ערעור על דחיית עתירה מנהלית לאישור תוכנית בניין עיר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"ם 5626/17 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן המערערים: 1. זכי כמאל 2. רימא כמאל נ ג ד המשיבים: 1. הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה רכס הכרמל 2. הועדה המקומית לתיכנון ובניה רכס הכרמל 3. המועצה המקומית דלית אל כרמל 4. טריף נוואף איבן טריף חמוד 5. עארף חסיסי 6. ג'סאן חסיסי 7. חלבי נאיף בסאם 8. כמאל כמאל 9. חדיד חמיד 10. כמאל נדים 11. חסון אמיר 12. חסון כרמל 13. חסון חנאן 14. בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח 15. אברהם עמרם ובניו 16. טריף מורסי 17. טריף סימאי 18. טפחות - בנק משכנתות בע"מ 19. כמאל כמאל 20. כמאל סאמי 21. כמאל מוניר 22. כמאל ענאן 23. אכאבר כמאל 24. חסון רוני 25. חסון תמא 26. חסון רביע 27. חסון עלא 28. פואד כמאל 29. אדיב כמאל 30. כמאל כמאל 31. זידאן תופיק כמאל 32. אמל כמאל 33. סלאח קמאל 34. כמאל גסאן 35. כמאל פואד 36. כמאל נזאר 37. כמאל כמאל 38. מזייד תופיק כמאל 39. אבו חמד פואד 40. בנק מזרחי טפחות 41. אייאד כמאל 42. בסיס חמוד 43. והבי נאיף 44. ווהבי כרמל פואד 45. מובאדה מוחמד נאסר אל-דין 46. סלמן מובאדה נסר אל-דין 47. אחמד מובאדה נאסר אל דין באמצעות בנו 48. פכארלדין גדעון 49. מוחמד מובדה נסר אל-דין 50. כרמל פחר אלדין 51. נסר אלדין מאהר 52. נסר אלדין חנאן 53. פהים בן סולימן יוסף כמאל 54. נדים בן סולימן יוסף כמאל 55. סמי כמאל 56. פואד כמאל 57. כמאל כמאל 58. כמאל כמאל 59. סאלח כמאל 60. סלימאן כמאל 61. אבראהים גמאל אלדין 62. פואז כמאל 63. יוסף שפיק כמאל 64. פוזי שפיק כמאל 65. שחאדה כמאל 66. אלכס כמאל 67. בנק ירושלים 68. אדין מחמד רשיד פחר ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) בעת"ם 46318-12-15 מיום 13.6.2017

תאריך הישיבה: א' באייר התשע"ט (6.5.2019) בשם המערערים: עו"ד כמאל זכי כמאל בשם המשיבה 1: עו"ד רנאד עיד בשם המשיבה 2: עו"ד עלי שקיב בשם המשיבה 3: עו"ד רחל ינקוביץ-רועה ][]פסק-דין ]השופט ע' פוגלמן: לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, הוגשה עתירה המכוונת להחלטת המשיבה 1 (להלן גם: הועדה המחוזית) לאשר את תכנית מספר 356-0144261 – תכנית לשכונת ואדי אל-פש בדלית אל כרמל (להלן: התכנית); ולהחלטת יו"ר הועדה המחוזית לדחות בקשת רשות לערור בפני הועדה הארצית לתיכנון ובניה.

לגופם של דברים, נקבע כי אין בפסק דינו של בית משפט השלום שהורה על ביטול צו הריסה מינהלי שניתן בהתייחס לקיר בחלקת המערערת, כדי לכבול את שיקול דעתה של הועדה המחוזית באישור תכנית בנין עיר חדשה.

...

על כן, בסופו של יום מצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי ממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בה טעות שבחוק.

אנו דוחים אפוא את הערעור בגדר תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984.

המערערים ישלמו לוועדה המחוזית הוצאות הליך זה בסך 12,000 ש"ח. סכום זהה ישולם למשיבה 2, כמו גם למשיבה 3, ובסך הכל 36,000 ש"ח. ניתן היום, ז' באייר התשע"ט (‏12.5.2019).

בגדריו של פסק הדין מושא הבקשה, היתקבל – ברוב דיעות של השופטים מ' מזוז ו-ג' קרא, נגד דעתו החולקת של השופט י' עמית – ערעוריהן של המשיבות1 ו-2 על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן), מיום 9.10.2017 בעת"מ 48703-07-15.

בשנת 1970, ולאחר שהתנגדות המבקשים נדחתה, שונה ייעוד המקרקעין ממגורים לצרכי ציבור במסגרת אישור תכנית ביניין עיר מס' 1184 (להלן: התכנית).

בפסק הדין מיום 20.8.2011, החליט כב' סגן הנשיא (בדימ') ע' מודריק לדחות את העתירה בקובעו, בין היתר, כי טרם התעורר "שום צורך קונקריטי" לבניית גן ילדים ולכן לא ניתן לומר שהיה שהוי בלתי סביר.

המשיבות 1 ו-2 הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

צוין, כי הבניה בפועל אמנם לא החלה, אולם "הרושם המתקבל ממכלול הפעולות שנעשו שהניבו בסופו של יום מתן היתר בניה, היא כי המערערת לא השתהתה שהוי בלתי סביר במימוש תכלית ההפקעה". הובהר כי בדומה לעניין רמות ארזים, בנקודת הזמן הנוכחית עמדה הערייה במבחן "מועד ב" שניתן לה. עוד נקבע, כי הנזק הנשקף לאנטרס הצבורי כתוצאה מביטול ההפקעה עולה לאין שיעור על הנזק שייגרם למבקשים כתוצאה מאי ביטול ההפקעה.

...

יוצא, אפוא, כי כלל לא נקבעה הלכה חדשה בפסק דין מושא הבקשה, הנוגעת לעיקרון הסופיות או לכללי מעשה בית דין.

שופטי הרוב בפסק הדין מושא הבקשה מצאו מקום לשנות מתוצאה זו, תוך שבמקרה הקונקרטי ניתנה פרשנות מרחיבה למונח "התחלת הבנייה". אם זו היא המסקנה, הרי הדיון בשאלה האם היה צורך להאריך את המועד, למעשה מתייתר.

סוף דבר הבקשה לדיון נוסף נדחית, אין צו להוצאות.

ערעור על החלטת הדחייה (פר"ק מח' ת"א 23231-06-11) נתקבל בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.9.2012, בה צוין, בין היתר, כי "...עולה תמונה חמורה יותר, של ערייה אשר השלימה (וזאת בלשון המעטה) עם אותו מעשה עבריינות, סירבה לפנות את הפלישה אשר מיררה את חיי המבקש והיקשתה עליו מאד גישה לביתו. זאת, תוך שהיא מפגינה יחס שאין לפרשו אלא גם כזלזול בערכאות שיפוטיות, והמנעות חוזרת ונשנית מקיום החלטות שיפוטיות שהפכו חלוטות... על כפות המאזניים עומד פסק-דין שמקורו בביזוי שיטתי של החלטות בית משפט מצד עריית טייבה (בגלגולה קודם למינוי הנאמן), שלא לומר הפרת חוק בוטה ונמשכת תוך היתעמרות ארוכה במערער. זאת, תחת לדאוג לעניינו כפי שנידרש מרשות מנהלית לנהוג באזרח...". כמו כן, הגישה הערייה כנגד העותר כתב אישום בגין בנייה שלא כדין בשטחו (חע"מ 10291-04), ממנה זוכה בשל אי-עמידת הערייה בנטל ההוכחה הנידרש.

לפיכך, ביום ה-21.9.2022 אושרה כאמור תוכנית ביניין עיר חדשה, אשר במסגרתה נערך שינוי לתוואי השביל המוביל אל הבית נשוא המחלוקת, ונערכה הנגשה מחדש למגרשים שונים בסביבה, תוך איחוד וחלוקה מחדש ללא הסכמת הבעלים.

...

לפיכך החלטתי לקבל את הבקשה ולהפסיק החל משלב זה את הטלת הקנס היומי, תוך ביטולו הרטרואקטיבי של הקנס היומי שהושת החל ממועד זה (21.9.22).

סוף דבר: סיכומם של דברים, הצו השיפוטי הופר מיום ה-14.3.2019 עד תאריך ה-21.9.2022.

הבקשה במרכיב זה נדחית אפוא.

על פסק דינו של בית המשפט השלום, הגישו הנתבעים ערעור לבית המשפט המחוזי (עת"א 14796-07-17) השני – עתירה מנהלית אשר הוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב כנגד הועדה המקומית תל אביב וכנגד הנתבעים ואשר נדונה בעת"מ 28235-01-15.

במקביל לכך, ביום 12/7/15 הגישו הנתבעים לועדה המקומית בקשה לאישור תכנית בנין עיר חדשה על מקרקעיהם הכוללת תוספת זכויות בניה, הגדלת מספר הדירות ותוספת קומות (להלן: "תכנית תא/4598").

ביום 8/2/21 עודכן עו"ד מור על ידי משרד עו"ד מוסרי כי הבקשה לרישום זיקת הנאה נדחתה על ידי רשם המקרקעין ממספר הערות.

עיון במכתב הדחייה של לישכת רישום המקרקעין אשר נשלח ביום 7/2/21 מלמד כי נוסף על ההערות אשר פורטו בתשובה לעו"ד מור, נדחתה הבקשה מסיבות אלו: "(1) דמקני יעקב- יש לצרף אישור בימ"ש לרישום זיקת ההנאה;

...

לאור כל האמור, אינני סבורה כי ההפקדה הראשונה אשר בוצעה על ידי הנתבעים, בוצעה כלאחר יד ותוך שהיו כשלים בהפקדה ומשכך, אינני סבורה כי האופן בו הפקידו הנתבעים את הבקשה לרישום זיקת ההנאה ביום 27/1/21 מהווה הפרת הסכם הפשרה.

בנסיבות אלו, אינני סבורה כי יש ממש בתביעה אשר הוגשה על ידי התובע לפיצוי בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבעים ובהתאמה לכך, הנני סבורה כי דין התביעה – דחייה.

סוף דבר; התביעה נדחית.

הרשות תיקרא להלן גם - המשיבה) שלא לאשר הוצאת היתר בנייה מכוח תכנית ביניין עיר (תב"ע 102-1097583, להלן - התכנית החדשה).

לטענת העותרת, ביום 5.12.20 הודיעו לה נציגי הועדה המקומית כי על העותרת לבצע שינוי בתכנון שאושר על ידי קודם לכן, הואיל ופג תוקפה של "תוספת כחלון". על מנת להגיע למיצוי הזכויות לפי התכנית בצרוף של הקלה, המליצה הועדה המקומית לחברה לשנות את התיכנון ולהגיש תב"ע, אשר תתוכנן ותאושר בתיאום ובהנחיית רשויות התיכנון.

החלטת הועדה מושא העתירה התקבלה בהמשך לפנייה זו. נקודת המוצא העקרונית לדיון היא, כי "היתערבות בית המשפט בשקול דעתן של ועדות מכרזים הנה מוגבלת מעיקרה, שכן בית משפט לעניינים מנהליים איננו יושב כ'ועדת מכרזים עליונה' או כערכאת ערעור על החלטתה של ועדת המכרזים, והוא איננו ניכנס לנעליה של הרשות ומחליף את שיקול דעתה בשקול דעתו – גם כאשר הנו סבור כי אפשר היה להגיע לתוצאה שונה. בית המשפט אמור לבדוק האם החלטת הועדה התקבלה כדין, משיקולים עינייניים ואיננה לוקה בחוסר סבירות קצוני. בפרט, בית המשפט אמור לוודא שבהחלטת הועדה אין סטייה מהותית מכללי היסוד של דיני המכרזים (עע"מ 5409/18 רשות מקרקעי ישראל נ' סלימאן (3.1.2019), בפיסקה 14 לפסק דינו של כב' השופט א' שטיין).

בתגובה שהגישה, טענה העותרת בהקשר זה (בפיסקה 20) כי הזוכות האחרות הגישו "תכניות לא בשלות ולא ראויות להגשה כדי לעמוד באופן טכני בהגשה לפני פקיעת הקלות שבס-כחלון, וזמן רב לאחר פקיעת ההקלות תיקנו את התכניות והצליחו לקבל זכויות בנייה שכוללות את ההקלות לאחר פקיעתן". העותרת אף מייחסת לאותן זוכות חוסר תום לב בהקשר זה. טענות אלה יש לדחות.

...

במצב זה, ובשים לב לכלל השיקולים עליהם עמדתי לעיל, לא שוכנעתי כי עמדתה בלתי סבירה.

ברם, אין בכל האמור, הסב על ההיבט התכנוני של המקרה, כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי, לפיה, מנקודת המבט של דיני המכרזים, החלטת הוועדה ניתנה כדין, ואין כל עילה להתערב בה. אשר לאפשרות שהעירייה תיזום תכנית דומה, אעיר, מעבר לנדרש, כי סעיף 2.1.4 למכרז קובע כי במקרה כזה, "הזוכה לא יוכל לממש את הזכויות הנוספות (מעבר לזכויות על פי התכנית המקורית – ע.ש.) אלא באישור של רמ"י והמשרד בכתב ועל פי שיקול דעתם בלבד ובתנאים שיקבעו על ידה". היינו, לא חל באופן אוטומטי האמור בסיפא של סעיף 2.1.3 למכרז, לפיו הרשות לא תגבה תמורה נוספת בגין הסכמתה להקלה.

משכך, העתירה נדחית על הסף.