פתח דבר
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה בראשון לציון (כב' הש' מ. סער) מיום 5.7.23 במסגרתו הכריע בית המשפט בשלוש תביעות שהונחו לפניו ועניינן בתביעת המשיב לביטול הסכם ונספח לו עליהם חתמו הצדדים ואשר אושרו על ידי בית המשפט, וזאת מחמת תרמית הטעייה או טעות (תה"ס 65111-12-18); תביעת המערערת לאכיפתם של ההסכם והנספח לו (תה"ס 17876-02-19) ותביעה נזיקית ע"ס 700,000 ₪ אותה הגיש המשיב כנגד המערערת בשל "הונאת אבהות" שעניינה בכך שהסתירה ממנו את העובדה שבתה הקטינה אינה ממנו אלא מגבר זר (תלה"מ 24445-09-19).
מתוך שכך אף נדחתה תביעת המערערת לאכיפת הנספח להסכם.
בית המשפט קבע, כי המערערת לא הוכיחה את טענתה כי רכשה את זכויות המשיב בדירה וכן דחה את טענתה כי מחצית הזכויות בדירה שייכות היו לה מכוח חייהם המשותפים של הצדדים וכוונת שתוף ספציפי שכן לא היה חולק כי הדירה נרכשה קודם לנישואי הצדדים ונרשמה על שם המשיב בלבד, בית המשפט קבע כי המערערת לא הוכיחה את טענתה, כי בוצע שפוץ כל שהוא בדירה או כי תשלומי המשכנתא שולמו מחשבון משותף או מכספים משותפים וכך גם בהסכם הוא התחייב להוסיף ולשלם המשכנתא "על חשבונו". כן קבע, כאמור, כי המערערת לא הוכיחה כי רכשה את מחצית זכויותיו של המשיב בדירה שכן לא הוכיחה כי ויתרה על סך של 750,000 ₪ מתוך סכום שהצטבר בחשבון המשיב משלא צרפה כל ראיה לקיומו של סכום זה בחשבון המשיב ואף אם הצטבר סכום כלשהוא בחשבון הבנק של המשיב, הרי שאיזון המשאבים נעשה כבר במסגרת ההסכם גופו, וזאת במסגרת סע' 8 להסכם כי כל צד יישאר עם הזכויות והכספים הרשומים על שמו וכי "לא תהיינה תביעות ו/או טענות בעיניין" (סעיף 8 להסכם התרת הנישואין).
מכל מקום, מעת שלא הוגש ערעור בעיניין זה, אנו נפסע בדרכו של בית משפט קמא המקילה עם המערערת בעיניין זה.
ואם כן, מעת שנימצא כי שני הצדדים טעו במצב הדברים, וברי כי המשיב לא היה מסכים לתת למערערת להתגורר בדירה השייכת לו על מנת לספק מגורים לילדתו של אחר או למכור לה את הדירה בנזיד עדשים, הרי שכפי שקבע בית משפט קמא, מן הצדק הוא לבטל רכיב זה בהסכם תוך הותרת ההסכמות האחרות הנוגעות לאיזון המשאבים אשר אינן נוגעות להורתה של הקטינה, ולבטל את הנספח בהסכם בכללותו.
...
מתוך שכך מצא בית המשפט לבטל את סעיף 4 להסכם ואת הנספח להסכם והורה כי המשיב ישיב למערערת את הסכום אותו העבירה לו עבור הדירה בסך 450,000 ₪, וזאת תוך 90 יום ממועד מתן פסק הדין בצירוף הפרשי הצמדה בלבד וזאת בשל טענות המערערת לאכיפת הנספח להסכם, אשר גרמו בין היתר להימשכות ההליכים בין הצדדים.
נקדים ונאמר, כי לא מצאנו להתערב בממצאי העובדה והמהימנות עליהם מבוסס פסק דינו של בית המשפט קמא (לעניין אי התערבות בממצאי עובדה ומהימנות ראו - ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פסקה 11 (2010); ע"א 1581/92 ולנטין נ. ולנטין (1995); ע"א 5630/90 תדמור נ. ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ (1993)).
בנסיבות אלו, בהן קבע בית המשפט קמא ממצאי עובדה ומהימנות על יסוד התרשמות בלתי אמצעית, שאף נומקה והתבססה בראיות נוספות, לא מצאנו כי מקרה זה הינו אחד מהמקרים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו.
לטעמנו, העובדה כי הוסכם בין הצדדים כי לאחר איזון המשאבים הזכויות בדירה הן של המשיב, וזכויות המגורים של המערערת הותנו בלידתה של הקטינה, די בה לבסס את קביעת בית המשפט קמא, לפיה, קשרו הצדדים בין הזכויות בדירה להולדת הקטינה ולא מדובר היה בזכות שניתנה למערערת באופן אישי כחלק מאיזון המשאבים הרכושי.
טענותיה של המערערת במסגרת הערעור, באשר לזכויות מכוח כוונת שיתוף נוכח העובדה כי נשאה בתשלומי המשכנתא ופעלה לשיפוץ הדירה, נדחו על ידי בית המשפט מן הפן העובדתי, וכאמור לעיל, אנו, כערכאת ערעור לא מצאנו להתערב בכך.
הטענות כולן הועלו בערבוביה בכתב תביעתה וטענתה העובדתית – משפטית של המערערת לא הובהרה דיה ולטעמנו, במכוון נעשה כך הדבר, שכן ניסיון לחדד כל אחת מהטענות מביא לכך שדינן דחיה.
אנו סבורים כי בית המשפט נטה חסד עם המערערת בראותו אותה כ"טועָה" ולא כ"מַטְעָה", שכן מעת שהמערערת בגדה במשיב עם אחר, שומה היה עליה, למצער, לשער, כי קיים סיכוי כזה או אחר שהוא אבי עוברה וראוי היה שתגלה הדבר למשיב קודם חתימתו על ההסכם והנספח לו בו הוא הבטיח לה זכות מגורים ולאחרי כן זכויות קנייניות בדירה.
