ערעור על דחיית תביעה כספית בגין גביית מיסים והיטלים לא חוקיים

העירעור ועיקר העובדות משיב 1 (להלן: "המשיב") שילם למשיבה 2 (להלן: "המועצה") ביום 6.12.1993, סך של 4,700 ₪, בגין היטל ביוב (אשר מגיע, בתוספת הפרישי הצמדה ליום הגשת התביעה לסך 45,808 ₪, להלן: "הסכום המקורי") עבור חיבור ביתו, בן שתי קומות, אשר ניבנה ללא היתר על חלקה 100 בגוש 18449 (להלן: "המבנה") למערכת הביוב.

לסיכום קבע בית משפט קמא, כי מאחר שהמשיב שילם את הפרש ההיטל לידי התאגיד, על התאגיד להחזיר לו את ההיטל שנגבה ממנו בעודף, אך אין בכך כדי לפגוע בהיתחשבנות בין המועצה לבין התאגיד "אם יש כזו". התאגיד חויב להשיב לתובע את סך של 45,808 ₪ בצרוף אגרות בית משפט בסך 1,146 ₪ ובצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל וכן הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.

במאמר מוסגר אומר, כי בהתחייבות נכתב, לכאורה, כי מדובר בחלקה 183 (ולא בחלקה 100 שהוא מספר החלקה עליו בנוי המבנה) וכי התאגיד ערער על החלטת בית משפט קמא שקבעה כי טענת התאגיד בעיניין זה שהועלתה לראשונה בסיכומיו, מהוה הרחבת חזית.

אוסיף ואומר, כי המועצה, היא זו שצריכה לשאת בנזק הכספי שניגרם, בשל כך שהיא לא גבתה את מלוא ההיטל (על פי תעריף חוק העזר) על שטח נכס של 285 מ"ר. לעניין נזק זה, התאגיד אינו "בא בנעליה" של המועצה.

לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את ערעור התאגיד וקובעת כדלקמן: התביעה נגד התאגיד נדחית.

...

השאלות הצריכות הכרעה בערעור זה שתיים הן השאלות העיקריות בהן יש לדון בערעור זה; האם יש להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה, בשנת 1993 שילם התובע היטלים עבור נכס בשטח של 285 מ"ר. ככל שאין להתערב בקביעה הנ"ל, מי מבין הנתבעות (התאגיד או המועצה) צריכה לשאת בסכום ההפרש שבין הסכום המקורי לבין הסכום, כשהוא מחושב על פי תעריף חוק העזר, לפי שטח מבנה של 285 מ"ר. דיון והכרעה לא בלי התלבטות, החלטתי שלא להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה שטח המבנה בשנת 1993 היה 285 מ"ר ולא 114 מ"ר, כטענת התאגיד והמועצה.

בנוסף, מי שביצע בסופו של דבר את חיבור המבנה לביוב הוא התאגיד ולכן, הוא זה שנושא בפועל בעלויות הכרוכות בכך והוא זה שלידיו צריך להגיע תשלום מלוא ההיטל עבור חיבור המבנה, בהתאם לשטח הכולל של המבנה בפועל ולפי התעריפים שבחוק העזר.

לאור כל האמור לעיל, היה על בית משפט קמא לחייב את המועצה בהפרש התשלום ולא את התאגיד.

לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את ערעור התאגיד וקובעת כדלקמן: התביעה נגד התאגיד נדחית.

אין מחלוקת שהמבקשת לא הגישה ערעור על החלטת ועדת הערר לבית המשפט המחוזי – עניינים מינהליים.

טענות המשיבה: לטענת המשיבה המבקשת מחויבת בהגינות ותום לב כלפי האזרח שאינו מבחין ואינו יודע את חישובי המערכת ומן הראוי כי אם התברר שנגבה מס ארנונה ביתר בשל חישוב מוטעה של הנכס או סיווגו, התשלום יוחזר לאזרח.

החלטה שניתנה על ידי רשות מקומית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות, אינה יוצרת מחסום מפני תביעת השבה המוגשת מכוח עוולת הרשלנות ועשיית עושר ולא במשפט, במסגרת תביעה כספית בפני בית המשפט.

בהחלטת ועדת הערר מחודש 3/12 נקבע שהערעור בנוגע לגודל הנכס נדחה וכך גם בקשתה להשבה נדחית בהעדר סמכות עניינית.

בד בבד פסק בית-משפט זה כי "אין בחוק הנ"ל [חוק הרשויות – י' ג'] הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית, ענין הראוי לבירור לגופו..." (ראה פרשת עריית חיפה [1]).

" כך גם נפסק בע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 3353/07 עירית גבעתיים נ' עוה"ד יצחק יהב (פורסם בנבו, 21.03.2009)‏‏: "אין חולקין כי על-פי ההלכה שנשתרשה בפסיקה, ניתן להגיש תביעה לבית-משפט אזרחי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט להשבת ארנונה שנגבתה ביתר עקב התרשלותה של הרשות המקומית, וזאת גם כשהתובע לא הגיש השגה על שומת הארנונה כנדרש בחוק הערר. יתר על כן, נפסק כי בנסיבות בהן אין מחלוקת בקשר לכך שהנישום שילם סכומים בגין ארנונה מעבר למה שחייב היה לשלם, ראוי שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר, וללא היתדיינות (בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו]); רע"א 7669/96 עריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2) 214, 219 (1998);" בע"א (מחוזי ת"א) 3541-07 סופר פארם נ' עריית תל-אביב (פורסם בנבו, 01.07.2010)‏‏ נקבע: "בעיניין ייזום, שעסק בסמכויות הנתונות לגופי ערר שסמכותם רחבה משל ועדת ערר לעינייני ארנונה, במסגרת "השלמת התמונה", ולא לגופו של עניין, אומרת כב' השופטת א' פרוקצ'יה: "ישנה היתייחסות מסוימת בפסיקה לאפשרות כי תביעות התוקפות היטלים שיסודן בעילות רשלנות הרשות המקומית יידונו בבתי המשפט הרגילים ולא בפני גופי הערר. (השווה בענין זה רע"א 7669/96 עירית נהריה נ' קזס, [פורסם בנבו] תק' על' 427 (2)98 (השופט גולדברג) וכן בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל, חב' ישראלית לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (תק' על' 2563 (3)91)". ודוק, עניין ייזום ניתן לאחר תיקון החוק בשנת 1994 כך שאין כל מקום לטענת המשיבה בדבר שינוי ההלכות קזס ו-לה נסיונל.

...

אי לכך ובהתאם לזאת, טענת המבקשת להתיישנות התביעה נדחית בזאת.

טענת המבקשת לשיהוי בהגשת התביעה כטעם לסילוק התביעה על הסף דינה להידחות.

סוף דבר: לסיכומם של דברים, הבקשה לסילוק על הסף נדחית בזאת.

ערעור על פסק הדין היתקבל והנתבעת התחייבה לבדוק את החיובים ששלחה, באופן פרטני ביחס לכל אחד ואחד מבעלי הדין.

לשיטת התובעים, ההליך הסתיים בהכרעה לזכותם, קרי – נקבע שדרישות התשלום אינן חוקיות והם פטורים מתשלום (פסק הדין צורף לתביעה).

לגישתה, בית המשפט קבע כי דרישת התשלום צריכה להיות מופנית לחייבים בדרך של הגשת תביעות כספיות פרטניות, ולא באמצעות דרישות תשלום לפי פקודת המסים (גביה).

המפקח היטיב להסביר בעדותו כי "...ולכן הממשלה העניקה להם תשלומים כדי לעמוד על הרגליים אחרת לא היו יכולים להתקיים מגביית היטלים. הכסף הוא בשביל התאגיד". מקור המימון הוא משני לשאלה מי ביצע בפועל את הנחת התשתית.

נוכח כל האמור במצטבר, דעתי היא כי דין תביעת התובעים להדחות מכל וכל.

...

איני מקבלת טענתו זו. הנתבעת הצליחה להרים את הנטל, ככל שחל עליה ובאופן מספק באמצעות מסמכים, להוכיח כי היא זו שקיבלה את הוראת הביצוע מרשות המים על פי צו תיקון מעוות, כי היא זו שפרסמה את המכרז והיא זו שחתמה על התקשרות עם הקבלן, פיקחה על עבודתו, אישרה את חשבוניותיו ושילמה לו. לתובעים הייתה אפשרות להביא את הקבלן צבי דיקמן לעדות, על מנת שיחזק טענתם כי מדובר בפרויקט הרשות, והם בחרו שלא לעשות כן, ללא מתן סיבה כלשהי.

נוכח כל האמור במצטבר, דעתי היא כי דין תביעת התובעים להידחות מכל וכל.

אני מחליטה לחייב את התובעים בתשלום הוצאות משפט לנתבעת וכן מחליטה לחייבם לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 11,000 ₪.

התקשיתי להבין גם את מעמד המועצה המקומית באר יעקב ביחס לתביעה זו שנחזית להראות כתביעה מכוח התחייבות חוזית וזאת גם בשים לב לכך שהיא עתידה לפי הנטען להנות מהכספים, דהיינו היטלי ההשבחה שנגבו על ידי התובעת 1 כפי שנקבע בפסק דינו של כב' השופט שטרנליכט בעש"א 27138-01-10 מיום 7.12.11 בעירעור על הכרעת שמאי מכריע.

כתב ההיתחייבות אף עומד בנגוד להוראת סעיף 20 לתכנית המשביחה, הקובע כי "היטל השבחה ייגבה כחוק". עוד נטען, כי כתב ההיתחייבות שעליו הושתתה דחיית הדרישה להשבת הכספים הוא בלתי חוקי, ועומד בנגוד לתקנת הציבור וההלכה שנקבעה בע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עריית יבנה מר גוב ארי [27.6.11] [הילכת דירות יוקרה], ולפיכך דינו בטלות.

בכתב התביעה שכנגד חוזרות הנתבעות על טיעוניהן בכתב ההגנה, המבססים את דרישתן להשבת כספי היטל ההשבחה שנגבו בגין מגרשים 8 - 12, ומוחזקים בקופת התובעות מזה 3 שנים בחוסר סמכות מובהק, לנוכח פסק הדין החלוט והשומה המוסכמת.

הועדה, בכתב תשובתה (לאותו ערעור ראשון), התבססה על כתב ההיתחייבות כטעם נוסף לחיוב בהיטל השבחה בגין מגרשים 8 - 12, ובית משפט קמא דן בטענה וקבע בהקשר זה כך: "אף בקיומו של כתב ההיתחייבות אין כדי לשנות דבר. אמנם, במכתב זה, מתחייבת המערערת 1 כלפי המשיבה לשלם את היטל ההשבחה. אולם, מדובר בהתחייבות חוזית גרידא, שאינה מקנה למשיבה את הזכות לתבוע את החיוב ולאכפו באותו אופן בו נגבה היטל ההשבחה מהחייבים בתשלומו על פי התוספת השלישית. במקרה כזה יכולה הרשות לגבות החוב ולאכוף ההיתחייבות באופן בו נאכפות התחייבויות חוזיות, אך לא ניתן לגבות החיוב באופן השמור לגביית מס". (עמוד 13, 14 לפסק הדין הראשון, נספח יג לכתב התביעה).

...

תוכן עניינים מבוא 1 רקע והליכים קודמים 1 התכניות החלות על המקרקעין 2 הליכים ומגעים קודמים בין הצדדים 2 תמצית טענות הצדדים בת"א 51962-05-15, בתביעה ובתביעה שכנגד 7 התביעה העיקרית 7 טענות התובעות, בפירוט 8 כתב ההתחייבות 8 תחולת ההלכות בעניין בלוך ובר יהודה באופן רטרואקטיבי 9 אף אם לא היה מקום לחייב את הנתבעות בתשלום היטל השבחה, מששולם - אין להורות על השבתו 10 כתב ההגנה והתביעה שכנגד 10 כתב ההתחייבות 11 אין להחיל את הלכת בלוך והלכת בר יהודה רטרואקטיבית 12 התובעות חייבות היו להשיב את הכספים שגבו בגין היטל השבחה זה מכבר 13 אין מקום לפטור את התובעות מחובת ההשבה 13 עיקר הטענות בתביעה שכנגד 14 דיון והכרעה בתביעה ובתביעה שכנגד 15 האם ההלכה שנקבעה בפסקי הדין בלוך ובר יהודה צריכה לחול על ענייננו? 17 חבות בהיטל השבחה מכוח כתב ההתחייבות? 22 האם ניתן לקבל את טענת התובעות ולעשות שימוש בכתב ההתחייבות על מנת לחייב את הנתבעות בתשלום היטל השבחה בגין מגרשים 8 - 11 ו- 12? 23 טענת התובעות לשיהוי בהעלאת טענת הנתבעות לכפיה 23 האם כתב ההתחייבות חוקי, בהתחשב בהלכת דירות יוקרה? 24 האם יש לאכוף את כתב ההתחייבות, או - לחילופין - לפטור את הנתבעות מהשבה, חרף אי החוקיות? 30 האם יש לפטור את התובעות מהשבה בשל נימוקים אחרים שהועלו? 33 "הגנת התקציב" 34 היעדר ניקיון כפיים מצד התובעות 36 סיכום לגבי התביעה והתביעה שכנגד 37 הערעור המנהלי - עמ"נ 933-10-15 38 רקע ותזכורת 38 טענות המערערת 39 טענות המשיבות 39 תשובת המערערת 41 דיון והכרעה בערעור המנהלי 41 טענת השיהוי 41 טענה בדבר קיומו של מעשה בית דין והיות השומה חלוטה 43 השימוש בפרוגרמה: שאלה משפטית או שאלה עובדתית? 44 האם רשאי היה השמאי המכריע לקבוע שומתו גם בהתבסס על הפרוגרמה? 45 סיכום לעניין הכרעות בית משפט קמא בעמ"נ 50 ההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא 50 סוף דבר 51 בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 51962-05-15 ועדה מקומית לתכנון המרכז ואח' נ' נתנאל גרופ בע"מ ואח' מבוא לפניי שלושה תיקים הנדונים במאוחד, ואלה הם: בת"א 51962-05-15 עסקינן בתביעת הוועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק והמועצה המקומית באר יעקב [בהתאמה - הוועדה המקומית, המועצה המקומית וביחד - התובעות; הנתבעות שכנגד], נגד נתנאל גרופ בע"מ [נתנאל] ושיכון ובינוי נדל"ן (השקעות בייזום) בע"מ [שו"ב] [ביחד - הנתבעות; התובעות שכנגד], שעניינה חיוב הנתבעות בהיטל השבחה, ולחילופין הצהרה כי אינן זכאיות להחזר מה ששילמו זה מכבר (בין 2008 - 2010 שילמו 2,740,059 ₪) כפי שיפורט בהמשך; תביעה שכנגד שהגישו נתנאל ושו"ב נגד הוועדה המקומית והמועצה המקומית, שעניינה דרישה להשבת הכספים שנתנאל ושו"ב שילמו על חשבון היטל השבחה, שהתברר, לטענתן, שאין הן חייבות בו [ביחס למגרשים 8 - 11 נוכח מעמדן כ"בנות רשות").

סיכום לעניין הכרעות בית משפט קמא בעמ"נ לנוכח כל האמור, צדק בית משפט קמא בכל קביעותיו בפסק הדין השני, ואין מקום להתערב בהן.

משכך, דין הערעור להדחות.

סוף דבר התביעה בת"א 51962-05-15 - נדחית.

לגישתו, בית המשפט קבע כי דרישת התשלום צריכה להיות מופנית לחייבים בדרך של הגשת תביעות כספיות פרטניות, ולא באמצעות דרישות תשלום לפי פקודת המסים (גביה).

הא ראיה, כי במסגרת הסכמות הצדדים באותו הליך, ניתנה לנתבעת אפשרות להגיש תביעות כספיות פרטניות ביחס לכל תושב שיש לחייבו בהיטל ביוב.

נשאלת השאלה, מה דין גבייה בגין שירותים שסופקו ע"י הרשות המקומית, או ע"י גוף אחר, לפני הצטרפות הרשות לתאגיד, שטרם נגבו.

ודוקו, ראינו כי כאשר עסקינן בגביית היטלי פיתוח בשיטת ההיטל אין זיקת מימון ישירה בין עלויות התשתית שמשרתת נכס מסוים לאגרה.

על הלכה זו חזרו בתי משפט בשורת פסקי דין נוספים, ובהם: ה"פ 3718-11-19 אבו חסין נ' מי עירון בע"מ (פורסם בנבו, 14.2.22); ע"א 37819-10-21 אבו חוסיין ואח' נ' מי עירון בע"מ (ערעור על פסק דיני ב- ת.א 10747-04-19 הנ"ל, אשר נדחה).

...

במילים אחרות: אין לאפשר מצב בו תושב החייב בהיטל ביוב לא ישא בו כלל, על יוד הטענה כי רשות זו אינה גובה, והאחרת אינה מוסמכת לגבות.

נוכח כל האמור במצטבר, דעתי היא כי דין תביעת התובעים להידחות מכל וכל.

אני מחליטה לחייב את התובעים בתשלום הוצאות משפט לנתבעת, וכן מחליטה לחייב, כל אחד מהם, לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.