא ניתנה לתובע שהות להיערך לשימוע זה ולא עדכנו אותו כי הוא יכול להביא עו"ד מטעמו. הנימוקים הרבים והשונים מעלים כי הנימוקים האמיתיים לא הובאו בפניו של התובע עובר לשימוע ומשכך כלל לא יכול היה להתייחס אליהם. פיטוריו נעשו לאלתר מבלי שיכול היה להיפרד מהסוכנים עימם עבד. כמו כן אנו סבורים כי פיטוריו הוכתמו גם בשיקולים זרים הקשורים לאופן בו התבטא בכל הנוגע לפרשיות שנחשפו בנתבעת, לרבות כנגד הממונים עליו". החברה חויבה איפוא בתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 288,258 ₪, כשתשלום זה היווה מכפלת גובה שכרו החודשי של העובד (48,043 ₪) בששה חודשים.

בית הדין האזורי קבע כי אשר לטענה בדבר זיוף פוליסות כי "התובע לא הציג כל תלונה רשמית שהגיש בנידון ולא הבהיר על איזה פוליסה אחרת מדובר ומשכך אין אנו סבורים כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי הגיש תלונה וכן נושא זה לא עלה על ידי התובע בכל תהליך הפסקת עבודתו ומשכך גם לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש" (סעיף 35).

לאור מכלול זה נאמר בפסק הדין "יש רק לתמוה מדוע בפגישה זו בזמן אמת לא טען התובע כי הוציא מייל בעבר על התנגדותו לכך. משכך אין אנו מקבלים את טענתו של התובע כי התנגד בזמן אמת למייל שהודיע לו על שינוי העמלה ובכך יש לראות בהתנהגות התובע מזמן אמת כהסכמה להפחתת העמלה בנוגע לסוכנות לנדאו". מנגד, קיבל בית הדין את גרסת החברה תוך מתן אמון בעדותו של מר אלקיים בנקודה זו, אשר עלתה בקנה אחד עם תצהירו של מר בצרי.

נוכח מארג ראייתי זה לא מצאנו מקום להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי, המבוססת בחומר הראיות ובהתרשמותו מן העדויות.

דין הערעור בהיבט זה להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי.

סוף דבר 52.

טענות הנאמנים לנאמנים טענות מקדמיות לפיהן יש לדחות את העירעור על הסף: המערערים (למעט חמישה) מנועים מלעתור לרכיבים שנתבעו על ידם בעירעור, נוכח הסדר פשרה וסילוקין, שאושר על ידי בית המשפט ביום 3.1.17 במסגרת בקשה 169, הנוגע לרכיבי חוב בגין: הפרישי שכר, מענקים, פיצוי בגין הפרת הסכמים, הפחתות בגין תוכניות הבראה וכיו"ב ואשר קבע סכום גלובלי שיינתן לכל קבוצת עובדים, וביניהם המערערים (להלן: "הסכם הפשרה").

באשר לפדיון ימי מחלה - הנאמנים בדקו את זכאות 33 המערערים שתובעים רכיב זה ומצאו כי 28 עובדים סיימו את העסקתם בחברה בנסיבות שאינן פרישה לגימלאות (תנאי למתן מענק זה) וכי ל- 5 מערערים, שולם רכיב זה. באשר להפרשי פצויי פיטורין - ביחס לגילום רכיבים בתחשיב פצויי הפיטורין, המערערים נסמכים על הסכם 2003 שבוטל ביום 23.9.04 עפ"י הודעה מטעם הסתדרות העובדים (נספח 5 לתגובת הנאמנים).

גם בדיון, כאשר נישאל ב"כ המערערים על ידי בית המשפט: "לשאלת בית המשפט לאיזה עובדים מתייחסת הטענה בסעיף 76 לערעור התוקן (צ"ל - המתוקן - ה"ש) שנקרא תוספת מיוחדת ומהם הסכומים הנדרשים ביחס לכל עובד.." השיב ב"כ המערערים: "אני משיב שזה מתייחס לכל המנהלים וסגני המנהלים, שאני מייצג והרכיב הנ"ל נדחה באופן אוטומאטי מבלי שיבדק ע"י הנאמנים." מאחר שעסקינן ברכיב הנבחן על פי נסיבות אישיות של העובד, לא ניתן לאשרו באופן כללי ומשלא עלה בידי המערערים להצביע על עובד מסויים שזכאי לתוספת זאת, אין אלא לדחות טענה זו. עוד יצויין כי ספק רב אם טענה זו בדבר גילום רכיבים נוספים אינה כלולה ברכיבים שהוסדרו במסגרת הסכם הפשרה, שהסדיר בין השאר "הפרישי שכר", וככל שכך, ממילא 64 המערערים שהסכם הפשרה חל עליהם, אינם זכאים לרכיב זה. זקיפת רכיב הגמל ע"ח הפיצויים סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים קובע: "תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר בצו על ידי שר העבודה והרווחה ובמידה ואושר". עולה כי, על מנת שתשלום יבוא במקום פצויי פיטורים, יש צורך שכך יקבע בהסכם קבוצי שחל בין הצדדים או אם ניתן אישור שר העבודה והרווחה לתשלום כאמור.

...

נוכח הבדיקה שנעשתה, ומשלא עלה בידי המערערים לסתור את ממצאי הנאמנים, לא עמדו המערערים בנטל להוכיח זכאותם לרכיב זה. אף טענת המערערים לפיה הדרישה שהעובד היה עובד בפועל בעת סגירת הסניף, מהווה אפליה, דינה להידחות, שכן לא זו בלבד שזכות זו הינה זכות יתר, שנשללה עפ"י הוראות הסכמים וקריטריונים ברורים, אלא שהקריטריונים לקבלת המענק נקבעו טרם מונו הנאמנים לתפקידם ובזמן אמת, המערערים לא חלקו עליהם.

יוצא, איפוא, כי אין בידי המערערים להצביע על מקור חוקי או הסכמי המזכה אותם בגילום דמי הבראה ומשכורת 13 לצורך חישוב דמי פיצויים (להבדיל מדמי גמולים) ולכן, דין טענתם בעניין זה, להידחות.

לפיכך, כמו גם נוכח העובדה, שעסקינן בזכות יתר, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהכרעת הנאמנים אף בעניין זה. התוצאה נוכח כל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית הערעור.

השופט י. אטדגי: המערערת, שמאית מקרקעין שנמנתה על מאגר השמאים של רשות המיסים לצורך עריכת שומות לנכסים בגינם זכאים הנפגעים לפיצויים מטעם המדינה עבור ניזקי מילחמה, מכוח חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א – 1961, התבקשה, יחד עם שמאים נוספים שנימנו על אותו מאגר, לערוך שומות עבור נזקים שנגרמו במהלך מלחמת לבנון השנייה (חודש יולי 2006) ובקשר אליה (להלן – "השומות").

בית המשפט קמא (כב' השופטת שרון גלר) דחה את התביעה, כימעט במלואה (למעט תיקון מסוים, לטובת המערערת, שהמשיבה נדרשה לבצע בחשבון שעשתה), בקבעו שהמערערת "לא עמדה בנטל המוטל על כתפיה, הן כתובעת והן כמי שדווחה על פי ההיתקשרות בין הצדדים היו כפופים לבדיקה ואישור הנתבעת, לביסוס עילת תביעתה בדבר זכאותה לקבלת תשלום בגין מלוא שעות המשרד אשר דווחו על ידה" (סעיף 79 לפסק הדיו).

בית המשפט קמא בחן את העדויות שנשמעו בעיניין זה, ומסקנתו (בסעיף 31): "אני קובעת לפיכך בעיניין זה, כי הדרישה לתעוד ודיווח על הקף שעות העבודה בכל תיק בנפרד לא ירדה בשום שלב מעל הפרק ולא בוטלה. מכאן, שהתובעת לא הייתה רשאית להסתמך בדרישות השכר שהגישה על רישום ותעוד, במתכונת של טופס כזה או אחר, שאינם כוללים פירוט כאמור". אחר כך עבר בית המשפט קמא לסקור כיצד המערערת הגישה את דיווחיה בפועל.

ובהמשך (סעיף 66): " הרושם אשר הצטבר אצלי מדוגמאות אלו, גם אם הנן חריגות, ומעדותה של התובעת בנוגע אליהן, הנו של חוסר סדר ודיוק בדווחי התובעת ושל העידר הצדקה מקצועית והגזמה בזקיפת שעות עבודת המשרד". קביעות בית המשפט קמא הן קביעות עובדתיות וקביעות הקשורות למהימנות העדים.

...

בית המשפט קמא בחן את העדויות שנשמעו בעניין זה, ומסקנתו (בסעיף 31): "אני קובעת לפיכך בעניין זה, כי הדרישה לתיעוד ודיווח על היקף שעות העבודה בכל תיק בנפרד לא ירדה בשום שלב מעל הפרק ולא בוטלה. מכאן, שהתובעת לא הייתה רשאית להסתמך בדרישות השכר שהגישה על רישום ותיעוד, במתכונת של טופס כזה או אחר, שאינם כוללים פירוט כאמור". אחר כך עבר בית המשפט קמא לסקור כיצד המערערת הגישה את דיווחיה בפועל.

מסקנתו, לאחר סקירת העדויות והראיות בעניין זה (בחלק האחרון של סעיף 53): "בעניין זה התרשמותי ומסקנתי הינה, כי התובעת לא פעלה בצורה מסודרת ולא קיימה תיעוד אותנטי מדויק בזמן אמת, או בסמוך לו, של שעות העבודה והסתפקה בקבלת דיווח כוללני מהשמאים אודות היקף השקעתן של שעות העבודה. בחירתה לעשות כן בממשק אשר בינה לבין השמאים שעבדו תחתיה הינה עניינה שלה, אך אינה תואמת את דרישת ההתקשרות הבסיסית בינה לבין הנתבעת.

לאור כל האמור, אני סבור שדין הערעור להידחות.

שלומית יעקובוביץ, שופטת התוצאה על דעת כלל חברי המותב – הערעור נדחה ללא צו להוצאות.