על-פי פסק הדין, נדחתה עתירת המערערות – עריית ראשון לציון והועדה המקומית לתיכנון ולבניה ראשון לציון – שהופנתה כלפי החלטת המשיבה 1, ועדת המשנה לעררים במועצה הארצית לתיכנון ולבניה (להלן: ועדת העררים), מיום 18.8.2022, שבגדרה נדחה ערר המערערות על החלטת המשיבה 2, הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה מחוז מרכז (להלן: הועדה המחוזית), מיום 11.4.2021, ב"בקשה להיתר מס' מח/ש/714: מתקן הנדסי לטפול בפסולת עירונית מעורבת בשפד"ן" (להלן: בקשת ההיתר).
נגד החלטת הועדה המחוזית, הגישו המערערות ערר לועדת העררים (ערר/33/21); לצד העיריה, הגישו ערר גם המשיבים 8-4, שהם חלק מבעלי המקרקעין הסמוכים לשטח שאליו מתייחסת בקשת ההיתר (ערר/40/21).
...
כמו כן, ואף אם מדובר בנזקים פחותים, מקובלת עלי גם טענת המשיבות 2-1, שלפיה נוכח חשיבות הקמתו של המתקן, הרי שכל עיכוב בתהליך ארוך וסבוך זה – עלויות לא מבוטלות בצידו.
די בטעמים אלה כדי ללמד כי דין הבקשה – להידחות.
ממילא, בהינתן שנתיבי ישראל רלבנטית רק בהתייחס לבקשה זו, כאשר כלל לא נטען לקשר בינה לבין יתר היבטי ההליך, המשמעות היא שגם בקשת הצירוף – נדחית (זאת, אף ללא שאדרש לשאלת התקיימותם של התנאים שהוצבו בכל הנוגע לצירופו של צד להליך ערעור (לגביהם ראו: עע"מ 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון, פסקה 10 (24.6.2009)) – תנאים שהמערערות כלל לא התייחסו אליהם בבקשתן, חרף העובדה שהנטל להוכחת התקיימותם מוטל עליהן (שם)).
סיכומו של דבר: כלל בקשותיהן של המערערות לסעדים זמניים – נדחות, וכמותן גם הבקשה לצירוף נתיבי ישראל.